דאה הדר, אצלנו עכשיו בוקר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.7.2008

יצאו השנה ספרים חשובים יותר בעברית, אבל אף אחד מהם לא הצליח לתאר בצורה כזאת – לירית, בוטה, על גבול הביזאר – מגע ירכיים של ילדה שמנה בקייטנה, זנב של גופת עכבר בגינה או חתיכת צמר גפן מתוק שמתגלה במפתיע באוזן.

אוזניים ועיניים של ילדה רגישה מדי משרתות את העיניים והאוזניים של המספרת הבוגרת ב'אצלנו עכשיו בוקר‭,'‬ הסופרת והעיתונאית דאה הדר, שכבר פרסמה בעבר קובץ סיפורים. הרומן מבוסס על התבגרותה של הדר בשנות ה‭,80־‬ על קו ישראל־ארה"ב, בעקבות הקריירה העסקית של אביה באמריקה.

קשה לכתוב רומן בגוף ראשון על ילדוּת בלי ליפול למלכודות של בנאליה, רחמים עצמיים ובעיקר היתממות. יכול להיות שההישג המרכזי של הספר קשור ליכולת של הדר לתאר תמימות בלי להיתמם, ולגלות מתחת לתמימות הזאת את הידיעה הנוקבת ביותר.

מהי אותה ידיעה? אם יש משהו אחד משותף לרוב הדמויות בסיפור הרי הוא השאפתנות המשונה שלהן, ההיאחזות בפנטזיות ובחלומות בלתי ריאליים – ובראשם החלום האמריקאי של אושר ועושר. בעוד האב שואף ליציבות כלכלית, משפחתו כמעט מתפוררת. האמא שוגה בדמיונות על קריירת משחק וחיים בוהמייניים בדירות שהיא מנסה לעצב באופן ציורי ובבגדי וינטג' שהיא אוספת. חברתה של האם מקשקשת קשקושי ניו אייג' בו בזמן שהיא מנסה לפתות את ידידתה למשחקי פירמידה. לקראת סוף הרומן מבצבץ גם החלום הישראלי על שלום אזורי – שמסתיים ברצח רבין ובפיגוע הנקמה בחג פורים, שכאילו משמיט תחפושת מעל המציאות הפוליטית המקומית.

ייתכן שהניסיון להיאחז בדברים לא מוחשיים, לקפוץ את קפיצת הדרך מעל המכשולים הריאליסטיים, הוא שאחראי לשפע הפרטים המדוקדק שגודש את הסיפור: חיות מפלסטיק, אפרסקים בסירופ, פאה שחורדינית. בעזרת ההיצמדות לפרטי פרטים מצליחה הילדה ובעקבותיה המספרת לארגן את התלישות הזאת שהיא חייה. ניכר בפרקי הספר – שרבים מהם מצליחים לממש אידיאל של סיפורים קצרים שעומדים בזכות עצמם – שהם מורכבים מסיפורי חיים שסופרו שוב ושוב עד שכל חלקיק בהם הונח במקומו הראוי. ניכר בהם הרצון להדהים, להקצין את הסיטואציה, ובו בזמן להעניק לה יסודות של מבנה מוצק. ואכן, הפרקים רובם בנויים במבנה מעגלי, כמו הספר כולו למעשה.

הקונקרטיות, אם כך, היא לב הסיפור. היכולת להעמיס על פרט קטן עולם של משמעויות מתנגשות, שהמבט הילדי משמש לו זכוכית מגדלת. כך למשל בפרק שבו מתואר ביקור של המשפחה, זמן מועט אחרי שעזבה את ישראל, בבית מלון כחלחל. ילדה קטנה מתגנבת מחדרה לערב לא ברור של עירום חופשי או סווינגרים אמריקאים ליד הבריכה, שמביא לפיצוץ בין ההורים. אפשר להפוך את התמונה הזאת לפארסה צעקנית, ולחלופין, לתיאור טראומטי חמור סבר. הדר, לעומת זאת, מושיבה את הקוראים יחד עם הגיבורה שלה בבריכת הילדים שאינה אלא ג'קוזי, שם מתמזמז זוג נופשים במערבולת שמענגת אותם ומטלטלת את הילדה. כל אותו זמן התיאור מתמקד בצמה הבלתי מורגשת שהילדה קלעה בתסרוקת של אמה ובגלגולים שהיא עוברת לאורך הפרק – במכונית, בבריכה, מול מחזר. אפשר ממש לדמיין את הצורה של קווצת השיער הקלועה – ניסיון ילדותי להטביע חותם.

הקליעה העדינה־מוזרה הזאת מאפיינת את הרומן כולו והיא שמבדילה אותו מספרים אחרים, וידויים ואינטימיים עד כדי חוסר רלוונטיות לקורא.

דאה הדר, אצלנו עכשיו בוקר, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s