אבירמה גולן, סימני חיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.3.2008

אבירמה גולן, עושה רושם, לא מאמינה בניואנסים חבויים. הרומן השני שלה מניח את כל הקלפים על השולחן כאסטרטגיה וכקו אמנותי מנחה. כמו בניינים חשופי צנרת, 'סימני חיים' מציג לראווה את קרביו כיצירה ספרותית. בהתאם לכך, גיבור הרומן הוא מרצה לספרות, תיאורטיקן שעוסק בעמדת המְסַפּר. לב הרומן, אפשר לנחש, הוא נסיונו של הגיבור, פרופסור אלי־אליקו ענבר, לפענח את סיפור חייו שלו.

הסיפור מושתת על שני צירים: שחזור לא כרונולוגי של יחסי ענבר והנשים בחייו, ובראשן אמו הדומיננטית, שמשולב וממוסגר בתיאור רציף של אשפוזו בבית חולים, חסר הכרה, בעקבות תאונה שעבר. ניתוח אישיותי במקביל לטיפול רפואי – מעבר מעיוורון להכרה, גופנית ונפשית. הדרמה הזו ממוקמת בעת חילופי המילניום, בסוף ‭,'99‬ על פני שישה ימים כמו בראשיתיים שמעוצבים כמוות ולידה מחדש (ענבר, אגב, שכוב במיטה מספר ‭.(7‬ לשלד הסמלי של הסיפור מצטרפת עטיפת הספר, שבמסורת הוצאת הספרייה החדשה מציגה יצירת מופת מצוירת: דיוקנה של פרספונה, מלכת השאול במיתולוגיה היוונית, התגלמות מחזור החיים והמוות.

אם כל זה לא מספיק, מגויסים גם שניים מהסיפורים המכוננים של תרבות המערב וגיבוריה, איוב ואדיפוס. אלה מככבים בהרצאות שהפרופסור מעביר לקהלו המעריץ ולקוראי הרומן לאורך דפים ארוכים. זוהי כריתת ברית אינסטנט בין הרומן לקוראיו, מעין הזמנה להצגה על ייסורים ורמזים פרוידיאניים ועל השאיפה לחזור לרחם. הערב בתיאטרון: גיבור שמדבר על האירוניה הגדולה על חשבון גיבורי הספרות, ועומד לטעום בעצמו מהתבשיל האקדמי שלו (מעין פרודיה, אולי, על תורת הפערים של מנחם פרי, לשעבר ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמובן עורך הספר‭.(‬

אלא שלא כך הדבר. אם כבר, נדמה ש'סימני חיים' יכול להוות דוגמה לאירוניה של הגיבור על חשבון המספר. איך היה מתייחס ענבר, מי שמתמוגג ממחוות זעירות של סרקזם והטעיה בכתובים, לפטפוט הפנימי המתמשך שהרומן שותל בתודעתו, לביטויים המגושמים שמתארים את הווייתו ‭")‬את גרונו שורטת מבפנים סכין קהה‭("‬ כמה זמן היה לוקח לו לפענח את "הסוד‭,"‬ "הקללה" או "הבעיה" שהדמויות הנשיות הסובבות את ענבר מצביעות עליהם והרומן מנפנף בהם כבמטפחת מול עיני הקוראים? האם היה פותר את החידה: מדוע גיבור הספר לא מצליח להתחייב לאישה אחת ומה מקור רעבונו המיני הבלתי נלאה (רעות חולות שתיהן‭?(‬

בתוך סיפור שמתעסק במוצהר בעניינים של פערי מידע בספרות – אותו סוד, אותה קללה יוונית, הופכים למבחנו של הרומן. האם חשיפת הסיפור האחורי של הרומן מאירה את הדברים באור חדש? חוויית הקריאה מראה שלא. הדמויות, באורח פלא, ואיתן הסיפור, רק נעשים קטנים ושגורים יותר. מלבד נטייתו לסכמתיות, קשה להבין למה הסיפור נכנע בסופו של דבר לתכתיב האדיפלי, שהגיבור מרבה ללעוג לפרשנים שהולכים בעקבותיו.

אפשר לדבר על התשובה של גולן לסיפור האדיפלי ועל ההיפוך המגדרי שהיא מעניקה לגיבורות ארכיטיפיות כמו פרספונה והיפהפייה הנמה – אבל זאת תהיה כניעה למניפולציה של הרומן. אלמודובר, למשל, עושה את זה בצורה רגישה ומתוחכמת יותר עם הגיבורה חסרת ההכרה שלו בסרט 'דבר אליה‭.'‬

שיהיה ברור, מדובר בספר קריא להפליא – בייחוד כשהוא מתרחק מקשקושים פסבדו תיאורטיים על ספרות. אלא ש'סימני חיים' מתיימר לומר משהו על אופן הסיפור הגברי מול הנשי, ועל הדרך להתייחס גם למלחמת יום כיפור, לשואה ולדמות הצבר. הוא מבקש להציג את האדם כחידה – חידה עם פתרון – אבל בסופו של דבר אינו מלמד דבר חדש על גברים, נשים או אנשים בכלל, גם כשהוא פולש לנקודות האינטימיות ביותר בחייהם.

אבירמה גולן, סימני חיים, הוצאת הספרייה החדשה
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s