ישעיהו קורן, לוויה בצהריים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.8.2008

כתיבת 'לוויה בצהריים' הסתיימה ב‭,1967־‬ לפני מלחמת ששת הימים. המושבה חסרת השם שמתוארת בספר כמעט נושקת עדיין לגבול המדינה של טרום המלחמה וכיבוש השטחים. גבולות ברורים הם אולי האלמנט הבולט ביותר בספר הזה, שבדומה לגיבורים שלו משתדל להגיד את ההכרחי בלבד, ופחות מזה. כשחושבים על אלבומי הניצחון האקסטטיים שנפוצו מאוחר יותר באותה שנה, ההתכנסות בגבולות קפדניים של כתיבה ושל אורחות חיים שתקניים נעשית אפילו מוחשית יותר.

קורן, יליד ‭,1940‬ הוא סופר ידוע ולא ידוע. עד היום הוא פירסם ארבעה ספרי פרוזה בלבד, האחרון שבהם ב‭,'92־‬ שזכו להערכה בעיקר במוספים ספרותיים. 'לוויה בצהריים' הוא ספרו השני, שראה אור לראשונה ב‭,1974־‬ ויוצא עכשיו מחדש במהדורה שלישית. למרות שנכתב לפני המלחמה, קשה שלא להשליך עליו מאפיינים של קינה על עולם שהפך את עורו; עולם שנפרד מגבולותיו המצומצמים, מהקרתנות הנוקשה והכמעט גאה שלו, מהאסתטיקה של ערוגות מתוחמות היטב של חרציות ופרחי אמנון ותמר, שזניחתן והפיכתן לפרא מהדהדות עד שורות הסיום של הספר. ההד הלאומי של הסיפור הוא בלתי נמנע – ההתפשטות הפתאומית של גבולות מדינת ישראל וצמיחת הגיבנת של כיבוש השטחים – מה שמזכיר את דברי אמו הגוססת של יהודה עמיחי לבנה בשיר 'שיחות אחרונות‭:'‬ "ירושלים זו נעשתה / כל כך גדולה‭."‬

פתיחת הספר מציגה את הגר ארליך, אישה בשלהי עלומיה, כשהיא יושבת במרפסת ומביטה בכפר ערבי נטוש, שריד ממלחמת השחרור. מבט העל מתוך מרפסת לעבר ציוויליזציה נטושה הוא אולי המשל הקולע ביותר לחוויית הקריאה בספר היום. להתרשמות מהוויה עזובה של פרדסים, מורות מיתולוגיות, סַפָּר דובר יידיש ומסעדה אחת ויחידה שמשחקים בה שח לצלילי תקליט שחוק משימוש. זוהי אכן 'לוויה בצהריים' – אשכבה למושבה הקטנה בשרון, צעירה ומבוגרת כאחד, באור צהריים חשוף וחושף כל.

קורן כאילו מיישר קו בכתיבתו עם השתקנות וההוויה הצנועה של אותה מושבה. ועם זאת, הוא בוחר להיצמד דווקא לדמויות שחוסר נחת מתמיד מלווה אותן, משהו לא יציב שמשווע לפורענות שתעמיד את הדברים על השולחן ותערער את הגבולות הברורים של חיי המשפחה והקודים החברתיים. הדומיננטית ביניהן היא הגר, שמבלה את רוב ימיה בהכנת ארוחות הבית ובשיטוטים בכפר הערבי הסמוך. הגיבורים האחרים הם בעלה, מכונאי שמתחפר בעבודתו בשעה שנישואיו מתפוררים, וילדם של השכנים, שקשר יפה ומעט אוטיסטי נקשר בינו לבין הגר. הגיבור הרביעי הוא אותו כפר רפאים ערבי – המקבילה המאיימת והרדופה של המושבה, שמבטאת בספר את החלק המודחק בחיי הגיבורים והחברה הישראלית כולה.

אבל לא כדאי להתפתות מדי לפן הרעיוני של הספר. הלב הפועם שלו הוא האופן שבו קורן טווה חיים סביב הדמויות שלו. האופן שבו הוא מאפשר להתוודע אליהן בקצב איטי, דרך שגרת היומיום, מגע הבגדים, תיאור הזיעה, המקלחות והארוחות הבסיסיות שלהן – שממחישים בעקיפין דווקא את המימד הלא יציב בחייהן ואת הקטסטרופה הממשמשת. רק אז הוא מרשה לעצמו ולקוראים לגשת אל לב העלילה, להוציא את האלמנטים המושתקים מהכוח אל הפועל, לנטוש את הפסיעות האיטיות בחול לטובת צעדים נמרצים, מבוהלים והזויים כמעט בשבילים שמחוץ לגבולות המושבה. הנה כבר בתחילת הספר נשתל משפט כאילו ניטרלי – "ילד, אישה וחייל נכנסו לתוך הפרדס‭:"‬ רמז לאגדה החז"לית על ארבעת התַנָאים שנכנסו לפרדס המיסטי, איתות לכך שהפעם איש לא ייצא משם בשלום, בעיקר מפני שגבולות העולם שמחוץ לפרדס עומדים להימחות, כמו גם התיחום בין המאיים והמסודר.

הקישור הזה לספרות העבר נוגע בכלל לסגנון הכתיבה השקט, המתמקד בהווה והחילוני מאוד של קורן. הכל נטוע בקרקע עצמית, מרוחק כביכול מארון הספרים היהודי. ובו בזמן, מעל הספר מרחף סיפור כמו מקראי של עקרות וקורבן שנרמז אולי בשמות של שלוש מהדמויות – שרה, הגר ויפתח.

קשה להגדיר מהי כתיבה ישראלית, אבל נדמה שקורן מצליח להגשים בדרכו את אחת האידיאות שלה. ההוצאה המחודשת של ספרו מספקת לקוראים הזדמנות ללכת בדרך היפה הזאת.

 ישעיהו קורן, לוויה בצהריים, הוצאת הספרייה החדשה
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s