יונתן שגיב, יש אנשים שמדברים ככה, הוצאת כתר

היכולת לתקשר בעזרת צליל היא עניין חדש למדי בתולדות היצורים החיים. בספר בשם 'Sounds Wild and Broken' שראה אור השנה, הביולוג הבריטי דיוויד ג'ורג' האסקל (Haskel) דן בתיאוריה שלפיה יצורים חיים הרשו לעצמם להשמיע צליל רק מרגע שעמדו לרשותם כנפיים. עד אז, משער האסקל העולם היה מקום רועש למדי. יצורים חיים היו מסוגלים אמנם לשמוע, לקלוט ויברציות, אבל לא 'העזו', מבחינה אבולוציונית, להסגיר את המיקום שלהם לטורפים בעזרת צליל שיסגיר את מיקומם.

הקשר שבין הפקת צליל, הסתתרות וחשש מהסגרה ליווה את הקריאה שלי ב'יש אנשים שמדברים ככה'. ספרו הצנום של יונתן שגיב, שפרסם עד כה שלושה ספרי בלש קומיים, הוא ממואר עם יומרות שונות וצנועות בהרבה משל האסקל, שמבקש לחשוב על צליל כתופעה אבולוציונית, תרבותית, כלל־אנושית. שגיב מתמקד ברגע המבהיל שבו איבד את קולו, בסוף שנות השלושים לחייו, כפתח למונולוג אישי, לחקירה עצמית בגוף ראשון. "דיברנו באותה אגביות מלאכותית של אנשים קרובים שיודעים כי לא יראו אחד את השני תקופה ארוכה", הוא כותב בפתיחת ספרו, ומתאר שיחה לכאורה שגרתית עם הוריו, אחותו ובן זוגו, רגע לפני פרידה ארוכה מהיכולת לדבר לכאורה בחופשיות. "יכולתי לחוש איך הגרון שלי הולך ונצרד ונבקע כמו אדמת מדבר צחיחה", ואף על פי כן, "המשכתי לדבר".

המשך הספר מבקש להסביר את ההיאלמות המבהילה ההיא, במבנה של תמונות ופרקים קצרים שנעים בין זכרונות מוקדמים לתקופה שבה שבה שגיב – או יונתן, כדמות וכמספר – מנסה להשיב לעצמו את קולו. הדרך הראשונה והעיקרית שבה הספר מפרש במבט לאחור את יחסיו עם קולו מתלבשת על הקשר בין קול, זהות ומגדר. הפרק השני, למשל, משחזר זיכרון מכאיב ומצחיק מגיל ההתבגרות שבו השימוש בקולו מסגיר את יונתן ומאלץ אותו לבחור בין נשיות וגבריות, דיבור ושתיקה. נערות משחקות באינטרקום, מתגרות בחבורת בנים שניצבת מחוץ לדלת הבניין הנעולה. הן משמיעות, כותב שגיב, "קולות שבוקעים עמוק מתוך הגוף, מתוך מקום" שלא ידע על קיומו. "דנה רכנה אל האינטרקום וגנחה. מורן ואלונה הצטרפו אליה וכולן גנחו יחדיו […] קירבתי את הפה שלי לאינטרקום וגנחתי גם אני. בדיוק כמוהן, בהתמסרות מלאה […] פקחתי את העיניים והמתנתי לצחוקים, אבל הייתה פתאום שתיקה. רק דנה שברה את הדממה […] אל תעשה כזה דבר, אתה לא בת".

'סטריפסודי', יצירה של הזמרת ויוצרת האוונגרד קתי ברבריאן, 1966

הדמות האחרת שפוקחת את עיניו ואת אוזניו של המספר, שגורמת לו לחשוב על השימוש בקול כסוגייה של הבניה חברתית, היא מומחית לטיפול בקול שהוא פוגש בבגרותו. מעין קלינאית תקשורת שקובעת שקולו של יונתן קרס לאחר שנים ארוכות של מרד שוחק ובלתי מודע בנורמות של דיבור וגבריות. "התעקשת להמשיך לדבר כמו ילד", היא אומרת לו, גם אחרי המעבר לבגרות גופנית.* הגילוי הזה או המחשבה הזאת משתלבים לאורך הספר במחשבה נוספת על קול, ביחס לגבולות האסור והמותר בחיי המשפחה של יונתן. מתחת לשיחה הבורגנית, המחויכת, בחיק המשפחה שאיתה נפתח הספר מתגלים יחסים מורכבים יותר בין המספר והוריו. שברי שיחות שממשיכות להכאיב גם כעבור שנים. דברים שנאמרו ודברים שאין דרך לומר בעל פה, אך נעשים מוחשיים ומשמעותיים ברגע שבו הקול הפיזי מתערער, והופך למין יישות כמעט עצמאית, שיכולה להופיע ולהיעלם.

אם ממקדים את המבט בסיפור ששגיב מבקש לספק, מבלי לחשוב על ההקשר הרחב יותר והשאלות הגדולות שהספר שואל, אפשר בהחלט ליהנות ממנו כטקסט מסאי־סיפורי, שנוגע בנקודה מורכבת באופן קריא, ולא פעם שנון ונוגע ללב. ועם זאת, השאלות שמעסיקות את שגיב לא נשאלות בחלל ריק. בעשורים האחרונים, ובעשור האחרון בפרט, הולך ומצטבר ידע חדש ומסעיר  תיאורטי, מסאי ואומנותי – על 'קול' כמושג תרבותי, גופני ופוליטי. ברנדון לאבל (LaBelle), למשל, פרסם ב־2014 את 'לקסיקון הפה', טקסט מסאי שמבקש לחשוב על פה כמנגנון מורכב ורב איברים, לדון שנוגע בדיוק באופן המורכב שבו אנחנו מפיקים ושומעים צלילי דיבור, שחורג מהבנה מצומצמת של שפה וסמנטיקה. חוקר הספרות והתרבות סטיבן קונור הקדיש באותה שנה ספר שלם לצורות שונות של שימוש בקול (המהומים, יפחות, מלמולים) שחורגים מהשימוש הצר במילים. ספרו של שגיב, בניגוד לפתיחות המתבקשת מכתיבה על תקשורת בקול, לא מטה אוזן לשיחה הזאת, מה שגוזר עליו רדיוס מצומצם וראשוני של מחשבה והתנסות ביחס לסיפור שהוא מבקש לספר.

נוטים בימינו להאשים כתיבה ממוארית באגוצנטריות, בהתכנסות דלה בגבולות העצמית. זה לא בדיוק המקרה של 'יש אנשים שמדברים ככה'. אי אפשר אמנם לפספס את החן, הרגישות וההומור שמוטמעים בניסיון לחשוב אחרת על השימוש בקול; במה שהוא לכאורה רק כלי, רק מדיום, מנגנון גופני ולשוני שמאפשר לנו לתקשר ולהתבטא, אבל גם לדכא, לצנזר ולהשתיק. מצד שני, אני חושב על ממוארים אחרים שעוסקים במצבים דרמטיים של השתתקות והיעלמות – 'פגישה עם משורר' של לאה גולדברג, 'היה הייתה' של יעל נאמן. יש משהו דרמטי וסיפורי מעניין בכתיבה אישית שעוקבת בגוף ראשון ושני אחרי מי שבוחרים או נאלצים להיאלם ולהיעלם. מעין מלחמה בין הקול המספר לדמות שמבקשת להסתתר ולהימחק. אצל שגיב, הפרשנות העצמית, הסיפור העצמי, לא מנצלים את המתח הזה ולא ממחישים כמעט אף פעם את הקושי בדיבור כפעולה ספרותית.

במילים אחרות, הגעתי לספר עם ציפיות ותיאבון גדולים ביחס לנושא שהוא בוחן, והייתי צריך להסתפק בסיפור צנוע בהרבה מבחינת היומרות והסקרנות האינטלקטואלית שהוא מרשה לעצמו לחקור ולבטא. אני שמח שיצא לי לקרוא את 'יש אנשים שמדברים ככה'. וטוב לראות כותבים ישראלים שמצטרפים לשיחה אמנותית ורעיונית שהולכת וצוברת תאוצה בנושא הקול האנושי. אבל אני מחכה לרגע שבו כותבים ינצלו את האפשרויות החדשות והידע החדש שנוצרים ברגעים אלה על האופן שבו הקול מניע ומפעיל אותנו, גם בשעה שאנחנו קוראים לכאורה בשקט, לעצמנו, ביחידות.

