יוכי ברנדס, מלכים ג'

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.5.2008

כריכת ספרה החדש של יוכי ברנדס מציגה יד נשית מטופחת כשהיא אוחזת בווילון אפרסקי. הרמז ברור. תוכנית הפעולה של הספר היא לחשוף את האמת מאחורי מסך המסתורין של התנ"ך. 'צופן דה וינצ'י' יהודי. רק תסיטו את עמוד השער וניכנס כולנו לתחתונים מלכותיים בנוף של הרמון מזרחי.

אחרי שנגעה בספריה הקודמים בהיבטים שונים של ההיסטוריה היהודית, הפעם פונה ברנדס לעסוק באופן ישיר בספר הספרים, שאותו היא נושאת "לכל מקום בחיי‭,"‬ ככתוב בהקדשת הספר. כפי שההקדשה הערמומית הזאת מבהירה, ברנדס אכן הקדישה שנים רבות לעיסוק במקרא, כתלמידה וכמרצה, ומכאן שהרוויחה את הזכות לכתוב "רומן תנ"כי חתרני" – אם לצטט את אחרית הדבר.

במה שונה הרומן השאפתני הזה מכל נוסחה אחרת של שרשרת אינטריגות שסוד אפל עומד מאחוריהן? התשובה קשורה כנראה לתואר "חתרני" שהוצמד אליו. ברנדס בוחרת לתאר את סאגת בית שאול ובית דוד מנקודת מבטן של הדמויות הנשיות בסיפור ומזווית ראייה כאילו פמיניסטית – מה שמאפשר לה לשלב בספר משפטי קאלט כמו "תן לי זרע, דוד, ויותר לא אבקש ממך שום דבר. לא אהבה, לא חיבה, אפילו לא ידידות. רק זרע אני רוצה‭ ."‬כוחה הגדול של ברנדס ככותבת מתבטא במלאכת התחקיר והפרשנות. היא מצליחה להשתלט על המקורות השונים והסותרים בספרות המקראית והחוץ מקראית שעוסקים בעליית המלוכה הישראלית, ולעבד אותם לכדי סיפור אחד עם טוויסט משלה. הכוח הזה, שנובע מהשקפת עולם עדכנית, מאפשר לברנדס בו בזמן לזנוח כל מחויבות לאמינות פסיכולוגית, אסתטית והיסטורית בהקשר לטקסט המקורי ולרוח החיים בעולם העתיק. אפשר להסתכל על זה כעל בחירה שמבטאת ביטחון ועצמאות; אפשר לראות בזה קיצור דרך.

הפרשנות של ברנדס לסיפור מציגה את המלחמה בין שאול ודוד כמלחמה בין סופרים, סופרי המלך ומתנגדיו, שמבקשים להשפיע במילים על הדורות הבאים בהתאם לצרכים הפוליטיים שלהם. זוהי מלחמה בין סופרי רב מכר. מעבר לכך לא מתחייב 'מלכים ג' לשום קו מנחה. אין לו בעיה לשתול בפי גיבוריו פסוקים מהחלקים המאוחרים של התנ"ך או מתולדות האבות – כאילו היו כבר ספר מקודש ונגיש לכל דכפין – ובו בזמן לשתול בפי הדמויות סמול טוק עצי בעברית עכשווית. זוהי, בקיצור, חזית נגד אופן הסיפור המקראי שברנדס כל כך אוהבת. בעוד הסיפור המקראי מקפיד (הרבה פעמים, לא תמיד) על צמצום בתיאורים, הבלעת המימד הרגשי והימנעות מכניסה מפורשת לקרבי הדמויות – ברנדס משליכה הצידה את האיפוק והחסכנות כדי למצות את הפוטנציאל הטלנובלי של סיפורי המלכים (כפי שעשו רבים לפניה, ובהם אבי הרומן העברי, אברהם מאפו‭.(‬

ברור שברנדס לא מעוניינת להיכנס לראשם של גיבוריה כדמויות אמינות, כאנשים בשר ודם, אלא להציג אותם כחיילי משחק במלודרמה. לעיתים נדמה שעיקר מעייניה מכוונים לביקורת על התקופה הנוכחית ועל ההנהגה הנובורישית של ישראל המודרנית. 'מלכים ג' מעלה על נס את דמותו של שאול, העניו מכל אדם, כאנטיתזה לבית דוד, אידיאל המנהיגות בכתבים יהודיים. לכן זה לא מקרי שדוד, המתואר ברומן כחובב טברנות ומימונות מקראיות, מזכיר אשפי תקשורת נוסח נתניהו, ברק ואולמרט. מה שמדהים הוא שכל הסלידה הזאת מפופוליזם ומשיקולי רייטינג משובצת דווקא ברומן ששואף להגיע לכמה שיותר ידיים. כאן, עושה רושם, מתגלה בספר דחף אדיר שאינו "חתרני" כלל וכלל. זוהי שאיפה לחבור לממסד דרך הסיפור ההיסטורי המכונן כדי לשאת בעול הפופולריות. ואלוהים, כמה שגיבור הרומן מתייסר עד שהוא מוכן לשאת בעול המלוכה. מי יודע, אפשר לשאול ברשעות, כמה משאיפותיה של סופרת משגשגת לזכות בהכרה ממסדית, תוך קריאת תיגר על המלכים הספרותיים של זמנה, מהדהדות כאן; כמה רצון להתחבב על המוני קוראים כמלכת טבלאות המכירה.

יוכי ברנדס, מלכים ג',  הוצאת כנרת־זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s