ראיון עם אהרן אפלפלד, והזעם עוד לא נדם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2008

אהרן אפלפלד מבחין פתאום בתלתל אבק תועה שנח על הרצפה. בבעיטה נחושה, כדורגלנית כמעט, הוא משלח את הפולש בחזרה אל החשכה שמתחת לארון הספרים בביתו שבמבשרת ציון. אם הבעיטה הזאת ראויה לציון, זה דווקא בזכות העובדה שאפלפלד העדיף תמיד להעלות לפני השטח את מה שאחרים ביקשו, לפחות בתחילת דרכו, לטאטא מתחת לשטיח.

"כשהייתי נפגש עם עורכים הם שאלו אותי 'למה אתה לא כותב על הכאן ועל העכשיו? אתה בן 26 – בזה אתה רוצה לעסוק, בעולם של פליטים אומללים מהשואה? יש קיבוצים, יש צבא, יש חיי עיר. במקום זה אתה מביא את המוות'. הסביבה אמרה: נעורים, עתיד, הווה – אבל לא עבר. בוודאי לא עבר של השואה, שנתפסה כאיזו אומללות נמשכת, חוסר אונים. תבעתי מעצמי להיות ישראלי. למדתי חקלאות ורציתי להיות חקלאי. מצד שני, הבנתי שאני לא יכול לכרות את השורשים שלי. באתי ארצה, והגעגועים שלי להורים ולסבים המשיכו לנבוע. הרגשתי שאם אנתק את עצמי מהמתים ומהזיכרון שלהם לא אהיה שום דבר, שאהפוך לכלום ואהיה תלוש עוד יותר. מוטב להיות מי שאני".

את המילים "אני מה שאני" שתל אפלפלד בפיו של גיבור הרומן החדש שלו, 'והזעם עוד לא נדם' (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), מיד בפתיחת הסיפור. הגיבור, שמציג את עצמו כמוצר מוגמר של חייו, מתגלה בהמשך דווקא כמי שתבע תביעות מרחיקות לכת לשינוי מהפליטים היהודים אחרי השואה, ובהם הוא עצמו. בניגוד לדמויות הניצולים ב'עשן' (1962), קובץ הביכורים שזיכה את אפלפלד בהערכה מיידית למרות חבלי הלידה שקדמו להוצאתו, גיבור הספר החדש, ברונו ברומהרט, אינו איש שוליים ובוודאי לא "פליט אומלל מהשואה". הוא מלא בהכרת ערך עצמו ושואף לגדולה עוד מילדות. ככפילו של יוסף המקראי, שטיפס מבור כרוי למלכות, ברונו מבקש אחרי המלחמה להזכיר לפליטים את עברם כ"בני מלכים", בני העם הנבחר, ולשקם את דיוקנם האנושי והרוחני.

עם נבחר? אתה באמת מאמין שיש דבר כזה?
"'נבחר' פירושו חובות ולא זכויות. חובה להוות דוגמה, לעשות יותר בלי לצפות לפרס. זה נובע אצלי בעיקר מתוך ההתנסות שלי ושל הדור שלי בשואה".

אתה מאמין, כמו ברונו, שיש יסוד יהודי ממשי באדם, איזו מהות שמבדילה אותו מאחרים?
"יש משהו כזה. כשאתה פוגש אדם ואתה יודע שהוא מהשבט שלך ולא יזיק לך – זה כבר דבר גדול".

אין סכנה מסוימת בדיבור על 'מהות יהודית' ועל 'עם נבחר' בתקופה שבה רוחות של לאומנות מנשבות בכל העולם? גם הגרמנים האמינו שהם העם הנבחר.
"אני מדבר ראשית כל על תרבות ואורח חיים של דורות. זו לא לאומיות פר סיי. זו לא לאומיות אחת מעל השנייה. עם עתיק שיש לו תרבות עתיקה – אתה מצפה מבניו שיהיו בני מעלה".

המתנחלים פועלים מתוך תפיסה של עם נבחר, בעל זכויות יתר.
"אינני יודע מה עובר בראשם. אני מדבר על חובה מוסרית וחובה נפשית לעזור לעני, לדך. לא בכדי אני משתמש בספר במילים 'אצילות' ו'אנינות'. באופן כללי, מי שטוען שנבחרות היא זכות ולא חובה מנמיך את הערך הזה.
"הפליטים מדארפור? זה תמיד מזעזע לראות אנשים שברחו מבתיהם, שמבקשים בית ולא מוכנים לתת להם אותו. המדינה אמנם מוגבלת ולא יכולה לקלוט את כל הפליטים בעולם, אבל מי שמגיע לפה צריך להתייחס אליו בחסד וברחמים. חברה שרובה מורכבת מפליטים לא יכולה לקמוץ את ידה".