* חוקרי בלשנות ופונולוגיה בהקשר חברתי יערערו כנראה על הרעיון שרק בגיל ההתבגרות, עקב שינויים גופניים והורמונליים, אנחנו משנים ומתאימים את קולנו על פי חלוקה מגדרית. למעשה, נראה שילדות וילדים מפנימים נורמות מגדריות שקשורות לשימוש בקול בגיל מוקדם בהרבה.

מוזמנות.ים לכתוב בתגובות מה חשבתם על הספר

הופעה בפסטיבל הפסנתר + קאבר אינטימי לשרית חדד

קצת מלחיץ להוציא קאבר לשיר של שרית חדד, אבל לפעמים מוכרחים. לקראת ההופעה שלי בפסטיבל הפסנתר הקרוב, הנה הגרסה שלי ל'חופשייה' (מילים ולחן: הנרי).

בהופעה, שתיערך בשישי 4.11 במוזיאון ת"א, אארח את רות דולורס וייס (למי שהתגעגע כמוני) והאחיות ג'משיד. לכרטיסים: https://www.pianofestival.co.il/he/132/244 (הנחות לתושבי ת"א). בהופעה נבצע בין היתר לחנים מקוריים לשירי משוררים (לאה גולדברג, לורן מילק, שחר מריו מרדכי, חגית גרוסמן). מזומנות ומוזמנים בחום.

חופשייה | בימוי ועריכה: ג'וני דוב | צילום: ג'ו מגל | הפקה מוזיקלית: דותן מושונוב ויוני ליבנה

להאזנה ל'חופשייה' בפלפורמות שונות: https://nanadisc.lnk.to/Hofshiya


'כדורי שינה': אלבום חדש והופעה בבית אריאלה, מוצ"ש 16.7

קודם כל בקצרה: נבל + אלבום חדש + הופעה חגיגית בבית אריאלה במוצ"ש 16.7.
להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/YLKadurey
כרטיסים למופע: https://www.eventer.co.il/cs6q7

ואחרי התמונה: קצת יותר בהרחבה –

כל חיי סבלתי מנדודי שינה.

החיים מרגשים מדי, מלחיצים מדי, הראש לא מפסיק לעבוד. אבל בזמן האחרון, אני לא נרדם מסיבות טובות. האלבום החדש (והשלישי) שלי סוף סוף יוצא, תחת השם 'כדורי שינה' (נענע דיסק). להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/YLKadurey

השירים כאן נוצרו במחשבה על מי שמתקשים להירדם. רציתי לכתוב (או להלחין) את השירים הרכים והאמיצים ביותר שיש על גוף, אהבה ונדודי שינה. אפשר לשמוע באלבום המון כלי קשת, המון פסנתר, ובאחד השירים, מפּלים של נגינת נבל (למדתי לנגן לכבוד האלבום). כל זה, מעורבב עם מוזיקה אלקטרונית עדינה, מיועד ליצור אווירה חלומית וקולנועית; לקחת מאזינים למקום אחר, מיסתורי ונעים.

בואו לשמוע אותי מנגן בנבל ושר במוצ"ש 16.7, במופע מיוחד בספריית בית אריאלה היפה. הרווחים מהמופע מוקדשים לארגון 'מעברים' למען הקהילה הטרנסית. אורח מיוחד: המשורר גיל אליאס (ועוד אורחים מוזיקליים סודיים, לעת עתה). לכרטיסים: https://www.eventer.co.il/cs6q7 (מחירים מוזלים לתושבי תל אביב).

והנה קטע מהשיר 'ועכשיו הוראות לשינה', דואט עם עדן ג'משיד (לחן שלי למילים של נדב ליניאל).

מחוץ לספרייה: "שיר לאחותי" בעקבות ביאליק



לקראת הופעה בשבת 11.6, באוזן, ת"א (לראשונה מזה זמן רב):
נערים קווירים, וגם גברים למעשה, תלויים באחיות גדולות שיפלסו עבורם את הדרך. גם במובן הפוליטי והתרבותי.
כתבתי את 'שיר לאחותי' בעקבות כמה שיחות עם צעירים טרנג'נדרים. שיחות שהותירו עלי רושם עמוק, ועזרו לי להבין קצת יותר איך העולם נראה דרך העיניים שלהן.ם. רק בסיום העבודה על הלחן, מול הפסנתר, הבנתי שזה לא בדיוק אני שפונה בשיר לאח קטן, ומבטיח לו שיש לו ערך ומקום בעולם. לתוך השיר הסתננה גם אחותי הגדולה, מדברת אלי בתור אדם צעיר, מעט פראי ומבולבל.
השיר נפתח בציטוט משיר הילדים הנודע של ביאליק, "רוץ בן סוסי [רוץ] ודהר / רוץ בבקעה, טוס בהר". השיר המקורי של ביאליק מסתיים במילים ובהכרזה "פרש אני ובן-חיל". הוא מתאר ילד משחק בנדמה לי, מגלם קאובוי נועז מהסרטים. האם השיר הזה הוא לא יותר מאשר פנטזיה ילדית על על שליטה, על כוח, על גבריות?

'שיר לאחותי' הולך צעד קדימה עם עניין עדין ויותר אינטימי ששמעתי, או רציתי לשמוע, בשיר של ביאליק. אולי הילד, חשבתי לעצמי, לא בדיוק רוכב על הסוס, מצווה עליו לדהור, לטוס ולציית לו. אולי הוא מזמין את הסוס לצאת להרפתקה בלעדיו, לצאת לדרך ללא רוכב, בכוחות עצמו? אולי השיר מעודד – דווקא את מי שהיינו רוצות ורוצים לגונן עליו – להתנסות, להתפתח, להיפגע. לצאת אל העולם.
בגרסה שלי, הילד שמשחק במערבון יכול להפוך לילדה. "בן-סוסי", הוא לאו דווקא כינוי לצעצוע, לסוס עץ, אלא כינוי חיבה למישהי או מישהו צעירים מאוד, חסרי ניסיון, שמתחילים לגלות משהו שאין לו עדיין שם, אבל כבר מורגש בגוף ומתחיל לקבל צורה, לדהור. משהו יפה ומיסתורי שלא מוכרחים לביית ולרסן.
בשבת 11.6 אשיר את 'שיר לאחותי', ושירים נוספים מתוך אלבום שאוטוטו יוצא, באוזן, ת"א, 19:30. כל הרווחים מההופעה מוקדשים לארגון 'מעברים' למען הקהילה הטרנסית. ממש אשמח לראות אתכן ואותכם,

יוני

לכרטיסים: https://ozentlv.com/event/yonilivne/

להאזנה לשיר בכל הפלטפורמות: https://nanadisc.lnk.to/ShirLeAchoti

לארגון 'מעברים' למען הקהילה הטרנסית: https://www.maavarim.org/

לקליפ https://youtu.be/NbFUdxWuQP4

מחוץ לספרייה: "פרא במראה", שיר חדש לקראת אלבום שלישי

"להדליק את האור, להישיר מבט, לאיש שצמח פרא במראה". שיר חדש ודיסקואידי, אחרי המון זמן שלא פרסמתי חומרים חדשים. לחן שלי למילים של המשורר שחר-מריו מרדכי (מתוך ספרו 'תולדות העתיד') + צעד נוסף לקראת אלבום שלישי (נענע דיסק). מוקדש לכל מי שמתקשה לעמוד על הרגליים אחרי תקופה ארוכה של בדידות.
לינק להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/PereBamara

הפקה מוזיקלית: דותן מושונוב ויוני ליבנה | עיבוד כלי קשת: ד"מ ונועם חיימוביץ ויינשל | צילום: ניקי וסטפהל | עיצוב הווידאו: מיקה חזן-בלום | תרגום לערבית: עסאם עסלי והיבא נאטור | תודה לאיה חאג' יחיא, מוטי לוי, איתן אלוא ויאיר אור

ראיון עם סמי ברדוגו, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

גרסה מורחבת לפרסום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.2021

סמי ברדוגו ישן בלילה האחרון שינה טרודה שנמשכה שלוש שעות. שילוב של אדרנלין, טלפונים, ווטסאפים. "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם", נפתח ספרו האחרון, 'חמור'. איך להתייחס להצהרה הזאת עכשיו, יום אחרי שנחת עליו פרס ספיר, אחרי חמש מועמדויות קודמות? 

