סמי מיכאל, עאידה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.6.2008

משהו ב'עאידה‭,'‬ הרומן החדש של סמי מיכאל, מזכיר נסיעה באוטוסטרדה. עלילה מרוכזת, קווית ורצופה שאפשר לגמוע בקריאה אחת. לא במקרה הדרך הזו בנויה לנסיעה חלקה ונטולת מהמורות. ניכר שמיכאל מבקש להוליך את קוראיו במסלול מסוים.

זוהי אלגוריה פוליטית, שנבנית באמצעות סיפור התקרבותם של מגיש טלוויזיה יהודי קשיש בעיראק ופליטה כורדית שהוא מאמץ לביתו, בניגוד לכל כללי ההתנהגות שאימץ לעצמו. בדומה לרומן עצמו, שאפשר להבין אותו כמשל בעל שתי שכבות, גם תוכנית הטלוויזיה שמגיש הגיבור, זכי דאלי, מתנהלת בשני מישורים: בחזית מוגשת לצופים מנה שבועית של קיטש ונוסטלגיה עטופה בטעם טוב ובארומה תרבותית על מחמדי מולדתם. ברקע, בניגוד חריף, עומדת המציאות העיראקית של שנות ה‭:90־‬ התאוששות ממלחמת המפרץ, דיכוי מיעוטים ואיום מתמיד מטעם מנגנוני המשטרה הפוליטית.

הספר מטלטל, באופן מתבקש, את חייו הפרטיים של זכי ומעמת אותו עם האנשים והגורמים שהעניקו לזיקנתו מראית עין של ביטחון ויציבות. בלב הסמטוחה שאליה הוא נקלע ניצבת דמותה של פליטה צעירה, ניצולת הזוועות שחווה המיעוט הכורדי המתקומם בעיראק. אישה אצילית זו, ברור מיד, מגלמת מהות כללית כלשי: את עיראק כולה או את אזור הסהר הפורה, גן עדן שחרב במושגי הרומן. ההתעללות שעברה הפליטה היא הד להתעללות מבית ומחוץ שעברו תושבי האזור במאה השנים האחרונות, הד להתנפצות הפנטזיה על מזרח תיכון קוסמופוליטי, חילוני ומשגשג. בהתאם, האישה מוצגת כמי שפיה נותר אילם ואיבר מינה הושחת.

כתמונת ראי לפליטה שעברה וקולה נמחקו ניצב זכי – שנשאר בעיראק ולא הצטרף למשפחתו שהתפזרה בישראל ובארצות המערב ונמנע כל השנים מהקמת משפחה חדשה. הוא תופס את עצמו כיהודי האחרון במולדתו, כבבואה ערירית של אברהם המקראי, אבי הציוויליזציה הים־תיכונית. גם על זכי נכפית מעין אילמות, במובן של שתיקה אמנותית. הוא מעולם לא הצליח לממש את שאיפתו לחיי יצירה ספרותיים. ההזדמנות שלו לחזור ליצירתיות, למקורותיו היהודיים ולאנושיותו נעוצה דווקא ברגע המאיים שבו הפליטה מתגלה על סף ביתו. באופן כזה אפשר להבין את היחסים הנרקמים בין השניים כיחסים שבין אמן למוזה שלו, בהתאם לתפיסה שכוחו האמנותי של היצר תלוי בעמידה המוסרית שלו. כאן מבצבצות מבעד לשורות דמותו של מיכאל הסופר והפרסונה הפוליטית שלו במעין תרגיל של דמיון מודרך – כיצד היו מתנהלים חייו לולא נאלץ להימלט מעיראק מולדתו? האם גם הוא היה מצטרף למקהלת השתקנים של אנשי הרוח העיראקים ביחס לאימי המשטר? הביקורת על שתיקתם של אמנים ישראלים בנוגע למתחולל בשטחים עולה כאן מאליה.

במסגרת האלגורית של הרומן, ובהקשר ליחסי האמן והמוזה המצפונית שלו, זכי מעניק לפליטה את שמה של גיבורת האופרה הקלאסית 'אאידה',‬ נסיכה אתיופית גאה שנשבית בידי אויביה. הענקת שם של דמות אופראית לאישה אילמת מדגישה את העיסוק של הרומן בשתיקה ובהשתקה מול פשעי המשטר באשר הם. כך שלמרות הצביון הריאליסטי של הספר, יותר מכל הוא מזכיר עיבוד למעשייה כמו 'בת הים הקטנה‭,'‬ על האישה שניתקת מעברה ומאבדת את קולה. בדומה ל'חמדת', הרומן מאת טוני מוריסון, גם ב'עאידה' האישה חסרת הלשון מגלמת גלגול של פשעי העבר שהודחקו וכעת מבקשים ביטוי, נקמה ותיקון.'עאידה' הוא ספר חכם שמנצל היטב את חומרי הגלם שלו כדי להדגיש את המימד הפוליטי והרעיוני שבו – ומשליך אותם מעיראק של שנות ה‭90־‬ להווה הישראלי וליחסי העולם המערבי והמזרחי בכלל. הוא מיטיב לשזור את הפוליטי והאישי באמצעות מרכיבים מלודרמטיים־אופראיים וסמלים פסיכולוגיים (כמו העיסוק במרתף הבית‭,(‬ אבל באופן משונה, כל אלה לא מעוררים הזדהות חזקה במיוחד עם הדמויות. ייתכן שהמעורבות הרגשית החלשה שהספר מייצר קשורה לסגנון הסטרילי והמרוחק שלו, גם או בעיקר כשהוא מתאר סערות רגש ומשברים אישיים דרך עיני הגיבור. זה לא פוגע אמנם בקצב האוטוסטרדי של הקריאה, אבל הדרך עצמה, כדרכן של אוטוסטרדות, חולפת בלי להיחרט בזיכרון.

סמי מיכאל, עאידה, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s