ראיון עם גיל הראבן, לב מתעורר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.5.2010

גַיל הראבן יודעת איפה נמצא הגיהנום: במפעל עופות בדרום הארץ. יושבת שם אישה מול סרט נע, ובמשך שעות עופות מתים נעים מול עיניה. "ביקרתי שם בתור סטודנטית", היא מספרת, "ומאז, לא משנה כמה אני סובלת לפעמים בכתיבה, תמיד אני יודעת שיש הרבה יותר גרוע: לגלח לעופות מתים את הרגליים בתור עבודה".

לגיבורי הספרים של הראבן מעולם לא הייתה סבלנות גדולה לעבודה יומיומית אפורה, ואת המלחמות שלהם הם לא מבזבזים על עופות מתים. כבר את הגיבורה הראשונה שלה, נסיכה שאפתנית בספר ילדים, הראבן שלחה לקטול דרקונים. מאז עברו 16 שנים והראבן הוליכה את הדמויות שיצרה בעלילות גדולות מהחיים ובז'אנרים שאיפשרו להן להתפרע כאוות נפשן – מדע בדיוני, רומן רומנטי, בילוש. ספרה החדש, 'לב מתעורר', סוטה מהמסלול הזה לטובת דרמה משפחתית על שני אחים ואחות שהוריהם נהרגים בתאונת דרכים. אורי, האח הבכור, מדכא את ההרפתקנות הטבעית שלו ומקדיש את עצמו לגידול אחותו ואחיו. בעקבות השתלת לב חדש, ואחרי שנים שבהן הוא נושא את העולם כולו על גבו – אורי מחליט לנטוש את משפחתו, חבריו ועסקיו ולהיעלם לחיים חדשים. הסיפור נמסר מפי אפרת, אחותו של אורי, שאפשר לתארה כאנטיתזה למספרות קודמות של הראבן: שקטה, פשרנית ומאופקת. גם סיפור האהבה הלוהט שמזוהה עם הראבן מאז הרומן 'שאהבה נפשי' שהתפרסם ב־2000 מפנה את מקומו ברומן הנוכחי לאהבה משפחתית בגובה העיניים. האם הדרקון עבר אילוף?

"אני חושבת שדווקא היום אני הרבה יותר הרפתקנית. לא הייתי מסוגלת לכתוב את הספר הזה לפני כמה שנים – סיפור על משפחה מופנמת והעיוורון שלה. לבנאדם עם אופי ליטאי כמו שלי הרבה יותר קל לכתוב את הווכחנות הפנימית של נועה ובר, הגיבורה ב'שאהבה נפשי', מאשר לכתוב מספרת תמימה ואוהבת. מבחינתי דווקא הריסון הזה הוא ההרפתקה – היכולת לכתוב קול שמוכן להתפייס".

1

משונה לשמוע את הראבן (50) מדברת על פיוס, משפחה ואהבה בנשימה אחת. ב'השקרים האחרונים של הגוף' מ־2008 יוצאת הגיבורה למסע נקמה בקרוב משפחה זקן שאנס את אחותה. 'האטיים' סיפור קצר שלה מ־99' מתאר מציאות פנטסטית ללא הורות או ילדוּת, שבה תינוקות עוברים גידול תעשייתי מזורז שהופך אותם מיד למבוגרים. בדומה לסופרות ישראליות אחרות שפרצו בשנות ה־80 וה־90 כמו עירית לינור ואלונה קמחי, הראבן מזוהה עם כתיבה שבוחנת בצורה נשכנית את מיתוס האהבה הרומנטית.

"לא הייתה בזה שום מהפכה", היא אומרת. "מה החידוש הגדול שם, שנשים כותבות? אני לא חיה על תזונה נשית טהורה. כשהייתי ילדה, לא הייתה כמעט ספרות ילדים עם גיבורות בנות חוץ מבילבי. אבל לא הייתה לי בעיה להזדהות עם הבנים. רוב הלמידה הספרותית שלי באה מספרי קלאסיקה שנכתבו בידי גברים. כתיבה נשית אמנם הרחיבה את הביטוי של קולות נשיים ויצרה אזורים של חוויה אנושית שדוברו פחות קודם – אבל פט בארקר כותבת בצורה מדהימה ביותר על חוויות של גברים במלחמה, וטולסטוי כותב כמה מהתיאורים הטובים שקראתי על מצב הסמרטוטיות האמהי. אם תעיר אותי באמצע הלילה ותקרא לי שני עמודים של גרוסמן שאני לא מכירה, אני אוכל לחשוב שאישה כתבה את זה. אחרי 'שאהבה נפשי' התפרסם, קיבלתי לא מעט טרוניות לגבי מידת הפמיניזם של הגיבורה וההתמכרות שלה לאהבה. כאילו שזה חשוב בכלל. אני מרגישה שמיציתי את התפקיד של הסופרת הפמיניסטית".

'שאהבה נפשי' והספר הנוכחי מציגים צורות הפוכות של אהבה. סערה גדולה מול מחויבות ריאליסטית.
"ההשראה שלי ב'שאהבה נפשי' הייתה משפט שאמרה לי ידידה מן העדה הרוסית, אישה מדהימה ומין יפהפיית מוסקבה עם מיליון בעלים. פעם, כטוב ליבנו בוודקה, היא אמרה לי, 'כל האהבות שלי היו נפלאות, זה רק הגברים שהפריעו'. אצל אפרת ב'לב מתעורר' המצב הוא הפוך. קודם כל בני אדם, ומתוך זה נולדת אהבה. בני האדם באים לפני הרגשות הגדולים. 'שאהבה נפשי' נושם רומנטיקה עד הסוף, עד שהיא מכניעה את הגיבורה. הגיבורה שם מתייחסת לאהבה ככלי לדיכוי חברתי של נשים. האם זה באמת גורם לה להפסיק לאהוב? אני מכירה כל מיני ניתוחים ביקורתיים של אהבה רומנטית, אבל היות ש'שיר השירים' נכתב לפני העידן הרומנטי, אף אחד לא ישכנע אותי שאהבה היא פיקציה של התרבות הקפיטליסטית. ביום שבו אני אחשוב שזה מושג חסר פשר, אז באמת אין לי מה לעשות כאן יותר".

