אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.7.2009

זאת הייתה יכולה להיות המסיבה הכי שמחה בעיר. יש כאן פדופיל שמשתחרר מהכלא ונאבק ביצר הרע, חבורת קוקסינליות ש"ענן של פטפוט צווחני מלווה אותן בדרכן" אל תגרת רחוב, אלמנה טרייה שחושדת שבעלה נהג להשתתף באורגיות, כלה צעירה שדעתה משתבשת בעקבות בגידת ארוסה ועוד ועוד ועוד.

לרוע המזל, אף אחת מהדמויות שמאכלסות את קובץ הסיפורים הקצרים ב'כניסה נפרדת' לא מצליחה להפיק מעצמה רגע משכנע. למעשה, המשפט המדויק ביותר בספרו החדש של אמנון רובינשטיין הוא זה שחותם את רשימת התודות: "כל דמיון לאנשים חיים או מתים אינו אלא פרי המקרה".

הקובץ כולל 18 סיפורים קצרצרים שמבוססים לא פעם על גילויים דרמטיים, פואנטה כאילו־מפתיעה ודמויות שחצויות כמעט תמיד בין יצר לרציונל ("נועה מונעת על ידי כוח חזק מבינתה"). השילוב הזה יוצר רושם מהמם: מצד אחד ניכר כאן רצון טינאייג'רי לסנסציה; מצד שני הטון המוביל בסיפורים הוא של דיבור ירחמיאלי, נאיבי ומסבירני ברוח מדור הקומיקס לילדים של עיתון 'המודיע' ("קונדום משומש במכונית שלהם? הם מעולם לא הזדווגו במכונית זו").

לפעמים הסגנון הזה גובל בקאלט – כך למשל בסיפור בעל השם המפתה והקולע 'מפגש הקוקסינלים ב'יש גבול," שבו מטיפה מלכת הטרנסיות בריגיטה לסרבן מצפון: "אני צנחנית. צנחנית קרבית. אני קיבוצניקית. של נעליך מעל רגליך כשאתה מזכיר את צה"ל…". שלוש הנקודות במקור.

 לרגעים עושה רושם שרובינשטיין – שר לשעבר, חתן פרס ישראל, משפטן ואיש אקדמיה – רק חומד לצון בשורה של מערכונים. אבל הנה הדוגמה של בריגיטה. כביכול נראה שרובינשטיין מצא דרך מעניינת להסתכל על מדורת ההבלים של המתפלמסים הפוליטיים בישראל, או על המאצ'ואיזם הצברי שנחבא גם מתחת לאחרון הגרביוניים הקוויריים. אך לא – עצם הקיום הלא בורגני הוא שמשעשע אותו ומאיים עליו. הרצון לחיות חיים לא שגרתיים, להלך מחוץ לתלם, מוצג לאורך הסיפורים כהעמדת פנים מגוחכת.

המעלה העיקרית של ספרים מופרכים היא היכולת שלהם לחשוף את החולשות הכלליות של אופנות ספרותיות. במקרה של רובינשטיין, אוסף הדמויות שלו יכול להוות המדריך העכשווי לכותב המתחיל של 'לא תעשה'. לדוגמה, הוא מציג בספרו עוזרת פיליפינית מרטירית. כאשר סופרים בעלי יכולת מתארים את עולמה המתפרק של פועלת זרה, החוויה האסתטית מסתירה את השימוש המגמתי בדמויות כאלה כנייר לקמוס מצפוני, ולמעשה כביטוי של רחמים עצמיים. כאשר רובינשטיין מצייר את סיפור אהבתם של גבר מגמגם ומנקה פיליפינית חסרת ישע – ברור שהוא משתמש בפנטזיית רומיאו ויוליה כדי לפרוט על נימי המלודרמה של הקוראים. האם זאת פרודיה? האם זו קריאה לגיבורי הסיפורים לצאת מהסרט הרגשני שבו הם חיים? אפשר לשאול את כותרות הסיפורים: 'אהבה אסורה', 'אישה אלמונית', 'טלנובלה: שפתון מתחת למושב הנהג' ואחיותיהן.

מה שברור הוא שרובינשטיין לא מסוגל להבין לליבן של הדמויות שעליהן הוא כותב. הוא מבקש בסך הכל להציץ, לצקצק ולא להיפגע. האם הוא יודע משהו על חיי זונות טרנסקסואליות מעבר לקריקטורה של קריקטורה מסרטי אלמודובר? מבחינתו הצצה סמלית אל כרזת הסרט 'לוליטה' מספיקה כדי לגרום לגיבור המעונה שלו להשליך מעליו את כל האיסורים והצווים הדתיים (לא היה אפשר למצוא קונפליקט פחות גס?) ולהיטפל בשוק ארבעת המינים לקטין מזדמן.

כל זה מסביר גם את המשיכה האדירה של רובינשטיין ככותב אל התהפכות היוצרות בסוף הסיפורים, אל מלאכת הפואנטה. מי שאין לו יכולת להרגיש באמת מה עובר על הגיבורים האקזוטיים שלו, ממה מורכב היומיום שלהם, זקוק לאיזה טלטול עלילתי נמרץ. ובמילותיו שלו: "אולי דווקא בשל הבגידה הנוראה עם חברתה הטובה ביותר הוא מדבר כך. הוא מחפה על מעשה המרמה במלל חסר משמעות".

למען האמת, נראה שאין מקום לבוא בטענות אל רובינשטיין. מאחורי הסיפורים מורגשת רוח תמימה ונרגשת; איזו התלהבות ילדית מעצם כתיבת הסיפורים. הבעיה היא עם הוצאת הספרים שמעדיפה לבייש את הפירמה עם שמות ידועים, מאשר לנצל את הבמה לטובת קולות לא ידועים אך מוכשרים יותר.

אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת, הוצאת זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s