גיל הראבן, השקרים האחרונים של הגוף

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.2.2008

"אין להאמין לסופרים", מוזהרים הקוראים בפתח ספרה החדש של גיל הראבן. זה נכון. אני מאמין לה.

את 'השקרים האחרונים של הגוף' אפשר היה לתאר כווידוי, אלא שבבסיס כל וידוי עומדת השאיפה להיטהרות ולגאולה. ספרה של הראבן, לעומת זאת, מצייר גאולה שהיא כולה רמייה עצמית ועצימת עיניים, כפי שנרמז בשמו. ככלל, הספר הזה מתגלה כרומן שחותר תחת עצמו ותחת קוראיו: מלודרמה רומנטית שלועגת לנטייה להתענג על קיטש וקלישאות, חידה פסיכולוגית נטולת פתרון. רומן שכולו שקרנות.

כל אלה מתנקזים לדמותה של אלינור ברנדיס, הגיבורה הראשית ומספרת הסיפור. הספר מציג את עצמו כרומן פרי עטה. חבל לגלות את תפניות העלילה. נאמר רק, במסורת הז'אנר, שזכרונות מעברה המשפחתי של אלינור מאיימים למוטט את חיי המשפחה היציבים שבנתה לעצמה על גבי שתיקות וחצאי שקרים מסוגננים. המתח המתמיד בין עברה המכוער להווייתה המיופה מתבטא בטור העיתונאי־ספרותי של אלינור, 'אליס בעיר הקודש', שאותו היא כותבת כתיירת תמימה שמבקרת בארץ, ובו היא מאכילה את קוראיה בג'אנק המתקתק שאליו לדעתה הם מתאווים.

קולה של אליס שלוב בתודעת המספרת. נתחים מהרומן נמסרים פעמים רבות קודם כל בסגנון הסיפור של אליס, או בפרודיה על חשבונו, רק כדי להבהיר שוב ושוב לקוראים: לא כך קרה; המציאות אחרת, מכוערת יותר, סתמית ונטולת סמליות. מול מה שבשלב מסוים מתחיל להרגיש כמו מתיחה קצת מעייפת, מציבה המספרת מנגנון נגדי של כנות – כשהיא חושפת כביכול את מניעיה ככותבת ומצביעה על תחבולות רטוריות שנקטה: כאן דילגתי על פרק זמן, שם אין ברירה אלא להתעכב על מראה הדמות, וכו'.

1
אנרי רוסו, 'ילד עם בובה'

 

'השקרים האחרונים של הגוף' מציג את חוויית הקריאה כעינוי ואת הסופר כסדיסט ורודן. תפקיד זה מתגלם בדמותו של קרוב משפחתה של אלינור, היסטוריון שפירסם רומן שערורייתי בשם 'היטלר, גוף ראשון', שבו ניסה להיכנס לתודעתו של הפיהרר ולהציג את סיפורו כמונולוג. מול אותו סופר מנהלת המספרת דו קרב על זכות השימוש בגוף ראשון, על עמדת המספר. עם התקדמות העלילה, הולכת ונשאבת המספרת לתוך דמותו ומנכסת לעצמה את כל תפקידי הפרשייה הטראומטית מעברה – הקורבן, המתעד, התוקף והתובע.

את ההפקה הספרותית הזאת מנהלת הראבן ביד רמה, כיאה לסופרת מיומנת, אבל מה שיכול להיחשב כספר חכם ומתוחכם הוא גם ספר כמעט בלתי נסבל (וארוך מדי) – הודות לגיבורתו המנדנדת. הכריכה האחורית מדברת על "רומן רווי אהבה של סופרת לדמויותיה". תרשו לי לגחך בשמה של הדמות הראשית, שרוב הזמן מתארת את הקרובים לה באופן קריקטורי למחצה, אולי כשיקוף לנסיונה להרחיק את אהוביה מאישיותה החומצית.

הסיפור בגוף ראשון, כפי שמסבירה המספרת, הוא אמצעי ליצירת הזדהות. את האמצעי הזה מותחת הראבן עד גבול היכולת: לא במובן של חשיפה לתכנים קשים ולפסיכולוגיה מאיימת – אלא בהיצמדות לדמותה של מי שמנסה לשכתב את המציאות לצרכיה, תוך אטימת אוזניים לסיפורם של המעורבים האחרים בפרשה. אם הכוונה היא להציג את התרבות הישראלית ואת ספרותה ככאלה שמחפות על עוול באמצעות ניכוס כאבם של אחרים בעבר ובאמצעות בידור וקיטש בהווה – הרי שגיבורת הספר היא המייצגת הנאמנה ביותר של התרבות הזו: מי שמבקשת לטהר את נפשה, אך מאמצת לעצמה את גופם של סיוטיה.

 גיל הראבן, השקרים האחרונים של הגוף, הוצאת אחוזת בית
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s