שישה עשורים אחרי שעלה לישראל כנער צעיר מאזור צ'רנוביץ, כתיבתו של אפלפלד סובבת גם היום, בזוויות שונות, סביב הסיפור היהודי של מלחמת העולם השנייה. בגיל 76 , עם יותר משלושים ספרים פרי עטו וכמעט כל פרס אפשרי – כולל פרס ישראל – על המדף, עושה רושם שהספרות של אפלפלד כמעט אופנתית: ההעדפה לפרספקטיבה אישית־קיומית על פני זו הציבורית, העיסוק בשואה, הנגיעות המיסטיות והעניין המתחדש בתרבות היהודית.

הרומן החדש מאחד במובן מסוים את התקופות השונות שאפלפלד נגע בהן במשך כחמישים שנה לכדי סיפור חיים אחד – גיבור הספר משחזר את תולדותיו, מקטיעת ידו כילד יהודי באירופה, דרך חיי המחנות, ההסתתרות ביערות ועלייתו לגדולה כבעל רשת מסחרית, ועד ימיו הדהויים בתל אביב כמהגר. "אני כותב סאגה על מאה שנות בדידות יהודית, על כל הפנים שלהן", הוא אומר. "הפעם ניסיתי איזו פינה אחרת שלא עסקתי בה. איזשהו רצון למצוא משמעות לסבל היהודי של מלחמת העולם השנייה, המכונה בשם שאני לא אוהב, 'השואה'. הרבה פעמים כבר תיארתי את הסבל, הפעם ניסיתי ללכת בכיוון המשמעות".

בטח ממשיכים לשאול אותך, גם אחרי חמישים שנה, למה אתה לא עוסק בהווה, בישראליות.
"ישראליות? מה זה אם לא תערובת? אין הומוגניות בארץ. אנחנו עוד חברה בהתהוות, שום דבר עוד לא עומד במקומו. זה דורש פרספקטיבה מסוימת שעדיין אין לנו. יש לנו פרספקטיבה כשאנחנו מדברים על הילדות שלנו, על הנעורים. אחרי זה – הפרספקטיבה מיטשטשת. אנחנו עדיין בחבלי עיצוב, בייסורי עיצוב. אנחנו עוד לא חברה. בניגוד למה שהגננת, בית הספר והצבא אומרים לנו, אנחנו לא עם מגובש.

"עם זאת, כשבאתי ארצה ב־46' זו היתה חברה שעיקרה סוציאליזם. תוך זמן לא ארוך הפכנו לחברה קפיטליסטית עם פערים גדולים שמגדירה את עצמה על פי החומרנות. תראה את היחס לניצולי השואה. הניצולים האלה היום בני 90-80 וחיים בחוסר כל. המדינה קיבלה עבורם סכומי עתק, אבל היא נוהגת כלפיהם ביד קמוצה. זה נובע מהאופי של חברה קפיטליסטית שעוינת את החלש".

נדמה שגם ברונו, בספר, בז לחלשים.
"הוא אינו בז לחלשים. הוא בז לאנשי החומר, לבורגנות העצלה, לאגירת הכסף".

גם אפלפלד היה בין הסופרים שטסו בחודש שעבר ליריד הספרים בפריז. כמי שספריו תורגמו לשפות רבות, הוא כבר מורגל בנסיעות כאלה. הפעם חגג שם תרגום חדש לצרפתית של הספר 'פרחי האפלה'. על היחסים בין הסופרים במשלחת אין לו עניין להרחיב ("אני לא רכלן. פגשתי שם את עמוס עוז שהיה תלמיד שלי, ואת בולי שלמד איתי באוניברסיטה"). גם מהחרמות ומהביקורת הפוליטית שעוררה הנסיעה הוא מסרב להתרגש: "בוא נגיד שאני בקושי מייצג את עצמי. ובכל מקרה זה מוגזם בעיניי להציג את ישראל כמדינה הכי מושחתת בעולם. נציגי המדינות הערביות הטילו עלינו חרם – יש להניח שהם רואים את עצמם כנעלים עלינו. לא שאני מרוצה ממה שנעשה בארץ, אבל אני לא חושב שישראל היא המפלצת של העולם".

ביחס לסופרים ותיקים אחרים, אתה נתפס כמי שבקושי מתבטא בנושאים ציבוריים־פוליטיים.

