אילנה ברנשטיין, עכשיו זה כתוב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.7.2008

סופרים, משום מה, לא נוטים לעסוק במוסד הנישואים בכפפות של משי. ספרה השמיני של אילנה ברנשטיין – סיפור ארוך יותר מאשר רומן – מטפל בהם בכפפות קצבים. לאורך 168 עמודים קוצצת ברנשטיין את סיפור נישואיה של אישה ישראלית חסרת שם לכדי רצף משפטים קומפקטיים, ערומים מקישוטים לשוניים. הרושם הנא, הכאילו תיעודי של הספר – שנמסר כולו מפי הגיבורה – מבקש להסיר כל הסוואה מעל מושג הנישואים ולהציג אותו כמערכת של ניצול מיני וכלכלי. כל זה בניגוד למאמץ ההפוך שליווה את המספרת לאורך חייה – להסתיר מעצמה ומקרוביה את הסבל והכיעור שהסתתרו בחדר השינה שלה. הגיבורה, תופתעו לגלות, רוצחת את בעלה – מתנה קטנה לכבוד יום הולדתה.

אבל ההפתעה האמיתית שקשורה לספר היא שלמרות תכניו הקודרים אפשר לקרוא אותו כרומן קליל, מין הזיה פרועה על חיי נישואים. ברנשטיין ממקמת את הרצח ברומא, בחופשה רומנטית לכבוד יום הולדתה ה‭50־‬ של הגיבורה (ברנשטיין עצמה נולדה ב‭,'57־‬ מה שהופך את הספר הזה למעין מתנה לעצמה‭.(‬ מיקום הרצח ברומא הוא אולי הראשון בשורה של מחוות הומור שחור שברנשטיין שותלת בסיפור. כך למשל מקפידה הגיבורה לפתוח כל משפט שני כמעט בביטויים "בעלי" או "בעלי אומר‭,"‬ כמי שחווה את חייה רק דרך עיניו. אלא שהשימוש התכוף במילה הזאת, המקפלת בתוכה גם את סופו המר של אותו "בעלי‭,"‬ בעצם הופך אותה למילת קישור נטולת משמעות.

המשפטים הפשוטים והמחוות האירוניות גורמים לספר להיראות לא פעם כדרישת שלום מהספרות הרזה של שנות ה‭.90־‬ לפעמים נדמה שיותר ממוסד הנישואים מה שעומד פה למבחן הוא השפה הספרותית, שכמו הגיבורה האנושית מוצגת כתוצר של אונס מתמשך. כמו שהגיבורה משליכה מהבית כל עדות לבעלה אחרי מותו, ברנשטיין כאילו מסלקת עקבות של דורות ספרותיים שיצרו את המיתוס השקרי של הנישואים. לכן אולי רק 'עכשיו זה כתוב‭,'‬ ורק כך זה יכול להיכתב.

ויחד עם זאת, לאורך הקריאה אי אפשר שלא להיזכר ברוצח מתוודה אחר שמתאר את הדרך והפיצול הנפשי שהובילו אותו לרצח אשתו: גיבור 'סונטת קרויצר' של טולסטוי, שגם הוא מציג את הנישואים כמכשיר קפיטליסטי שמתבסס על רגשות חייתיים. בדומה לרוצח שיצר טולסטוי – שקוטל את אשתו רק כדי להגיע למסקנה שהיא אינה אלא בן אדם – גם הרוצחת של ברנשטיין מחסלת את בעלה כדי להכיר מחדש באנושיותה שלה. על הערך המוסרי של מהלך ספרותי כזה אפשר להתווכח, אבל על המימד הכיפי שבו כדאי להתעכב.

דבר הרצח נחשף מיד עם פתיחת הספר. מאותה נקודה מתוארים חיי הנישואים הגיהינומיים של המספרת, משולבים אסוציאטיבית בשחזור מדוקדק של הרצח – כלומר מצדיקים אותו. מוזר, אבל זה בדיוק מבנה של קומדיה רומנטית: כמו שברור מראש שהגיבורים ייאלצו להתאחד בסופו של דבר בברכת הנישואים, למרות כל המתחים, ההבדלים והחיכוכים ביניהם – אצל ברנשטיין ברור לנו שהגיבורים ייפרדו לנצח עד סוף הסיפור. נותר רק לגלות מה הוביל לזה ואיך זה קרה. הפורקן בשני המקרים מובטח.

אם טולסטוי מעביר את קוראיו מסכת של הרהורים פילוסופיים שמערבים אמת ושיגעון, ברנשטיין כורכת את הרצח שלה בתיאור של קניות נעליים ו‭.MP3־‬ בתוספת הבדיחות המורבידיות והתיאורים המיניים הבוטים, נוצרת כאן באופן משונה – הודות לאינטנסיביות העלילתית של הספר ולפשטותו הלשונית – מין מוטציה של ספרי טיסה; אם כי לאו דווקא כזאת שמומלצת בדרך לחופשה זוגית.

אילנה ברנשטיין, עכשיו זה כתוב, הוצאת בבל
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s