"מה אני אגיד לך, זה היה רגע מאוד מורכב". ברדוגו רגיל לדבר עם מראיינים על מושגים כמו בדידות. על חיי הנפש של גיבורים מפותלים, מכונסים, קינקיים. לתאר את החיים הממשיים שלו כמי שעומד על המשמר בחוסר שקט מתמיד. משונה לשמוע אותו פתאום משתמש במילים כמו "שמח" ו"נרגש", בלי תוספת של "אף פעם" ו"לא". אבל אתמול, בזמן שצוות צילום ונציגי מנגנון הפרס היו בדרך אליו הביתה, ברדוגו כבר היה עסוק בהליכה נמרצת מחוץ לבית. לבוש פיג'מה, מבואס שגם הפעם לא זכה.

"אני מודה שהתאכזבתי. השעה הייתה כבר שתיים בצהריים, הייתי בטוח שכבר הכריזו על הזוכה. אמרתי לעצמי, איזה דרעק, ויצאתי החוצה לעשות סיבוב לכיוון הרכבת. כשהייתי, נגיד, קילומטר וחצי מהבית, התקשרו לשאול אותי אם הכתובת נכונה ולמה אני לא בבית. בקיצור, רצתי ורצתי. היו לי שתי דקות להחליף בגדים, לפני שצוות של אנשי טלוויזיה ומפעל הפיס נכנס אליי עם מצלמה. העורך שלי, מנחם פרי, אמר: ככה נראה איש שבורח מבשורה".

ברדוגו, בן 51, הוא ללא ספק המועמד העקבי ביותר לפרס ספיר, שנוסד לפני 20 שנה. ספרו השלישי, 'יתומים' מ-2006, היה בין המועמדים, ומאז גם כל שאר הספרים שפירסם. עד השבוע, זה נגמר תמיד באכזבה. "כל התגובות ל'חמור', גם כשכתבו דברים טובים, התייחסו למורכבות של הספר, לבעיה של נגישות, למאמץ של הקוראים. לכן הייתי בטוח שהשופטים יתחברו לספר אחר. בקיצור, לאור ההיסטוריה שלי כמועמד לפרס, הכנתי את עצמי מנטלית להפסד גם הפעם".

זה נכון שבפעם האחרונה שהיית מועמד, עם הרומן 'כי גי' מ-2017, עזבת בזעם את האולם כשהכריזו על הזוכה?

"לא בזעם, אבל כן הייתי נרגש מאוד. גם ככה ישבתי בפינת האולם, אז אחרי שהודיעו על הזוכה, אמרתי למנחם שלא בא לי לשמוע עכשיו את הברכות ויצאתי. ישבנו שם בחוץ ועודדנו אחד את השני".

הפעם לפחות נחסך ממך טקס בשידור חי.

"תשמע, הזכייה עושה לי עכשיו טוב ונעים, אבל החיבוק הזה גם מורכב עבודי. אולי כי אני רגיל להיזהר. לשמור על עצמי. יש לי מערכת יחסים כפולה עם ההוקרה הממסדית. אני שמח ממנה, אבל אני גם לא מתחבק איתה, או לא מצליח להתחבק. אני לרגע לא מזלזל בזה, אבל אני גם לא מתפלש בהכרה הזאת או מרגיש זחוח בזכותה".

היית צריך לחבק מישהו בטקס אתמול?

"רק ללחוץ ידיים. אמרו לנו שחיבוקים זה לא אתי עכשיו".

סמי ברדוגו. צילום: טל שחר, ידיעות אחרונות

ברדוגו הוא סופר לא מתפשר. זאת לא הגזמה או שבח, אלא פשוט עובדה. אלימות לא מבדרת, מיניות חסרת זוהר, דמויות שמסתכלות על החיים מהצד ועל העוקם – כל אלה הם סימני הזיהוי המובהקים של ספריו. בעשור האחרון, סגנון הכתיבה הייחודי שלו נעשה עוד יותר תובעני ומפורק. התכנים הרגשיים עוד יותר מטרידים, מאתגרים.

גיבור הספר 'חמור' (הוצ' הספריה החדשה) הוא גבר מובטל על גבול התפקוד התקין, שאוסף או חוטף לביתו חמור שנקרה בדרכו. הסיפור נע בין דרום הארץ לצפונה, בין נעוריו של הגיבור בשנות ה-90 לגלגול המבוגר שלו בשנים האלה. שני מרחבי הסיפור עוקבים אחרי הגיבור במצב של שיטוט חסר מנוחה. בשניהם מורגשת ציפייה לאיזה סוף איום ומסעיר שאין לו עדיין יעד. איך ברדוגו רואה את המשך הדרך? האם הוא מרוצה, במבט לאחור, שנשאר נאמן לפואטיקה האאוסיידרית שלו?

"קודם כל, אני מקווה שלא הגעתי לסופה של הדרך. אני קורא עכשיו את כתב היד שעבדתי עליו בשנה האחרונה. הוא כל כך שונה מהספרים האחרונים, 'כי גי' ו'חמור'. יש שם כתיבה כל כך ישירה ובהירה, לפחות בעיניי. אתה שואל אם אני מסכים לכך שהכתיבה שלי הגיעה לחוסר תקשורת עם קוראים? אני לא יודע לענות. מה שכן, יש דמיון בין שלושת הספרים האחרונים שלי. בעולם המכונס, במחשבה המהרהרת, בביקורת שהם מבטאים. אני חושב, אגב, שזאת הנקודה שמפספסים בביקורת כלפיי. הסיפורים המכונסים שאני מספר, זרם התודעה והשפה המתפלשת שלהם – הם תוצר העמדה הביקורתית שלי כסופר. בדרך כלל מדברים איתי על העלילה, על הנראטיב. אבל בעשור האחרון הבנתי שאני רוצה להיות אחד שאומר את דעתו ביחס למקום ולזמן. ביחס לשאלות של זהות, להיבטים תרבותיים, לשוניים. וכנראה הדרך שלי להפגין ביקורת היא ליצור גיבורים שיש בהם משהו מעוות. טוויסטד. הם כאילו התוצר של מקום פגום. הם נושאים בגופם את פצעי המרחב הזה, וכל מה שהוא עשה להם.

"אני נהנה מהחופש שמאפשרות דמויות כאלה, בתיאור ההסתכלות שלהן על העולם, אבל אני לא יודע להגיד אם ככה זה יימשך מבחינתי. ההתפרשות הזאת ברוח הספרים האחרונים. אבל האמת שגם ביחס לסיפורים הראשונים, הקצרים שלי, היו תגובות לגבי התכנים הקשים. אולי אתה זוכר שפתאום, לפני שנה בערך, הסיפור 'שוק' עורר זעזוע בבית ספר מסוים. אומרים לי שהסיפורים המוקדמים היו פשוטים יותר. אבל אני לא חושב שאי פעם התפשרתי בתור כותב, בעלילות שלי, בשפה שלי. אבל נכון שבתחילת הדרך הדברים היו יותר סמויים. עם הזמן נהייתי יותר עירום מול עצמי ומול הסביבה. אולי כבר אמרתי לך שכשאני כותב, נדמה לי שאני מחזיק איזה כלי ביד. בשנים האחרונות, הכלי הזה, המאבק הזה, קיבלו דמות של חרב או סכין. ברומנים האחרונים הרגשתי שאני ממש מחזיק במשהו, בטקסט, בשפה, כדי להילחם".

ומה יקרה לסכין עכשיו, אחרי השבחים ותשומת הלב?

"קשה לי לדמיין את עצמי משתנה ככותב. אני רואה סופרים וסופרות שזכו בפרסים ובהוקרה יותר גדולה משלי, והם ממשיכים בשלהם, שומרים על היושרה שלהם ככותבים. אני רגיל לחשוב על עצמי כמי שכותב לקהל מצומצם, וככה באמת מציגים אותי כסופר, אבל לא מזמן מנחם פרי תהה למה אני משתף פעולה עם הדימוי הזה. הרי שוק הספרים במצב כל כך קשה ואלים היום, שספר שמוכר כמה אלפי עותקים, כמו 'חמור', נמצא במצב טוב. הבעיה היא המעמד של הספרות, שמבחינת כלל הציבור, מבחינת העיסוק בה והיעילות שלה, נמצאת היום בקרן זווית. לא מכירים בספרות בתור מרכז, בתור אמצע חשוב שיש לו כוח והשפעה".

