אתגר קרת, פתאום דפיקה בדלת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.5.2010

כמו זמרי פופ שבדרך לקאמבק צריכים להאפיל על מתחרים שריריים וצעירים יותר, הספר החדש של אתגר קרת חוזר לשוק אחרי שנים של היעדרות, שבמהלכן קמו תנועות־נגד לספרות שמייצגים הוא וסופרים אחרים משנות ה־90 – ספרות שכאילו בורחת מההיסטורי ומהפוליטי, ובעיקר מהניחוח של ספרות יפה שמתכתבת עם דורות קודמים. גם קהל האוהדים המסור שמחכה לספר חדש של קרת לא עושה את הקאמבק הזה קל יותר.

במילים אחרות, נדמה שקרת צריך להוכיח את עצמו הרבה יותר מסופרים אחרים; שהנסיונות מתחילת דרכו להיפטר מנטל העבר של הספרות ומעודף המשמעות הפכו אותו לסמל, בארץ ובעולם. תנאי הפתיחה האלה מגמדים מראש את הספר עצמו. על קרת אי אפשר לדבר היום במנותק מהתנועה התקשורתית סביבו. דווקא הסופר שקידש את הנעורים, דלות החומר, ההומור והאבסורד, מי שהיה מין רפי לביא של ספרות הסטלנים הישראלית, הפך לדיווה. 'פתאום דפיקה בדלת', לפיכך, הוא הכניסה המחודשת של קרת לסלון שהוא גם עוין וגם עמוס ציפיות. "לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה", חושב לעצמו הגיבור של סיפור הנושא, סופר שנדרש באיומי נשק לשבת ולספר סיפור.

אז איך הספר החדש של אתגר קרת? קודם כל, קרת לא מנסה להמציא ב'פתאום דפיקה בדלת' את הגלגל מחדש. העובדה שהוא ממשיך לחקור את עולם הסמלים, הדמויות והנושאים שעיצב לעצמו מעוררת הערכה – ובאותו הזמן, מגלה את השמרנות שלו ככותב ואת השאיפה לביטחון שעומדת מאחורי הרדיקליות של תחילת הדרך. כמה עניינים בספר בכל זאת מסמנים שינוי והתפתחות. המשמעותי ביותר קשור להתחזקות הפן הביקורתי של קרת כלפי הדימוי שלו כסופר, כלפי הסגנון שמאפיין אותו וכלפי היחס שלו למציאות ככותב. משהו נסדק בשימוש שלו בקיטש ובסגנון כאילו נאיבי. יותר מכל נדמה שקרת מתמודד עם הביקורת שהופנתה כלפיו – האסקפיזם, הנגישות, הילדותיות, המסחריות. רבים מהסיפורים בקובץ מכילים קריצות עצמיות, הסתחבקות עם הקהל וציטוטים פנימיים. שוב, בדומה לאמני פופ, אבל עם טוויסט ילדי מצטנע – אחרי ההצלחה אין לקרת ברירה כביכול אלא לעסוק בהתמודדות עם חיי ההצלחה.

חלק מההתבגרות הזאת מסתתרת מאחורי התמסרות כמעט מוחלטת לסגנון של סיפורי ילדים ומעשיות. מתוך 38 הסיפורים בקובץ מתבלטים אלה שעוסקים ישירות ביחסי הורים וילדים ובחזרה לילדות. העניין הזה יכול בקלות לעורר סלידה (במיוחד כשאחד הסיפורים גולש לחריזה מתחנחנת), אבל דווקא בטריטוריה הזאת קרת יוצא מהשטנץ ובוחן את השילוב שמאפיין אותו: שילוב בין הסנטימנטלי לבוטה ובין הילדי לקודר – אותה נוסחה שמולכת בסרטי האינדי האמריקאיים בעשרים השנים האחרונות, ותרמה אולי להתקבלות של קרת בחו"ל.

