אלון אלטרס, זה הילד שלנו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2008

בינוני שבבינוניים, איש הסנטר הכפול והמשפחה הבורגנית הצעירה – גיבור הרומן לומד על בשרו שיעור בפיזיקה של החטא ועונשו. כבר בשלבים הראשונים של 'זה הילד שלנו', הרומן השלישי מאת אלון אלטרס, מדווח הגיבור על הפרויקט העכשווי שמעסיק אותו בעבודתו: הכנת ערכת לימוד על חוק הכלים השלובים. הרמז מתבהר בהמשך כשאותו גיבור נאלץ להתמודד עם השלכות פחדנותו בגיל צעיר, אז הפקיר את אהובתו החיילת לידיהם של עובדי רס"ר חרמנים וזועמים.

"חיה דביקה" מכנה גיבור הספר את ההימנעות, ההימנעות מתגובה, מעצירת פשע ומעשיית צדק – והוא יודע על מה הוא מדבר. שנים לאחר מכן הוא מטיל את עצמו כאיש בוגר לתוך תסבוכת חדשה, שעלולה למוטט את נישואיו ואבהותו הטריים, כשהוא מאפשר לשתי דמויות מפתח משירותו הצבאי לסחוט אותו ולתמרן אותו לפעולה

עלילת הספר בוחנת את ההשקפה שלפיה אי התערבות בחלקים האלימים של הקיום מבטיחה חיים מאוזנים ומוגנים, ומעמידה למבחן את מי שלא נחלץ לעזרתו של אדם טובע ומאמין שהגלים לא יגיעו אליו. כדי להמחיש את העמדות המוסריות המתנגשות בספר, את מערכת הכלים השלובים, מדומים היחסים בין הדמויות למערך אירוני של טורפים ונטרפים. כך, למשל, זוכות כמה מהדמויות הבולטות לשמות חייתיים נוסח איילה, ליאו (אריה) ויעל, בניגוד לשמות מעולם הצומח כמו דגנית, נטע או איתי זֵר – הגיבור.

מאבק העל שמכתיב את הרומן הוא מאבק המינים. עוד בפתיחת הסיפור, לפני הסמטוחה הנפרשת בהמשך, נזכר הגיבור בבחורה שבה חשק כתיכוניסט ובמעמד משפיל שבו מאבחנת פסיכוטכנית גזרה את גורלו הצבאי. המשיכה, ההשפלה וחוסר היכולת מבשרים את מהלך הסיפור כולו: רצף עז של התנכלויות והתקשרויות ישירות ועקיפות בין שלושה גברים ושלוש נשים. נסיונו של איתי זר, האיש התפל והנרפה הזה, לאחוז לשם שינוי במושכות ולמנוע מאחרים כאב מיותר, הוא שמעניק משמעות לקישור בין חיי הדמויות.

את הקטסטרופה שאליה מתקדמת העלילה ממקם אלטרס באוקטובר 2000 , מועד הפגנות ערביי ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שבהן הרגו כוחות הביטחון 13 מפגינים. האם מדובר בבחירה מקרית? יכול להיות. אם לא, הרי
שהפרט הזה מצייר באופן שונה את יחסי המינים המתוארים בספר, ומשווה אופי אלגורי, פוליטי־לאומי, לעמדה של המספר כאדם שעומד מנגד. כזה שאינו עושה דבר כדי למנוע פשע, וכתוצאה מכך מאיים על עתידו.

ספרו של אלטרס מצטרף ליצירות ישראליות אחרות מהשנים האחרונות שעוסקות בפרשה של אונס או התעללות מינית (ביניהן ספרה החדש של גיל הראבן), במקביל לעיסוק תקשורתי אינטנסיבי בתופעות כאלה. אבל אלטרס לא מסתפק בהצגת התקיפה המינית כמטפורה ליחסים חברתיים של כוח וניצול, אלא נאחז בזווית הראייה של המתבונן מהצד. של המפקיר. אם הרומן משליך את רגשי האשמה ומנגנון שיתוף הפעולה עם התוקפן על המציאות הפוליטית הישראלית, הרי שהוא עושה את זה בערמומיות ועל חשבון גיבורו המיתמם וקצר הראות. עיצוב הסיפור המהודק והתכליתי דרך עיניו של הממוצע שבאדם עשוי לתעתע גם בקוראים שהתרגלו לחיה הדביקה.

אלון אלטרס, זה הילד שלנו, הוצאת הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s