אלא אם כן היא מגיעה לכותרות על תקן סקנדל. איך נראתה לך מהצד הסערה התקשורתית שפרצה לאחרונה סביב אילנה ברנשטיין, הזוכה הקודמת בפרס ספיר?

"זה נראה לי מוזר, תמוה. לא נכנסתי שם לעובי הקורה, ואני גם לא מעוניין להיכנס. יש לי היכרות מסוימת עם הסופרת, ונטיית הלב שלי היא להאמין שהיא נאמנה לעצמה, לאתיקה שלה כסופרת. שהדברים אכן נכתבו מתוך עולמה שלה".

תיזהר שלא יתחילו עכשיו לחפש גם אותך.

"יודע מה, שיחפשו. לא נראה לי שימצאו משהו. אני יודע ש'חמור' נכתב בדם לבי, ולא הגיע משום מקום אחר. לא נראה לי שהספרים שלי יכולים לעורר שערורייה. מקסימום הרמת גבה או חוסר נחת, ולזה אני כבר רגיל. ממילא הדיבור הרועש כאן הוא אף פעם לא על הספרים עצמם אלא על החיים הציבוריים של ספרות, על המעגלים המשפחתיים של כותבים. ואם אתה שואל לגבי הספר שכתבה גליה עוז – לא קראתי אותו".

ברומן 'סיפור הווה על פני הארץ' כתבת פנטזיה על פגישה קודרת עם דמות בסגנון עמוס עוז. בכלל, אתה מתמחה ככותב באבות נרצחים וגוססים. אבות ספרותיים כמו עמוס עוז, ברנר, בנימין תמוז.

"אתה יודע, אני מחכה שירצחו אותי".

מה?

"רצח אב ספרותי זאת הוקרה. אני רואה בזה כבוד, לא זלזול. אם אני רוצח בספרים שלי דמויות כמו ברנר או עמוס עוז, זה מתוך סקרנות. זאת התכתבות. כשאני רוצח את האבות האלה, במובן מסוים אני גם נותן להם חיים".

*

ברדוגו נחת בארץ לפני כחודש. בסוף דצמבר הסתיימה מלגת הכתיבה שאיפשרה לו לחיות שנה בברלין. "ממש במזל הצלחתי להזמין טיסה ברגע האחרון, ביום שבו סגרו את השמיים". אחותו מצאה לו דירה זמנית במזכרת בתיה, שבה גדל. "דירה חדשה, מהניילונים, אבל באזור של נובורישים. משפחות וילדים. לא נראה לי שאני אוכל להרשות לעצמי לגור בתל-אביב, אבל אני בטח לא אשאר כאן".

זכית ב-150 אלף שקל!

"אוי באמת, אלה לא סכומים שאפשר לחיות מהם לטווח הארוך. אבל אני עבדתי מהיום שהשתחררתי מהצבא, ואני ממשיך לעבוד. מלמד, מעביר סדנאות כתיבה, עורך ספרים פה ושם. כמו כולם, כולל סופרים בכירים ממני. פרסים זה דבר שטוב ונעים לקבל בתור צידה לדרך, אבל היא נגמרת מתישהו. אתה יודע מאיפה אני מגיע – אין לי ירושה, לאמא שלי לא היה כסף לתת לאחים שלי ולי, כולנו עומדים ברשות עצמנו. אין עבודה שלא עשיתי בגיל צעיר. עבודות כפיים. וגם היום אני מרגיש מחויב לעבוד קשה. זה דבר שאני מתעסק בו עכשיו בכתיבה – הישרדות כמצב חיים".

איך נראה היומיום שלך בשנה האחרונה, כשהעולם כולו בבידוד?

"ביליתי בעיקר במצב ישיבה. הייתי בברלין בדירה קטנה ושקטה, בבוקר קמתי ועבדתי, אחרי שלוש-ארבע שעות הייתי יוצא להליכה בפארק ואז חוזר ועובד עוד קצת. לפעמים פוגש חברה שגרה שם עם המשפחה שלה. הולך בשמחה רבה לקניות בסופר, כל פעם לסופר אחר. אבל המצב הזה לא חדש בשבילי, ככותב. אמרתי לתלמידים שלי: כל חיינו אנחנו בבידוד. לשבת בתוך חדר כמה שעות טובות ולא לצאת ממנו? אני כבר מתורגל".

אולי זה הזמן לאמץ חמור. בדרכו, הספר שלך מזכיר לפעמים סיפור אהבה בין הגיבור והחיה שהוא אוסף הביתה.

"זאת לא הפעם הראשונה שאני מתאר אינטימיות כזאת עם חיה. זה מופיע גם בסיפור מוקדם שלי בשם 'אחי הצעיר יהודה'. הגיבור, נער, מחבק את הכלב שלו ומגורה ממנו קצת".

גידלת פעם חיית מחמד?

"בתור ילד כמעט תמיד היה כלב בבית, בחצר. גם בברלין נורא רציתי כלב. אולי במקום החדש שאני אמצא ואעבור אליו. יורם יובל ראיין אותי פעם בטלוויזיה, וכנראה שנורא העצבתי אותו, אני לא יודע למה – דיברנו בראיון על הבדידות וכולי וכולי. הוא הרי פסיכיאטר. והוא אמר לי, 'סמי, כלב. תיקח כלב! זה יעשה לך טוב וימלא את חייך'. אז כן, אולי אני רוצה כלב.

"אגב, זוכר את העציץ שלי? אני רוצה להחזיר אליי את העציץ הזה, שמלווה אותי לאורך השנים בין כל הדירות. העברתי אותו בשנה האחרונה לחצר של אמא שלי, וממה שראיתי העלים שלו השתנו. אבל אני מקווה שהוא יקבל בחזרה את הגוון והחיות שהיו לו אצלי. יש בו משהו נורא יפה, מין שילוב בין שפע וצמצום: הוא רזה וגרום, אבל יש לו המון עלים".

לראיונות נוספים עם ברדוגו, על ספריו הקודמים:

זה הדברים (2010), הילד האחרון של המאה (2011), סיפור הווה על פני הארץ (2014), כי גי (2017), חמור (2019)

ומה אתם חשבתם על הספר? מוזמנות ומוזמנים להשאיר תגובה

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה

גרסה מורחבת לרשימה שהתפרסמה במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.21

בשלב הזה, בסך הכל שבועיים אחרי שספרה של גליה עוז התפרסם, יכול להיות שכבר עברנו להתרגש, להזדעזע, לחרוץ משפט ביחס לסקנדל עסיסי אחר. ולכן זאת הזדמנות לחשוב על ספרה הקצר של עוז, 'דבר שמתחפש לאהבה', ביחס לשם שלה ולא של אביה. ביחס לסיפור שהיא מבקשת לספר, ולא ביחס לביוגרפיה, לספרות, לדמות הציבורית שאנחנו מזהים עם האב.

מבחינה סגנונית, מבחינת ז'אנר של כתיבה, 'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ממואר (ספרות זיכרון) או מסה שמתארים יחסים עם אב מתעלל. ילדות. בגרות. החיים שלאחר מותו. הספר הזה לא מבקש להפיק יופי או עונג אסתטי ממה שהיה מכוער, מביך, קטנוני. להפך. המאבק כאן הוא לבטא באופן ישיר, אבל אינטליגנטי, רגש של עלבון והתקוממות. להפר את העיקרון של "אחרי מות – קדושים אמור".

אנחנו נתקלים ועוד ניתקל בסיפורים כאלה. גבר בעל השפעה – פוליטיקאי, אמן, ספורטאי – נפטרים. המנגנון התרבותי של הספדה והנצחה יוצא לדרך. אבל מישהי או מישהן מתעקשות לקלקל את החגיגה. ראינו משהו כזה לפני כשנה, במותו של קובי בריאנט בתאונת מטוס. בריאנט היה כדורסלן ואיש ציבור פופולרי ומוערך. אבל לפחות לרגע הוא היה גם נאשם באונס של בחורה בת 19. אשת תקשורת שביקשה להתייחס לנקודה הזאת עוררה גל של זעם. זה לא המקום, ולא הזמן. היתה לך ולכלי התקשורת אפשרות להיכנס לעסק הזה בכל הכוח כשהאיש היה בחיים. 