"אני חושב שסופר – ייעודו לכתוב. להעמיד משפטים טובים, פסקה שיש לה משמעות, דמויות שאפשר להתקרב אליהן. זה תפקידו. לא שאלו את באך באיזו מפלגה הוא חבר. הפן הפוליטי בחיי הוא היותי חבר בפוליס, במדינה. אני אזרח. כמובן שאני צועק עם אשתי כנגד זה וכנגד אחר, אבל אני לא רואה את עצמי כבעל תפקיד פומבי במובן הזה. סופר צריך להעניק רוח, לעזור לאדם לגעת ברוח – לא למשוך אותו לכיוון של מריבות וחילוקי דעות. סופר צריך לפקוח עיניים, לתת לאדם כיוון לדרך שמובילה למשמעות של החיים. לגרום לו לאהוב את החיים. אני יודע שמתרחשים בארץ דברים גורליים, אבל אני גם יודע שלא אני בכוחי להטות אותם ימינה ושמאלה.

"תפקידה של הספרות אינו תפקידה של העיתונות. העיתון עוסק בהווה ובבירור טיבו. הספרות מבקשת לראות עד כמה משפיע העבר על ההווה. היא בודקת את המעמקים, וכמו גייזרים, מתפרצת מדי פעם".

אפלפלד מדבר אמנם במונחים של גייזרים, אבל נדמה שלשון הכתיבה שלו רק נעשתה מצומצמת ומרוסנת יותר מתחילת דרכו ועד היום. הרומן החדש, שנמסר מפיו של ברונו, מתאפיין בסגנון תמציתי ופסקני, סגפני כמעט. "כשאני התחלתי לכתוב היתה תביעה כלפי מצד עורכים שהלשון תהיה יותר מלאה ולא רזה", הוא מספר. "השאיפה שלי מאז שהתחלתי לכתוב נשארה פשוטה. אני לא עוסק בצעצועי לשון. אני לא מחפש מילים יוצאות דופן. אם אני צריך לבחור – אני מעדיף את הפשוטה על הגבוהה.
"אני לא חושב שהחיים בארץ הם רוקוקו. הם קשוחים. העבר שלנו היה קשוח וקשה. עדיף לדבר במילים פשוטות, מתוך נאמנות לסיטואציה. תאר לך לכתוב על השואה, או על שדרות, במילים מצועצעות. זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אין לנו סלונים ספרותיים, חברה גבוהה ומנופחת".

בהיעדר סלון ספרותי, אפלפלד מעביר את יומו בצמוד למילה הכתובה. "או שאני כותב או שאני קורא מהבוקר עד הערב. זה הכיף שלי. כמעט 20 שנה אני יושב באותו בית קפה, בבית טיכו בירושלים, ושם אני כותב. כנראה כירושה מהתרבות האוסטרו־הונגרית. והאוכל שם צמחוני, מה שמהווה מחסום מפני אנשים מסוימים".

למרות נטל הירושה האוסטרו־הונגרי והעיסוק בסיפורה של יהדות אירופה – סיפורו האישי של אפלפלד מעיד על התערות גמורה בחיים המקומיים. הוא הקים משפחה, שירת בצבא, למד באוניברסיטה ואחר כך לימד בה כפרופסור לספרות, וזכה לפרסים ולהערכה גדולה. ובכל זאת, אחד הסמלים הטעונים ברומן הוא הגדם של הגיבור, שידו נקטעה בילדותו: "גדם זה בין היתר תחושה של כאב פרמננטי. האנשים האלה נגדעו מחייהם. כל בני דורם נגדעו מהוריהם ומהסבים שלהם. מהשפה שלהם. הגדם של ברונו הוא גדם של אובדן קיומי. אבל הגדם הוא גם איזה כוח גדול. באמצעות הפצע הוא מקושר לעולם ומצליח להתחבר לכל מיני מקומות".

יש כאן ביקורת עקיפה על הציונות המדינית, שביקשה כביכול לכונן יהודי חדש שמנותק מעברו?
"לא. אני רואה את עצמי כציוני. אבל אם ציונות היא אנטי יהדות, זה לא אני. ציונות ויהדות הן שני דברים שחייבים להיות מחוברים. היהדות קודמת לציונות. אם מעמידים את הציונות על שטחיות של ניתוק מהשורשים היהודיים ומאירופה היהודית, אז זו לא הציונות שלי. אם ציונות היא שאיפה להתעלות נפשית – אז כן. אם הציונות המדינית רצתה להחזיר את השרירים ליהודים, ברונו הוא בעל פנטזיה להחזיר להם את הרוח".

ולמה הוא נכשל?
"מפני שהוא אדם. כולנו נכשלנו, כולנו נכשלים. זה גורלנו".

אהרן אפלפלד, והזעם עוד לא נדם, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s