אילן הייטנר, קציצות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.11.2008

למען הגילוי הנאות אודה שגם עלי קציצות הן מאכל אהוב במיוחד. גם אני התמוגגתי מאיזה מזמור תהילים שאילן הייטנר מצטט, וגרוע מכך, כמה מתובנותיו השדופות ביותר עברו גם בראש האומלל שלי. במובן מסוים, ההבדל בין הייטנר לסופרים אחרים מתבטא בכך שהוא לא מסווה את הצחנה והאהבה העצמית בשפה גבוהה ודימויים להטוטניים. ייתכן במובן זה ש'קציצות' מסמן את המעבר הסופי של דמות הגברבר המתייסר בספרות הישראלית אל מדורי הספרות הפופולרית, ואולי אף מארגן עבורו הלוויה מלכותית בדמות רומן חתונות. אם מדמיינים את קולו של רמי הויברגר מקריין את הספר, אפשר להתייחס ל'קציצות' כמערכון לא רע על גוויעתה של הגבריות הישראלית.

כמו חנוך לוין בשעתו, גם הייטנר עושה שימוש ספרותי מגוון בנפלאותיה של מערכת העיכול משני קצותיה. זה עניין משמעותי שניכר כבר בשמות השלאגרים הקודמים שכתב, 'חוכמת הבייגלה' ו'מלך החומוס ומלכת האמבטיה‭.'‬ האזכור הקבוע של פריטי מזון בשמות ספריו, מעבר להצהרה הברורה שמדובר במוצר צריכה לזלילה מהירה, יכול לתמצת גם את המהלך העלילתי של 'קציצות‭:'‬ ממאכל ברים לא מזין, דרך העיסה החברמנית הישראלית, ועד הארץ המובטחת של המטבח הביתי, האימהי, שבו חיי הרווקות והשגלול התל אביביים מומרים בכדורי בשר חמים.

'קציצות' פועל לפי נוסחה מבנית גלויה ופופית. הוא מתאר מצד אחד את תהליך התאהבותו של הגיבור והמספר באשת חיקו, ומצד שני, תהליך הפוך שבו מגלים בני הזוג לקראת נישואיהם חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור, עולים אחד על עצבי השני. ברגע של הארה, ימים ספורים לפני חתונתם הם מחליטים להיפרד בידידות בהסכם שמכונה 'הסכם הקוטג'‭.'‬ אכן, פילוסופיית היין ויאנג תופסת ברומן מקום משמעותי ומוצאת בו אפיקים שונים של ביטוי מטפורי. האיזון הבלתי כשר של קוטג' מול קציצות, למשל; תיאורי זלילה וסביאה מול עיסוק בסגנון סרטי 'אמריקן פאי' בפי הטבעת;‬ ובמובן העמוק יותר – המחשה די מחוכמת של תהליך ההתאהבות באדם וההתפכחות ממנה. הדגמה סיפורית של "אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה", פלוס מוסר השכל על כוחו של שכנוע עצמי.

אחרי שכל זה מובן, אפשר להמשיך לשייט בתעלת המיצים של ספר רווי גזענות, סקסיזם והומופוביה ‭')‬קוקסינל' היא כנראה המילה השכיחה בספר – מה שלא מפריע לגיבור, ברגע השיא של הרומן, לפנות לאהובתו בלשון זכר‭.(‬ למען האמת, כל הטינופת הזו עושה דווקא רושם לא מזיק בכלל, והייטנר מצליח איכשהו להפגין את המאצ'יזמו המבוהל שלו בלי שמץ של רשעות. אם כבר, ככל שהוא מתאר את הסלידה שלו מפס קקי מדומיין בתחתוניו של מישהו, או מהשומה על פרצופו של מישהו אחר, מובן עד כמה נרתע הגיבור שלו מהנוכחות הגופנית של בני האדם ומההוויה הפיזית בכלל. באופן כזה מצליח הספר לשכן יחד פסקאות של גסות צרופה אך לא ממש נועזת ומה שנראה כמו ציטוטים נוטפי צוף מעלוני סדנאות רוחניות וספרות מוסר חסידית.

אפשר להמשיך לצחקק על חשבונו של הרומן, אבל זו לא תהיה התעללות בגווייה: יש משהו חי בכל זאת ב'קציצות‭,'‬ רצון אמיתי לספר סיפור ועיצוב פסיכולוגי אמין של הגיבור. כך שניתן להפיק ממנו הנאה ועניין, בתנאי שכל הצדדים זוכרים שאחד הדימויים האהובים על הגיבור קשור לתחיבת אצבעות לישבן. למעשה, עד סוף הספר הקוראים עוד יכולים למצוא את עצמם מחבבים את הגיבור, מזדהים עם נסיונו להשיג אחיזה מוצקת בחייו החמדניים. ובאמת, את הקריאה ברצף הזה של התחכמויות אובססיביות וקלישאות עייפות כל כך, שהן בעצמן מגלגלות עיניים למשמע אוזניהן, אפשר לדמות להיכלאות במעלית עם פטפטן שוביניסט חובב נפיחות, שבסופה מתגלה שהשד לא כל כך נורא, רק מסריח.

אילן הייטנר, קציצות, הוצאת מודן
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s