עוז מתייחסת לשאלה הזאת לקראת סיום הספר: "למה לא כתבתי עד עכשיו? כי לא היתה סיבה להפוך את כל זה לעניין פומבי. אבא שלי הרי לא תקף ילדות זרות ברחוב. לא היה צורך לתקוע סיכה בבלון. כי במשך הרבה שנים חשבתי שהאלימות שחוויתי היא לא עניין גדול. כי חשבתי שאני מסתדרת. כי אני נפגשת עם תלמידים בבתי ספר ובספריות ציבוריות, ופחדתי שהלכלוך ידבק בי, שיחשבו שגם אם אני דוברת אמת, עדיף להרחיק אותי מילדים. מי יודע, אולי אני דומה לו. כי ידעתי, גם כשלא יכולתי להוכיח, שהוא מדבר עליי רעות מאחורי הגב, ולא רציתי להיות כמוהו. שתקתי כי קשה לשבור טאבו שנמשך חיים שלמים. יום לאחר מותו התיישבה אצלי בסלון משלחת ממוקדת מטרה: כדי לא לצער את המשפחה, נאמר לי, מבקשים שתמשיכי לשתוק. על ראשם של האורחים בער הכובע. אין כלום ולא היה כלום, ובכל זאת פוחדים ממני".

החלק המעניין בעיניי בספר הוא לאו דווקא כתב האישום שפותח את הספר. לא התיאור של של ביטויי הזנחה, השפלה מילולית או פיזית – בעל פה או בכתב – שעוז משחזרת מילדותה ומנעוריה. אני יכול לדמיין קוראות וקוראים שיקראו ויגידו – על מה כל המהומה? על כמה השפלות, על כוח פיזי שיצא מכלל שליטה? על יחסים מנוכרים ומוחמצים? אלו שאלות חשובות. ואולי זאת בדיוק הנקודה. לא מתוארת כאן מפלצת, אלא חיים משפחתיים שיכולים להתרחש אצלנו בבית, אצל השכן. אפשר לומר שעוז מתארת דגם של חיי משפחה שלא היה נראה יוצא דופן לפני עשרות שנים, ודאי לא ביחס לחיים בקיבוץ. החשיבות של הספר היא התמודדות עם שאלות כאלה.

נדמה לי שהכאב המשמעותי ביותר שמתואר כאן – תוך התייחסות לכתיבה פסיכולוגית וליצירות ספרות שעסקו ביחסי דיכוי במשפחה – הוא רגש של ספק עצמי מתמשך. האם הסבל שלי לגיטימי? "עברו עשרות שנים לפני שהעזתי לדבר", כותבת עוז. "זה קרה כמעט במקרה. ישבתי עם אמא שלי ועם אדם קרוב נוסף. היינו מוקפים בטבע ורחוקים מהבית, ובהלך רוח רגוע. אמרתי שלא היה קל לגדול בבית שלנו. לא נכנסתי לפרטים. אמא שלי הכחישה מיד. היא אמרה: את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס היתה ילדות קשה. לך היתה ילדות רגילה של קיבוץ".

אני לא מתייחס למהימנות הדברים, ומנסה שלא למנות את עצמי לשופט – שזאת הפוזיציה הראשונה שמייצר ספר שכתוב כמסירת עדות. אבל זאת סצנה או זיכרון חשובים, מפני שהם לוכדים את חוסר היכולת של בני המשפחה לדבר, להתמודד, לשתף פעולה. אין כאן אנשים רעים או יוצאי דופן. אבל ישנה היררכיה ברורה ומובהקת של כאב, לפי עוז, שמחייבת את כל המעורבים לעמוד על המשמר. יש כאן סיפור ראשי שלא יכול לתת מקום, אפילו צדדי או רגעי, לעוד סיפור, לעוד נקודת מבט.

למי מיועד הספר של גליה עוז? מה הוא יכול לתת לקהל רחב – ולא רק לחוקרי ספרות, להיסטוריונים, למי שיקראו את הספר הזה כחלק מתוך אפוס משפחתי, סאגה טראומטית, שכמו טרגדיה יוונית נודדת אחורה וקדימה בשרשרת הדורות? הספר הזה מיועד קודם כל למי שחוו את הרגש שעוז מתארת. סופרת ילדים יוצאת מהארון ומתארת את עצמה כילדה לא אהובה, לא שייכת, מסומנת כמי שמביישת את המשפחה. נורית זרחי, דליה רביקוביץ כבר עשו זאת. ובוודאי גם כותבות וכותבים אחרים. אבל הפרספקטיבה של עוז – התובנות שלה כסופרת ילדים, הביוגרפיה שלה כבתו של איש ציבור – בכל זאת ייחודית. היא כותבת לקוראים מבוגרים, שעדיין סוחבים את הילדות זאת, ונמצאים במבוכה מתמדת. האם מותר להרגיש רגשות כאלה? האם זאת כפיות טובה, ילדותיות? האם זאת צורה של בגידה ופגיעה בדור הורים שגדל אחרת, שעשה כמיטב יכולתו בתנאים שהיו לו?

גם אלה שאלות חשובות. אבל הספר של עוז מבקש לומר – לעצמו, למי שיהיו מוכנים להזדהות איתו – בואו נבדוק קודם את המעגל הפרטי של חוסר הנחת, של הכאב. בואו נתייחס בכבוד לסיפור הזה, לנקודת המבט הזאת, ואחר כך נחשוב על התמונה הרחבה, החברתית, הדורית. בואו נמצא דרך לדבר על מצוקה כזאת, לפני שהיא הופכת למאבק אימים בין הכבשה השחורה לשבט המשפחתי. אולי הסיפור הזה היה נמנע או נחלש אם לעוז הייתה אופציה לבטא תסכול, עלבון, פחד – בלי שדיבור כזה ייחשב לפגיעה בלתי נסלחת בשם האב. בקיבוץ, במשפחה, ועכשיו – במעגל הציבורי הרחב. אם היה עומד לרשותנו אוצר מילים מתאים לדבר על היבטים מכאיבים ומביכים ביחסי ילדים והורים, נשים וגברים.

בעיניי, החלק החשוב בספר נוגע דווקא ביחסים של עוז ושל אביה בשנים האחרונות. אחרי הנתק הכמעט מוחלט ביניהם. האב, לפי עוז, לא היה מוכן להניח לסיפור. לקבל את המחשבה שמפקפקים במוסריות שלו, באבהות שלו. החלק הזה חשוב מפני שהוא מסביר איך מתגלגלים סיפורים כאלה ברמה החברתית והמשפחתית. איך נוצרת, לאט לאט, אווירה של ניכור ועוינות כלפי הכבשה השחורה. כלפי מי שמפגינה כעס, ואפילו באופן סביל, כבר לא מיישרת קו. אז מתחילה הדרמה האמיתית. "הנפגע משקר", כותבת עוז ומדובבת אותנו, הצופות והצופים, השופטות והשופטים, קרובי משפחה וטוקבקיסטים כאחד. "הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. […] הוא מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ולרעים. הוא תובע להוקיע חבר מכובד בקהילה, ובמקרים מסוימים גם לפעול נגדו. הנפגע רוצה שיזדהו עם הכאב שלו. יותר מזה, הוא מבקש שיזכרו ולא ישכיחו את העבר. קל יותר להשתיק אותו מאשר לכעוס על התוקף".

עוז מתארת הודעות טקסט אנונימיות ממישהו שמציע לה הצעה ידידותית-מאיימת: להפסיק לכעוס ולהתחיל לסלוח. היא מזכירה את הסיפורים שהיא מתחילה לשמוע עליה – הסבל שהיא גורמת וגרמה, בעיות נפש, התמכרות. נדמה לי שהיא מתארת את הגרסה המהוגנת לכאורה, הבורגנית, התרבותית של מה שעוברת כל אישה או נערה מרגע שמסיפור על פגיעה מקבל ביטוי פומבי. ככה דה-לגיטימציה עובדת. במקרה הזה, הכוח של האב לספר סיפור, המוניטין שלו, מעמדו הם בעלי משמעות. והם גם אלו שמעוררים דיון ציבורי ומוסרי עכשיו, ביחס לספר שרובנו לא קראנו.