1
מתוך 'הבלון האדום'

 

יש כאן מוטציה מעניינת בדמות האינפנטיל. גיבור 'לילנד', למשל, מגלה שכל השקרים הפרועים שבדה מתקיימים במציאות. הוא חוזר לזירת השקר הראשון שלו כילד ומגלה בעומק האדמה מכונה פלאית של מסטיקים. אם מתעלמים מלואיס קרול, הרי שקרת מתאר כאן שיבה למקורות ההשראה, לשקרים היצירתיים של הילדות. השיבה הזאת מזכירה את מעשיית 'פרח לב הזהב': אמו המתה של הגיבור מופיעה ומצווה עליו להשיג עבורה "מסטיק עגול. אדום, אם אפשר". אפשר למצוא כאן התייחסות לא רק לביקורת כלפי קרת – הפופ, המתיקות התעשייתית והנוסטלגיה – אלא גם לשאיפה לשלמות ולרצון לחזור לספרות כחוויה משמעותית.

יותר מתמיד, נס הילדות וחופש הדמיון מוצגים בקובץ באופן מובלט על רקע הקשר כלכלי וחברתי. רבות מהדמויות כאן לכודות בפנטזיה על 'שדרוג' או 'יקומים מקבילים', כשמות שניים מהסיפורים. האבסורד הוא שהתשוקות זהות לחלוטין או שמנות יותר ביחס לחייהן הממשיים, שנרמסים תחת עקבי הפנטזיה או הנוסטלגיה. קרת לא מתעלם מהעוול שהגיבורים־הילדים שלו שותפים לו, גם אם מתוך חולשה וחוסר אונים. גיבור 'לתפוס את הקוקוריקו בזנב' מסתכל מלמעלה על שיער ראשה של זונה בזמן שהיא מוצצת לו ומנסה "להמציא לה חיים, שמחים כאלה, שהביאו אותה לזנות מבחירה".

סיפורים אחרים בקובץ מציגים את הצד האפל של המשיכה לילדות. לאורך מונולוג מיתמם־ערמומי, גיבור הסיפור 'צוות' חושף את האלימות והקורבניות שהוא מוריש לבנו בן הארבע במסווה של דאגה וכנות. במכונית, בחניון, האב שולט בברקס ובגז, הילד עם הידיים על ההגה, צופרים כמו משוגעים, במין הכלאה מפלצתית של ילד ומבוגר.

במקביל, קרת מתייחס לאופן שבו סופר כורע תחת הציפיות התקשורתיות ממנו. לא פלא שהסיפור הפותח כולל איומי אקדח על סופר, והסיפור החותם מסתיים במצלמת טלוויזיה שכופה את נוכחותה על בן דמותו של קרת, סופר ואב צעיר שבנו מאולף כבר לרוץ ולחבק אותו באהבה מול עיתונאים, המוקבלים באדיבות לזונות. בעולם כזה, נראה שהילד מבין טוב יותר את הזונות, את התקשורת ואת הספרות.

המודעות הזאת מכניסה אלמנט בוגר יותר לסיפורים, אבל גם מעמעמת משהו מהבלתי־אמצעיות של קרת; מחיר שכל התקדמות אמנותית אולי דורשת. עדיין אפשר לטעון נגדו שההזדהות שלו מוגבלת לדמויות שמוכנות להודות בחוסר האונים שלהן, שנאלמות מול מושגים מעולמם הקורס של המבוגרים כמו 'מניות', 'מיסים' או 'הסכם ממון'; שהוא מציית לא פעם לדימוי המסורתי של ספרות כמרחב מוגן מרעשי רקע, של מפגש בין בודדים ענוגים. אבל הקובץ החדש מחזק את הרושם שקרת מנסה יותר מתמיד להתרחק מהעמדה המחניפה הזאת. הטובים שבין הסיפורים בספר מוכיחים שקרת יכול כמעט לעצבן, להחליא או לאכזב; שהוא מוכן לחתור תחת ברית הילדים הדחויים שבין סופר לקוראיו ולהכיר גם בחשיבותן של הגסות והזיעה ביחסים ביניהם.

 אתגר קרת, פתאום דפיקה בדלת, הוצאת זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s