ראיון עם איריס לעאל, אש בבית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.8.2008

בהתחשב באוסף הדמויות המלכותיות שמאכלס את ספרה החדש של איריס לעאל, לא ממש מפתיע לגלות שבדירתה מסתובבת חתולה אנטיפתית העונה לשם מארי אנטואנט, שגם זוכה להתארח בספר תחת שמה האמיתי, בתפקיד חתולה מתנשאת, חובבת ארוחות חינם.

לצד המלכה ערופת הראש לא קשה לשמוע בין דפי הספר גם את אוושת השמלות של גיבורות ספרותיות כמו מדאם בובארי, אנה קרנינה ואפי בריסט; מפתות את הגיבורה להצטרף למורשת ספרותית של דרמות גדולות מהחיים, ריקוד מקאברי בלהבות והרס עצמי. לעאל ‭(48)‬ היא הראשונה להגדיר את עצמה כ"בנאדם עם חוש ותשוקה לדרמה‭."‬ ברומן הרביעי שלה, 'אש בבית',‬ היא מפיחה חיים בחמש דמויות צמאות להתנגשויות תיאטרליות, ובראשן הגיבורה, ליזה שר, אישה שהמזרח התיכון קטן מכדי להכיל את הזעם, העלבון והתשוקה שהיא משפריצה לכל עבר. "אני שואלת את עצמי‭,"‬ היא אומרת, "נניח שנחליף את התנאים החברתיים ונשים במקום המאה ה־‭19‬ את המאה שלנו, האם עדיין אפשר לכתוב את הטרגדיה הגדולה של האישה‭."?‬

מה מושך אותך לגיבורות הקלאסיות האלה?
"אני טיפוס שחי בווליום רגשי מאוד גבוה. אני נוטה להתרתח, לצחוק ולהשתומם, אבל אני יודעת לרסן את עצמי. הגיבורות שאני מדברת עליהן לא הצליחו. הן מימשו את הווליום העצום הזה ושילמו את המחיר. יש בספרות הזאת שעוסקת בנשים מימד של הרתעה. כאדם פרטי, לא כסופרת, אני חושבת שהבנתי את הלקח: לקח כלפי החברה, ולקח כלפי הנשים שהעזו לקרוא תיגר על החברה‭."‬

ניסיון אישי?
"אפשר לומר שגם אני נאבקתי את המאבק הזה של הגדרה עצמית. את ההתבגרות שלי העברתי בקיבוץ. אחת הבעיות העמוקות של קיבוצניקים היא שהם צריכים להסוות כל ייחוד. אני הצלחתי להחמיץ את העיקרון הזה. חשבתי שלהיות אחרת זה הדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות לטובת עצמי וחטפתי בגלל זה על הראש. כשכל הבנות הסתובבו עם בנדנה וסנדלים תנ"כיים, אני לבשתי שמלה בדואית וכוכבים נוצצים על הפנים. אני זוכרת איך באחת הפעמים שנכנסתי לחדר האוכל כולם מחאו לי כפיים כדי להביס אותי ולהראות לי שאם אני רוצה להתבלט, יש לזה מחיר‭."‬

'אש בבית' מתאר יממה שבה נפגשים שני זוגות בביתה הכפרי של ליזה לארוחה סוערת של השתלחות הדדית. במקביל להכנות נחשפים הקוראים לביוגרפיה המצולקת של הגיבורה, בת לאם מרוקאית ואב פולני, שמפלסת את דרכה מבעד לנשיות השתלטנית של אמה איבון, חובבת רומנים רומנטיים, שגידלה אותה בצל התפרצויות זעם ושכרות.

"אל תעז אפילו לרמז שקראת אי פעם דמות כמו איבון‭,"‬ הודפת לעאל את הניסיון לצרף את הדמות לגלריה של אמהות מזרחיות שהופיעו לאחרונה בספרות הישראלית. "אין לי שום עניין להיות נוסטלגית או להתרפק על המזרחיות. זה עושה לה עוול, הדיבור בנוסח 'היינו עניים, אבל אמא בישלה לנו עשרות סירים של קוסקוס ותמיד היתה שמחה ואבא שלנו שר מזמורים‭.'‬ אני חושבת שצריך להיפטר מהסיפור הזה כדי לספר את הסיפור על המחיר של העוני, ההדחה והדימוי העצמי הנמוך שנגבה מהמשפחות הללו. קוסקוס זה דבר אחד, והצורך להמציא את הדימוי העצמי המעורער שלך בכל רגע זה סיפור אחר. הגיבורה שלי נמצאת בתווך. היא לא נראית מרוקאית, וזה גם לא מעסיק אף אחד סביבה חוץ אולי מאשר את בעלה נוטה החסד, אבל היא לא יכולה לשכוח את זה לרגע‭."‬