'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ספר חשוב בשתי צורות. הוא פונה למי שחשים סבל ומכבד את הסבל שלהם. הוא מציע לאנשים ולנשים לסמוך על התחושות שלהם. איך מזהים יחסי דיכוי או התעללות? "יודעים שזה זה אם כל קווי התקשורת נגועים, וארס מפעפע בהם באופן קבוע. אם לכל שיחה, גם העניינית ביותר, ולא חשוב על מה מדברים, יש פוטנציאל מאיים בגלל מה שנאמר בין השורות, ואם כל המסרים מגויסים באופן שיטתי כדי להשפיל צד אחד ולערער את הביטחון שלו בעצמו".

הספר הזה חשוב מפני שהוא ביטוי יוצא דופן בתרבות הישראלית, במיינסטרים הישראלי, לאמירת "לא". הוא מביע התנגדות להפעלה של כוח. כל כוח. בלי לנסות מיד להצדיק אותו, להזדהות איתו, להתחשב בתמונה המורכבת. הוא מזמין כל מי שיש לה ולו אפשרות, לכתוב, לצלם, להקליט – לשתף אחרים בסיפור שאנחנו פוחדים לשמוע, אבל כולנו מכירות ומכירים.

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת-זמורה-דביר

ומה אתן חשבתן על הספר? מוזמנות ומוזמנים לשתף בתגובות

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא ivan_el_terrible_y_su_hijo_por_ilia_repin-1.jpg
"איוואן האיום ובנו", ציור שמן של איליה רפין, 1885

הסיפור הקצרצר – סדנת קריאה בבית הסופרים

שלום חברות,
אני מנחה סדנת קריאה מקוונת בנושא הסיפור הקצרצר. נשארו עוד כמה מקומות, ואתם מוזמנות.ים. תודה לבית הסופרים באר שבע על היוזמה המגניבה.

ובהרחבה: יש ספרות שמנסה לכבוש את העולם. ויש ספרות שמנסה לפצח את האטום הבודד. איך סיפורים קצרצרים מצליחים לצייר עלילה שלמה, בתנופה של כמה משפטים או פסקאות? בסדנה ננסה לפענח את הסוגה הערמומית הזאת, בעזרת סיפורים קצרצרים של צ'כוב, קפקא ומאסטרים אחרים.

חמישה מפגשים מקוונים (ZOOM) בימי רביעי בשעה 19:00. מפגש ראשון: 13.01.21. בעלות מסובסדת של 200 ₪.
לפרטים ולהרשמה מוזמנים ומוזמנות לפנות לבית הסופרים באר שבע, או לדוא"ל beit.hasofrim@post.bgu.ac.il.

להתראות,
יוני

אהבה, מעין איתן

הדיוקן עצמי הוא כנראה הז'אנר המרכזי ביותר בתקופתנו. גם בתחום הספרות. 'אהבה', ספר הביכורים של מעין איתן, מצליח להשתמש בו בצורה יצירתית וקולית. מעין ואני חברים ולומדים יחד, אבל אני חושב שההתלהבות שלי מ'אהבה' מבוססת על הספר עצמו.

זה לא בדיוק סיפור ארוך. לא מבחינת ההיקף (87 עמודים), לא מבחינת רצף עלילתי, לא מבחינת הדמות המרכזית. גם לא מבחינת נקודת המבט שמעצבת אותו. רק בסיום הקריאה, כשיוצאים מהצד השני של 'אהבה', אפשר לומר: הקול שפנה אלינו כקוראים שייך לסיפור חיים מסוים. אישה צעירה, כנראה בתחילת שנות השלושים לחייה, חוזרת שנים אחורה ומספרת או משחזרת תקופה שבה התפרנסה כזונה.

התפרנסה? מילה בעייתית ומסורבלת. הסגולה הבולטת של הספר הזה היא היכולת למצוא צורת ביטוי ישירה, כמעט דיבורית, כדי להעמיד על הרגליים את הסיפור – ובו בזמן להכפיף את המילים ואת הסיפור לעקרונות פואטיים. דיבור על גבול השירה.

קשה מאוד, בוודאי בהקשרים ישראליים ובעברית, לגעת בסקס, בטראומה, בכסף, באופן כזה. כשיוצא לי להקשיב להיפ הופ בעברית – יש לי הרבה פעמים רושם שיש איזו תקרת זכוכית שלא מאפשרת לדבר על החלקים הכביכול מלוכלכים והפרטיים של החיים בלי להתיילד, לכבס מילים, לברוח הצידה. החלק הראשון של 'אהבה' נקרא 'מילים זונות'. זה תמרור ברור: אנחנו הולכים לדבר על ספרות, על שירה, רמאות יצירתית בכלי הלשון – מבלי להתייפייף.

אפשר להסתפק בזה בתור המלצה ראשונית על הקריאה. המשך הדברים חושף חלקים ממהלך הספר, ואולי כדאי לחזור לכאן אחרי הקריאה.

1. הטריק הספרותי המרכזי בספר נובע מהדימוי של זנות במילים. של משחק תפקידים נצלני וכוחני. אנחנו רגילים לראות ולשמוע דמויות של נשים מדברות על טראומה מינית בפנים מחוקות, פרטים מטשטשים או קול מעוות. התגובה של 'אהבה' לקונבנציה או לצורה העצלנית הזאת של עיתונות וטלוויזיה איכשהו מסלקת את הכותרת של 'טראומה' מעל הפרק. מדובר בווידוי, בעדות, אבל לא יהיה כאן רגע אחד של פורקן, של התפרקות ישירה, של רחמים. יהיו כאן קודם כל עובדות יבשות. אך העובדות עצמן יתפקדו כמסכה.

הנה ציטוט מפתיחת הספר, שממנו אפשר ללמוד איך לקחת בעלות ספרותית על המצב העדין של וידוי. לדבר "עליכן", במקום לומר "אני". לעבור כביכול עם זרקור על פני קהל שלם של דמויות, שכל אחת מהן יכולה להתאים לסיפור הזה. בתוך הקהל הזה מסתתרת אולי גם מי שתהפוך בהמשך ל'גיבורה' או למספרת של הסיפור:

 

"לא היו לכן חברים

היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים, להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח. הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו. נולדתן בסנקט פטרבורג. לא לא: ההורים שלכן באו מאמריקה, אתן נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. עברית הייתה השפה היחידה שהכרתן. סירבתן להשיב לסבים שלכן כשדיברו איתכן אמהרית. העמדתן פנים".

אפשר לדבר על הפתיחה הזאת כמנגנון הגנה. אמצעי להדוף את התיוג של כל אישה וכל דמות ספרותית שמדברות על מין או על ניצול. אפשר לומר דבר הפוך. זאת התגרות או תמרון ספרותי: אני משקרת, אני דוברת אמת, אני אהיה מי שתרצו שאהיה. אמכור לכם את הסיפור שתרצו לשמוע. למעשה מבצבץ כאן דבר יותר חשוב. ההתלבטות הספרותית – מי אתן, הילדות, הנערות, הנשים שאחת מכן תהפוך למעין גיבורה – היא גם הד לספק ולחוסר הוודאות שכרוכים בכל תהליך היזכרות. שינוי גרסאות כמין גמגום או תיקון עצמי:

"עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן. לא! גמרתן בכל פעם. שנאתן לבלוע אבל עשיתן את זה בכל זאת. כל כך אהבתן את זה עד שהפסקתן באמצע כדי ללכת לשירותים ולדחוף את האצבעות שלכן לגרון כדי שתוכלו לטעום אותו עוד פעם. ירקתן. אחרי חודשיים קפצתן ממגדל גבוה. התאשפזתן בבית חולים לחולי נפש. הגעתן לחדר המיון עם אלקטרוליטים נמוכים וקריסת כבד, אבל ברגע האחרון ממש הצילו אתכן".

הגיבורה הנשית הצעירה, יותר מכל גיבור אחר בספרות המודרנית, חייבת לספק סחורה. לקרוס, להתפרק, להשתקם, לכתוב על זה. פתיחת הספר מצליחה בתוך כמה שורות לספק את הסחורה הזאת. לתחוב את הכף הגדושה ישר לתוך הפה של הקוראים. ואיכשהו לעשות את זה בלי התרסה. יש כאן הומור, או לפחות הבעה מחויכת, אבל הפנים של מי שמדבר בכל זאת חתומות. ואולי זה לא חיוך וגם לא התרסה, אלא הבעה של אמפתיה? משהו כאן קיצוני מאוד, ומצד שני, סביר, עובדתי, כמעט מדעי. צורה מוזרה מאוד של דיווח – "עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן" – שיש בה גם פאתוס וגם משחק. אבל הכל נקי ממשקל עודף. כל המניפולציות הספרותיות פעילות – בלי לשם לב, הספר הופך את הקוראים לקוראות, ואת הווידוי הפרטי לחשיפה הפוכה, מדומיינת, של הקוראות – אבל הסיפור לא עושה עניין מזה או מעצמו. ממשיכים הלאה. הכל מתוקתק. מדוד.

