חיים סבתו, בואי הרוח

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.1.2008

"מי אתה?", נשאל גיבור הספר בפרק הראשון, כשהוא ניצב מול כיתה של תלמידים מחופשים. כל שנותר מכובע הקאובוי שלו הוא עיסת נייר שהגשם עיוות, אך הוא לא מודע לכך, אחוז באופוריה של חג הפורים הראשון כילד ישראלי. "אני חיים", הוא עונה. רק אחד מחבריו לכיתה, בתחפושת שופט, מתעקש לקלקל את החגיגה, כמו הילד ההוא ב'בגדי המלך החדשים': "מי לא יודע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!".

'בואי הרוח', ספר הפרוזה הרביעי של סבתו, היה עשוי לקשור בין חיבוריו הקודמים – קובץ נובלות ושני רומנים של אדם מאמין, הכותב מתוך (ואולי גם אל) הציבור הדתי – ולחשוף את המוטיבציה האידיאולוגית והאסתטית שלו כסופר, כשהוא פונה לעסוק בחוויית הילדות ובהתוודעות לספרות העברית. השאלה 'מי אתה?' מהדהדת לאורך הספר, והתשובה "אני חיים" מסמנת מעין הצהרת כוונות מצד חיים סבתו המחבר: התחייבות לצייר את האמת ורק האמת במסגרת של רומן חניכה.

לרוע המזל, אותו שופט גמדי שהוזכר בתחילת הדברים לא ניצב לצד מכונת הכתיבה בעת שנכתב הרומן. וכך יוצא שבדומה לאותו כובע קרטון מתמסמסת גם התשובה לשאלת זהותם של גיבורי הספר – ילד בן דמותו של סבתו, יליד מצרים שמתבגר במהלך הרומן לכדי ראש ישיבה בישראל, וידידו־חונכו במעברת העולים הירושלמית בית מזמיל, בעל מכולת הונגרי וניצול שואה בשם פרקש.

מעברת בית מזמיל של 'בואי הרוח' מצטיירת לעיתים כשיר של יוסי בנאי – עם טיארות, פורפרות ו"קאבוי, שלוף". כשסבתו מתאר את מיומנותם של ילדי המעברה בקטיף סברס, נראה שאמנות ההיחלצות מדקירות היא נר לרגליו. הארת הדמויות מתוך מבט של חסד, נטול ביקורת, מתגלה אמנם כבחירה מכוונת לאמץ את דרכן של הדמויות עצמן, שמחניקות את רגשות הקיפוח שלהן מול קשיי קליטתן. מצד שני, סבתו לא מנצל כמנגנון נגדי את כפל המבט של המספר, מי שמתאר את חוויות ילדותו כמבוגר מפוכח. "בוסתן ממש נראה לי אז הגן הזה. היום אני יודע כמה קטנה היתה הגינה", אומר המספר, אבל נדמה שהוא בכל זאת מעדיף להיצמד לדימוי הילדי, הצר כמידת הגינה. להחזיק באשליה של כובע הקאובוי.

כך מצטיירת המעברה – ובהרחבה, המדינה הצעירה – כמעט כגן עדן אבוד, דל אמצעים אמנם, שבו חיו בהרמוניה יחסית עולי המזרח ושכניהם ההונגרים. התקרבותם של המספר וידידו פרקש מגלמת את כור ההיתוך הזה, שבו ילדות אבודה אחת, בצל אירועי השואה, זוכה לתיקון לאור הילדות הארצישראלית במעברה, שמזכירה בסיפור, ולא במקרה, ציור נאיבי של העיירה המזרח אירופית.

כמו בספרו הקודם, 'כעפעפי שחר', גם הפעם מציג סבתו את מעשה הסיפור כמעשה של גאולה נפשית ודתית, שבו נחשפות רצועות ממסכת חייו הטראומטית של פרקש. ל"פיקדון" הזה, כפי שהוא מכונה ברומן, ניגש סבתו מתוך חיבת ציון ואהבת הספרות העברית (הנאצים הם היחידים בספר שמופגנת כלפיהם שנאה, ואף היא כללית וסטריאוטיפית), ודווקא המחויבות לאותו פיקדון עוטפת אותו בטון פושר, לא קונקרטי, ובאוסף דמויות שאחת צדיקה מרעותה.

כך שבסופו של דבר, הניסיון של סבתו לענות בפרוזה על השאלה 'מי אתה', על אף שהוא עמוס פרטים ואנקדוטות מהווי חיים מרתק כשלעצמו, מותיר רושם של נייר רטוב ורכרוכי. אולי בהשפעת המכתבים ספוגי הדמעות שמוזכרים בסיפור.

חיים סבתו, בואי הרוח, הוצאת ידיעות אחרונות
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s