גם את בת לאם מרוקאית ולאב פולני. עד כמה הנתון הזה משמעותי בחיים שלך?
"אני הרגשתי את זה בצורה מאוד חריפה כשהייתי ילדה בקיבוץ. רוב האמהות נולדו בלודג‭,'‬ בפראג או בכל מיני כפרים מזרח אירופיים. רק אני הייתי צריכה לכתוב בעבודה בנושא ארצות, אחרי שם האם, 'מוצא: מרוקו, עיר: קזבלנקה‭.'‬ תמיד הרגשתי שזה מהבהב כאילו סימנו את זה במרקר אדום‭."‬

לעאל – ראש המחלקה לכתיבה בקמרה אובסקורה, אמא לשלושה ילדים וזוגתו של הצלם תמיר שר – מסתייגת בתוקף מנסיונות לקשר בין ההתרחשות ברומן לבין הביוגרפיה המפותלת שלה. "מתייחסים לנשים סופרות כאילו אין להן שום דבר חוץ מהניסיון הפרטי שלהן, כאילו אין להן דבר רחב להגיד על העולם חוץ מאשר על המשפחה והאהבות שלהן‭."‬ ובכל זאת, קשה שלא לקשר את דמות האם ברומן לעובדה שאמה של לעאל עזבה את משפחתה כשלעאל היתה בת שנתיים. "בהקשר הזה, אני זוכרת את העוינות של הסבתא הפולנייה שלי כלפי המוצא של אמא שלי. אני זוכרת את הנאומים הבלתי מסתיימים שלה על ההבטחות שהיא עוד תרקוד על הקבר של השוורצע.

"אמא שלי היתה נעלם, היא לא היתה ממשות. דווקא בגלל ההיעלמות שלה, בגלל שהיא לא פסקול בחיים שלי, היתה לי חירות לברוא את הדיאלוגים בספר בין האם לבת מהמילה הראשונה עד האחרונה. מרוקו והמרוקאיות שלה הפכו להיות הגירסה שלי לגעגועים לציוֹן. גדלתי אצל סבא וסבתא שלי בבית שהיה לגמרי פולני. הם גם דיברו ביניהם יידיש ופולנית כדי שאני לא אבין. הגולה היתה פולניה. ציון המובטחת, המולדת, היתה מרוקו. הכל ייחסתי לזה שאמא שלי שחורה. זה היה טוב וזה היה רע באותה עת‭."‬

באיזה מובן?
"זה היה טוב כי זה הבדיל אותה מנשים אחרות. שחור זה אפל, ואפל זה מסתיר. היא היתה כולה סוד. זה נורא הרשים אותי שהיא קמה ועזבה אותי ואת אבא שלי. חשבתי שזה צעד בלתי רגיל של חירות. תמיד רחשתי כבוד למעשים חריגים‭."‬

איזה קשר יש ביניכן היום?
"מאוד רופף. לא הצלחתי להחזיר אותה לחיים שלי. ניסיתי, וזה פשוט לא נדבק. אני לא יודעת להסביר את זה. ההיעדרות של אמא שלי מרחפת בחיי בחוסר היכולת שלי להיות בת לאם באופן מוחלט. כולן מסביבי יולדות – ואז אמא שלהן באה. הן חולות – ואמא שלהן באה. ואני לא בת של אף אחד. אבא שלי נעלם מחיי כשהייתי בת ‭.13‬ הוא נפצע בתאונת דרכים, היה צמח שנים ואז מת. אני טיפלתי בו מהרגע שהוא נפצע. מכאן המיאון המוחלט שלי להיות בת‭."‬

ובכל זאת הקמת לך בית, ואפילו ילדת בגיל צעיר מאוד.
"להקים משפחה בשבילי זו חריגות. אני כל כך מלאת השתאות מעצמי. בחיי, זה בית קולני, צרחני ומלא דעות – אבל שמח. ליבי המרוקאי הקטן והאפל בטוח שעכשיו עשיתי לעצמי עין הרע. אני יורקת בשקט שלוש פעמים. המצאתי לעצמי את מושג המשפחה. טוב, היתה קצת עזרה מתמיר, אבל הייתי צריכה ללמד את עצמי לבד את כל השפה הזאת‭."‬