המשך הסיפור מורכב מתמונות קצרות או זיכרונות. המצאות. משחק התפקידים הזה נמשך, ומתבסס על מעברים פשוטים, חדים ואפקטיביים מאוד בין הנקודות שמהן הסיפור בוקע. החלק הבא בסיפור נפתח בקריאה: "אמרתי בלונדיניות!". לשנייה נדמה לנו שאנחנו עדיין הולכים עם הקול הקרייני מפתיחת הסיפור, שמנה מולנו במתינות ובמהירות שברים של ביוגרפיות אפשריות. אבל לא: "בכניסה לחדרון הראשון עמד גבר מלא ונמוך ולגופו מגבת ואמר, זה לא יכול להיות, ביקשתי בלונדינית. הסטתי קווצת שיער (כהה) מעל מצחי בזמן שהוא לחץ באצבעות עבות על מכשיר הטלפון שלי. ניסיתי לשמור על הבעת פנים רב-משמעית".

הקול המספר עבר במהירות אל הלקוח, ולמעשה, אל האוזניים של מי שתהפוך מעכשיו למספרת בגוף ראשון. המעברים הספרותיים מיד נטענים ביחסים בין המינים, בין זונה ללקוח. אבל הסיפור לא נופל בפח. לא מלביש בשבילנו מילים כמו 'זונה' או 'לקוח' על ההתרחשות – מילים שיהפכו את הסיטואציה למשהו שקל לעכל, להעריך באופן מוסרי. מרגישים מיד שיש כאן מתיחות, פערים של כוח – מישהו צועק בטלפון, מישהי שומעת אותו צועק – אבל אנחנו בעצמנו נצטרך להחליט מה הצבע הדברים. עד כמה מותר לנו להסתקרן, עד כמה מותר אפילו להשתעשע מהמצב הזה. עם מי יש לנו עסק: בחורה עמידה ועניינית ("מחיתי בגב כף ידי את שפתיי וגיחכתי", היא מספרת לנהג שאוסף אותה, "אסף אמר שהוא מביא לו בלונדינית") או מישהי במצב רובוטי, אטום. כלומר, קורבן.

חלק גדול מהמשך הסיפור בנוי או מתפרש כמין קטעים מאותה נסיעה, שכאילו מתמשכת וקשורה ללילה אחד. אבל הלילה האחד הזה מתאר גם תקופה מתמשכת ואוסף אליו פיסות זמן וחיים נוספות. ההתחלה של העסק הזה. החיים הרגילים, הנורמטיביים. בן זוג מחוץ לעניינים. נבנית כאן אפשרות לעלילה אמינה, פיסת חיים שאפשר לשחזר – למרות כל הנסיגות, התיקונים, ההגזמות. ולצידה, לקראת סוף הספר, נבנית או מצטיירת גם אפשרות של עלילה אחרת, קיצונית ופלילית, על לילה אחד שכביכול מביא את הסיפור לשיא, להתנגשות, למיצוי דרמטי.

זה נשמע אולי מסובך, אבל צורת הסיפור ישירה, דיבורית, בלתי מסתבכת. ככל שמתקדמים עם הסיפור, וכמעט מיד – אני חושב – מתרגלים לתחושה שיש כאן הופעה. שיש כאן דמות מאחורי מסך שחור. והיא עצמה צריכה להחליט לאן היא מובילה את עצמה תוך כדי הסיפור. עד כמה היא תהיה מוכנה להיחשף, עד כמה היא עצמה מבינה ויכולה להסביר מה עבר עליה.

2. החלק השני בספר נקרא 'אהבה'. אין קו ברור שמפריד בין החלקים. ובכל זאת, עולה בו הרעיון שמדובר בסיפור שכבר נגמר. האפשרות ש'אהבה' החליפה את משחקי הכוח. "היה לי בעל שעבד בתעשייה האווירית ורגע לפני גיל שלושים נכנסתי להיריון, כי יש רגעים בחיים שבהם אי אפשר אלא להחזיק באושר בשתי הקרניים שלו ולרכוב עליו לפעמים, כשהיינו שוכבים, תמיד ברכות, הייתי נזכרת. אז אמרתי לו, הייתי כנה מאוד, 'אני נזכרת עכשיו', והוא חיבק אותי. זה היה מתוק במיוחד, כי בסוף גם ייסורים מוכרחים להצדיק את עצמם, והאהבה מוכרחה לרפא אותך. אז נרפאתי. לא, העמדתי פנים שנרפאתי. מצאתי דברים חדשים לעשות, ושכחתי שפעם עשיתי דברים אחרים […] לפעמים, הוצאתי אולר קטן וחתכתי את עצמי בשירותים בפנים הירכיים. גם זה היה משעמם, אבל התגברתי. הלכתי לישון בשעות לא יותר מדי מאוחרות".

נמשך כאן המשחק הגלוי לחלוטין בין העמדת פנים ובין כנות. אבל המשחק יוצר רושם אמין ולא ספרותי. עובר כאן רגש שאי-אפשר להתעלם ממנו, אבל גם מודעות מתמדת לציפיות שיש לנו מהסיפור הזה: ריפוי, גאולה, חזרה למוטב, התרסקות. קשה לי בעצמי להסביר. הפרטים האינטימיים ביותר מקבלים הקשר סרקסטי בפיתול אחד של המשפט. יש כאן לעג, אבל לא ברור למי הוא מופנה: אלינו, הקוראים הבורגניים, על קלישאות של ריפוי וגאולה. או שיש כאן דקירה עצמית. אנחנו נתלים במילים כמו 'רכות' או 'אולר קטן'. הספר רותם אותנו לדימויים כאלה של וידוי וקרבה – סקס שבו אפשר לומר, "אני נזכרת עכשיו" – אבל לא מאפשר לנו כל כך בקלות לעבור לצד של הטובים. להיות מי שלוחשים באוזניו דיבור כזה. כמעט תמיד, כש'אהבה' מספק לנו פרט אינטימי ומעורר אמון – חתכים בירכיים, תגובה נפשית או גופנית שסודקת את צורת הסיפור המאופקת, העניינית – הוא חותך את הסיטואציה. עובר לזירה אחרת. שב לזירת הפשע.

3. עד נקודה מסוימת בסיפור, כדי להגן על עצמנו כקוראים, אנחנו יכולים לומר לעצמנו שזה ניסוי, שזה משחק ספרותי. שהספר הוא צורה מפותחת, נרטיבית, של מניפסט על יחסי כוחות בין גברים ונשים, צרכנים ונצרכות. אבל בנקודה מסוימת מאוד המשחק הזה בוגד בעצמו. הגיבורה בכל זאת מקבלת תווי פנים. וליתר דיוק, ביוגרפיה ספציפית מאוד. ייחודית. אני נזכר במהלך דומה בסיפור של דבורה בארון, 'כריתות'. הפתיחה מדברת על תופעה הלכתית וחברתית, כאילו באופן אקראי. הסיפור ממשיך לדוגמה כאילו תיאורטית, גבר ואישה נשואים, בלי ילדים. מדמיין את הלחץ שמופעל על שניהם מצד הסביבה. אבל התסריט הזה הולך והופך מוחשי יותר, עד שנשבר הגבול בין הדוגמה ובין סיפור החיים המסוים. 'אהבה' הולך רחוק יותר. גם הוא נפתח בעיקרון, בכְּלל: כל אחת מכן הייתה יכולה להיות במצב הזה. אבל הוא עובר לדבר בגוף ראשון, ולא רק הולך ומתייצב לצידה של האישה הספציפית, קורבן הסיטואציה החברתית והקוד הפטריארכלי, כמו שעושה בארון בסיפור שלה. אצל איתן, שמערבבת את הסיפור עם פיסות מחייה הממשיים – הילדות המדברית שלה בחווה על גבול הקו הירוק – יש נכונות לספוג את הכוח שמופעל על דמות כזאת. וכאן, במקום לדבר על תחכום ספרותי, אפשר לדבר על אומץ.

