עדנה שמש, אמסטל

11111111111111111

מתוך מדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.12.2007

לא רק הגיבורים האנושיים ב'אמסטל' מגששים את דרכם בעולם עם הלשון בחוץ – לועסים, מנשקים ויורקים. אפילו החפצים הדוממים בספר הסיפורים הראשון של עדנה שמש מתוארים במושגים של בליעה וליקוק: המעלית פוערת את פיה, אדוות הים מלקקות את החול, תנור המתכת מפהק.

היחסים בין הדמויות בששת הסיפורים כמעט תמיד מערבים אוכל, באופן ישיר פחות או יותר, לרוב בהקשר של אלימות או אובדן. נמתח קו: הסיפור הראשון בקובץ עוסק במסורת הארוחות בין אם לבנה כהרגל שהתגבש אחרי מות אבי המשפחה; בסיפור האחרון בקובץ מוזכרים צום יום הכיפורים וארוחות לאורחי השבעה על מות אשתו של הגיבור.

היקום הזללני הזה מציג סוגיות של הורות וילדות, לידה ומוות, כחלק ממערכת עיכול שיצאה מאיזון. זה בולט במיוחד ב'אמסטל', הסיפור שנושא את שם הקובץ, ובו אלמנה מאלצת את בנה השתקן לבקר איתה בפאב כתחליף לארוחת שישי. הסיפור אמנם נקרא על שם הבירה ההולנדית שהאם משתכרת ממנה, אבל שמש משתמשת באופן מושכל במילה "חלב" על הטיותיה – רמז דק מן הדק לחלב אם – מה שמשווה לסיפור ארומה חמצמצה, כמו גם להבל פיה של האם המגהקת ולסיפוריה המרתיעים על עברה.

הגודש ותחושת הקבס הללו מחלחלים לעתים אל סגנון הכתיבה של שמש, שלא בוחלת במטבעות לשון לעוסים כמו "קולה האכול" או "לשון חדה כתער". טעם הלוואי האולטרה ספרותי הזה – דימויים על גבי מטפורות, אינסוף שמות תואר, מילים ארכאיות והטיות שורשים נדירות – עשוי להרתיע בתחילת הקריאה, אבל מגלה את צידו האירוני בהמשך. שמש מדגישה את התפקוד החושני של הלשון ובלוטות הטעם כדי להפנות את תשומת הלב של הקוראים אל המישור המילולי של הלשון המדוברת. במקום שבו הדמויות נכשלות פעם אחרי פעם – שימוש בשפה ככלי תקשורת, כגשר בין בני האדם – הסיפורים עוטפים את השתיקות והבליעות המביכות בשכבות דשנות של מילים.

1
גוסטב דורה, תחריט מתוך 'גרגנטואה ופנטגרואל'

בדרך זו ניגשים הסיפורים לעסוק גם בנושאים פוליטיים – כשהם מדגישים את הפער בין הלשון כאיבר חי, טורפני לפעמים, לחוסר היכולת לתקשר שמאפיין את רוב הדמויות. גיבורת 'ערבסקה', למשל, אישה יהודייה בהריון מתקדם, מנסה לכאורה להתקרב אל המנקה הפלסטינית שלה, גם היא בהריון, אבל לא באמת מוכנה או יכולה לשנות את יחסי הכוחות ביניהן. בעוד עוזרת הבית שוטפת את הרצפה, היא יושבת ומתענגת על תאנים  "כרסתניות" שהביאה איתה העוזרת, כמו מעכלת עד תום ומרוקנת את הפנטזיה המקראית של 'תחת תאנתו'.

השילוב של העיסוק באוכל עם יחסי הורים וילדים, הריון, לידה ומוות, והתפקיד הכמעט עלילתי שמשחקת הלשון בסיפורים של שמש, מתגבשים למעין מראה של המציאות שבה אנחנו חיים: מקום שבו השפה המדוברת היא תמיד אלימה, כמו אם חורגת מהאגדות או המכשפה מ'עמי ותמי', מהלכת על סף קניבליזם.

עדנה שמש, אמסטל, הוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת
מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. זה מסביר את זכיית הסיפור ערבסקה בפרס בצרפת. כיום וודאי סיפור של ישראלי לא יזכה שם..אבל דעה פוליטית בלבוש ספרותי נותרת חלולה. צריך דברים מוטמעים, מטופלים בשליטה 'פנימית' אך לא בהצנחה מודעת כדי לא לגרור את הטקסט למקום לא מספיק ספרותי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s