סלט הסלק בספר הוא של אמא שלך?
"שלה. במעט הפעמים שאני ואמא שלי בקשר, אחת לכמה זמן, בהחלט יש פה קרבות של מי מבשלת יותר טוב. אנחנו מדברות כמעט רק על בישול. אל תכתוב את זה, אבל אני אשפית במטבח. אנשים שונאים אותי על זה שאני לא מזמינה אותם לארוחות. אני בשמחה אעשה את זה – אבל פשוט אין לי זמן. אני יכולה לגמור יום עבודה קשה ולהרים ארוחה מפוארת לבני הבית‭."‬

מול הצל הגדול שמטילה הנשיות המרוקאית על גיבורת הספר ניצבת היריבה הגדולה שלה: פאם פטאל ממוצא רוסי שמסובבת על אצבעה האדישה את גברברי הסיפור. "יגאל שוורץ, עורך ההוצאה, טוען בהקשר הזה שבמשך שנים המרוקאיות נחשבו כאן לנשים עם הכוח הארוטי הכי חזק‭,"‬ אומרת לעאל, "ואז באה האישה הרוסייה, שיש לה מיניות אחרת לגמרי, וגנבה מהן את הדבר היחידי שהיה להן כביכול".

וזה נכון?
"אני חושבת שהעלייה הרוסית מאוד איימה על העלייה המרוקאית. הציפייה היא תמיד שגל העלייה הבא יתפוס את המקום הנחות של גל העלייה הקודם, שיעבור לקבל מקום יותר מרכזי בתרבות. הרוסים עשו לנו, למרוקאים, תרגיל מלוכלך בהקשר הזה. אני רואה עד כמה הקהילה האמנותית שלהם מאוד סגורה ובטוחה בעצמה ובמורשת שלה. זה נורא מעורר קנאה עבור הגיבורה שלי – איזה ייחוס יש לה? את המרוקאים הרגילו להתבייש במה שהם עושים‭."‬

את מתעניינת בתרבות מרוקאית?
"מיכה שטרית הוא חבר טוב שלי ודרכו אני מתעניינת. לא מזמן הוא הסביר לי על חנות מיוחדת ביפו שאפשר למצוא בה תקליטים של שירים במרוקאית, וגם נתן לי שני ספרים ענקיים של פיוטים. אבל אני לא מרוקאית טובה, אלה רק געגועים למולדת, ל'ציון‭.'‬ זה נכון, בסופו של דבר אין לנו ברירה אלא לכתוב על זהות אחת בכלים של תרבות אחרת לגמרי, אירופאית‭."‬

האשכנזיות מוצגת בספר בתור משהו מאוד לא מושך.
"אתה מכיר אשכנזיות מושכת? יש משהו שהחמצתי? פעם ישבתי בפסטיבל מטולה עם שולמית אלוני. היא סיפרה לי איך נשות ויצ"ו הפולניות היו מלמדות בזמנו את המרוקאיות לבשל כמו שצריך. הפולניות – את המרוקאיות – לימדו! המטבח הזה, שנחשב לאחד המפוארים בעולם, נראה להן לא בסדר כי הוא לא רטט כמו רגל קרושה. אפילו כשאני מדברת על זה אני מתעצבנת. וגם היגיינה הן לימדו את המרוקאיות, שהבית שלהן כל כך נקי ומטופח. ליזה לא מפסיקה לדבר על כך שהצחצוח הזה הוא מלא שנאה עצמית‭."‬

אני שם לב שמסביבנו די מצוחצח.
"עזוב, אני מזוהמת ליד המשפחה המזרחית שלי. אחותי מצד אמא שלי – אני טוענת שהיא חולה בקרצפת. בקרוב בספרי הפתולוגיה. אני מרגישה שאנחנו מנסות לחטא את עצמנו‭."‬

גם בספר את מדברת על התנקות מרעלים.
"כשאני כותבת פרוזה אני מרגישה מורעלת. אני מרגישה מסוכנת לילדים שלי. צריך לשים עלי שלט: 'זהירות: פסולת גרעינית‭.'‬ אבל אף אחד לא יודע חוץ ממני על ההרעלה הזאת. אני בחורה חביבה לבריות בלי שייוודע שאני רדיואקטיבית".

איריס לעאל, אש בבית, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s