4. למה 'אומץ'? כתיבה תיעודית או ביוגרפית שמעורבת בכתיבה בדיונית היא תופעה חשובה בשנות האלפיים. אני חושב על שני ספרים מעניינים ששיחקו עם הפער הזה בין שחזור היסטורי ותחקירי ובין הדמות שלהם, המנגנון הנפשי שלהם, שמסתתר שם. בני מר הקים לתחייה רחוב ורשאי בעזרת עבודת ארכיון לקטנית. יעל נאמן עיצבה שני ספרים תיעודיים – אחד הוקדש למקום, לקיבוץ, שני לאישה אלמונית שנאמן פגשה לרגע – כצורה של אוטוביוגרפיה עקיפה. איתן קרובה לקו הזה של פנטזיה, של דמיון כאמצעי שחזור, אבל משאירה לקוראים את האפשרות לבחור מתי היא מדמיינת ומתי היא משחזרת. הספר 'סמוצ'ה' של בני מר והספר 'היה היתה' של יעל נאמן מסמנים איזה מסתורין עצמי שהמחברים לא מסוגלים לפתור אלא באמצעות סיפור שעוסק במשהו אחר מהם. איתן שותלת בכל האגפים של הסיפור סימנים של חומרי נפץ – בילדות שכתובה כאוטוביוגרפיה, בסצנות חיות מתקופת הזנות – ואיכשהו משכנעת שלא משנה איפה נמצא הסוד, איפה נמצאת האלימות. משהו עקרוני מחבר בכל מקרה בין מי שבוחרים לקרוא או לכתוב סיפור כזה, בין הדמות הנכתבת ובין מי שכביכול גוחנים מעל הסיפור כמין תיאטרון בובות.

00

5. בסרט 'קיל ביל' של טרנטינו מופיע סיפור פנימי בתוך העלילה הנרחבת. סיפור חניכה שבסופו הופכת הגיבורה ללוחמת קונג פו בלתי מנוצחת. אחרי אימונים מפרכים, אצבעות כף היד שלה פצועות. היא לא מצליחה להשתמש בצ'ופסטיקס. אבל כשהיא שולחת יד רועדת לקערת האורז שלה, המורה מעיף את המנה מהשולחן. את מתכוונת לאכול כמו כלב או כמו בן אדם?

מסתתרת כאן אמירה חזקה לגבי כוחו של סגנון. על האופן שבו כאב יכול או צריך להחזיק את עצמו בתוך מה שאפשר לכנות אלגנטיות, הדר, גרוב. 'אהבה' נאמן לקוד הזה, בדרכו שלו (וגם המספרת שלו, אגב, מייצרת רגעים של פנטזיה על נקמה ארכיטיפית, קולנועית). במקום להסתפק בכאב, בזעזוע, בביטוי הטראומטי, הספר מתמסר לאמנות הלחימה הייחודית לו. 'אהבה' מודע למשחק הכוחות ולחשדנות שמייצרים סיפור כצורת תקשורת – והוא מזכיר לקוראים את המתח שממנו עשוי המשולש הזה: מספר, מאזין, דמות.

"מצאתי שמונה מאות שקל על שולחן המטבח, התלבשתי, ויצאתי משם. לא היה לי מה לעשות, חוץ מלעשות את זה עוד פעם. זה, על כל פנים, מה שסיפרתי". צורת הדיבור הלקונית. המשפטים הקצרים. ההומור היבש. כל אלה מזכירים את הקודים של סיפורים גבריים, קלינט איסטוודיים – אבל הם מסורים לתיאור סיטואציה שבדרך כלל נכפית על נשים. לפחות כמוסכמה ספרותית (טראומה ואלימות מינית שחווים גברים הן עדיין סיפור שכמעט לא מסופר).

כתבתי מקודם ש'אהבה' הזכיר לי, במהופך, את הצורה העצורה, הילדית או המתחטאת עדיין של היפ הופ בעברית. 'אהבה' הוא ספר ספרותי מאוד, כתוב מאוד, ולא קרוב למנגנון ההיפ הופי של משחקי מילים ושימוש פואטי בשפה מדוברת ומלוכלכת. ובכל זאת, הספר מבטא את העיקרון המורכב והסותר של דיבור אמת, של נגיעה בחומרים כבדים וכואבים, בעזרת השילוב של הגזמה וישירות, של חשיפה אישית מאחורי האלטר-אגו המופרך. דיבור של גנגסטר וקורבן המערכת כאחד. היו זמנים שבהם ראפרים השתמשו בצלקות שלהם, בסימני הירי, כעיטורי כבוד. בניגוד לקודים של גנגסטר ראפ, לשרשראות העבות, לסטפות של שטרות, כלי הנשק הבולט בספר של איתן הוא היכולת להביע פגיעות – ולנטל את הפגיעות הזאת ממטען של בושה, של סחטנות, של ניצול: "רק בפעם הראשונה קשה להרוג מישהו, אחר כך מתרגלים לזה. קראתי את זה בספר, או ראיתי בסרט, אבל האמנתי".

כל זה קורה במהירות. ברצף של תמונות, אנקדוטות, משחקי דמיון והיזכרות. מגיחים ומתחלפים. אבל מי שירצה לקרוא את הספר הזה שוב, יוכל בכל זאת לשים לב לאלגנטיות של אמנות הלחימה שלו. לאופן שבו הוא משתמש בכלים הכי בסיסיים של תקשורת לשונית כדי לומר משהו משמעותי יותר על מה שעומד מאחורי מילים כמו "אתן", "אני", "אתה", "הוא". על המסלול הסיפורי שהוא בונה בעזרת מעברים בין המילים האלה. מילים זונות ומילות אהבה.

אהבה, מעין איתן, הוצאת רסלינג

מוזמנות ומוזמנים לכתוב מה אתם חשבתם על הספר

 

מחוץ לספרייה: יוני ליבנה והאחיות ג'משיד, הרגליים הארוכות


אולי גם לכם חסר מגע אנושי בימים האלה. לי בוודאי. כתחליף זמני, הנה שיר אהבה חדש על חלומות פרועים. 'הרגליים הארוכות' (נענע דיסק).

לפעמים, דווקא כשרחוקים מהאדם שחושקים בו, נדמה שהוא שולט במחשבות שלנו, בגוף, בחלומות. מקווה שתאהבו.

מצטרפות אלי בשירה, האחיות והמוזיקאיות המוכשרות שי-לי ועדן ג'משיד. את המילים כתבה המשוררת חגית גרוסמן (מתוך הקובץ 'ספר הגוף' בהוצאת עם עובד).

לקליפ: https://youtu.be/83woo8yy3Fs. להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/Haraglayim

לאלבום הקודם שלי: https://lnk.to/YoniLivnehHarofe

היו לי הרגליים הארוכות הארוכות שלך
ואמרתי לך ללכת, ואמרתי לך, ואמרתי לך ללכת
בלילה טיפסו רגליך מבעד ל, מבעד לחלוני
ואמרתי לך ללכת

ולשונך בין רגליי
מבקשת, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי
מבקשת לשוב

לפעמים הנשמות שלנו נפגשות בחלומות
מבקשת לשוב
אני יושב על ברכיך, יושב על ברכיך, אני יושב על ברכיך
אתה פוקד את גופי

ולשונך בין רגליי
מבקשת, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי

רציתי שגופך ייהפך לארון
שאוכל לפתוח ולהיכנס פנימה
והגוף התרחק והלך
להתכסות בחליפת עורך

אחר קמתי ממיטתי
והגוף התרחק והלך

ולשונך בין רגליי
מבקשת, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי
ולשונך בין רגליי
מבקשת לשוב, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי
מבקשת
שוב

הרגליים הארוכות – יוני ליבנה האחיות ג'משיד | מילים: חגית גרוסמן | לחן: יוני ליבנה | הפקה: שמוליק דניאל ויוני ליבנה | כלי הקשה: רוני וגנר | סינתיסייזר ופסנתר: גל שמי ויוני ליבנה | קולות: דניאל בוג'יו ויוני ליבנה | גיטרה: אסי בן סימון | אלקטרוניקה: ניר (ג'ייקוב) יונסי | בימוי הקליפ: עמרי קליין | ארט: מיקה חזן-בלום