לאפרת, הגיבורה החדשה שלך, יש יתרון על פני נועה ובר של 'שאהבה נפשי'?
"לכל אחת יש אידיאל אחר של אהבה: הנשגב והבודד מול היומיומי והאינטימי. שניהם לגיטימיים בעיניי. אפרת מסוגלת לאהוב באמת, לא את הדמות שהיא הוזה בליבה, אלא את האנשים החיים שמסביבה. זו אהבה במובן של דאגה יומיומית, לאחים, לחברים, לילדים. המקום ה'קטן' של האהבה הוא לא באמת כזה קטן. לעשות את הטוב, להישאר ולהתמיד מול השינויים שאנחנו והאהובים שלנו עוברים במשך החיים זה לא דבר כל כך קטן. יש בזה המון סיכון. זו ההרפתקה האמיתית אולי".

איפה את ביחס לשני סוגי האהבה האלה?
"לדעתי חשוב בהחלט שאדם יטעם משניהם".

2

לא פעם מורגשת תביעה סמויה מסופרות ומשוררות, בניגוד לכותבים גברים, לפאר את הדגם הביתי של אהבה, למצוא את הפלא ביומיום. האם יש משמעות לעובדה שהראבן בחרה לראשונה להתעסק בסיפור על מערכת משפחתית, ונתנה את המושכות למספרת חסרת ביקורתיות? "מצפים מסופרות שתהיה להן אונה שמאלית חלשה. מצפים שהן יכתבו מהרחם, שישאירו את ההתמודדות עם שאלות פילוסופיות לגברים. הספר שלי לכאורה מתעסק בביתי, אבל השאלות שלו לא ביתיות. זה לא 'איך להתאושש אחרי שגיליתי שבעלי בגד בי'.

"הרבה מהסופרות הנשים אצלנו נופלות דווקא לקו הריאליסטי־פסיכולוגיסטי. הספרות הריאליסטית, ללא הכניסות של המלודרמה, משקפת מציאות של דיאטה לחולי אולקוס. זו מציאות מלאכותית שבה הכל פתיר והכל ניתן להסבר, אם רק תקרא את ספרי העצות הנכונים. בכל הספרים שלי ניסיתי למרוד בקו הריאליסטי הפשוט, בבנאליה הריאליסטית. דווקא בגלל שאנחנו חיים במציאות שהיא כל כך פנטסטית, שבה לכל אדם שני באוטובוס יש סיפור שלא יעלה על הדעת – מה הטעם בללכת ולכתוב סיפורים קטנים וחסרי דמיון על פרשת ניאוף של השכן מלמטה? אני אוהבת לראות ספרות מתפרעת, כמו למשל 'אם החיטה' של מיקי בן־כנען. או מה שאלונה קמחי עשתה ב'לילי לה טיגרס'. חוץ מאורלי קסטל־בלום, אהבתי הגדולה בספרות העברית היא אפלפלד. הוא גדול הדור, ללא ספק. אין אצלו סיבתיות. מפני שהוא מכיר בזה שהמציאות שרירותית ומלאה בדברים חסרי פשר".

את ספרה החדש כתבה הראבן בעקבות מות חברה קרובה ממחלה, עניין שהיא מעדיפה לא לדבר עליו. בכלל, היא כופרת בקשר בין ספריה לחייה האישיים. "בחיים לא כתבתי את עצמי או השתמשתי בקרובים אליי. 'רק על עצמי לספר ידעתי' זה נורא משעמם בעיניי. כל התענוג זה לאפשר לדמות להיות מה שהיא ולעשות דברים שאני לעולם לא אעשה".

בספר החדש את מתארת גבר שמנתק מגע עם כל מי שקרוב אליו. גם לך יש פנטזיות לעזוב הכל?
"ממש אין. אני חושבת שנולדתי לתוך האלפיון של האנושות מבחינת האושר: אני לא רעבה, יש לי קורת גג ומים חמים בברז. יש לי שתי בנות נפלאות ובריאות. יש לי עבודה שאני נהנית ממנה בכל רגע, ושפע של פנאי לשים ידיים בכיסים, לטייל בעיר ולראות דברים. זה מזל מטורף וכמעט מפחיד. הדברים האלה נורא שבירים, בכל רגע יכולים ליפול עליך מזגן, התקף לב או תאונת דרכים.

"מצד שני, אני שומעת את הפנטזיות על הבריחה מחברים עם מחויבויות עצומות של עבודה ומשפחה. הם מרגישים כאילו מהרגע שעלית על הכביש המהיר הזה, אין נתיב לרדת. דווקא המצליחנים הגדולים, האנשים שאתה קורא עליהם בגלובס, הם אלה שלדעתי מפנטזים על הבריחה הזאת בלי סוף. אני מסתכלת לפעמים על חלק מחבריי ואומרת שאיכות החיים שלהם ג'יפה. הם פשוט חיים רע. אנשים שאין להם רגע לעצמם ולנשמתם".

סליחה על התמימות, אבל איך מתיישבים ביחד החיים באלפיון העליון של האושר והעלילות הקשות והפראיות שלך?
"הספרות יכולה לנבוע מהחיים בכל מיני צורות. לכל אדם יש פנטזיות של נקמה, אבל לי כסופרת יש את הפריווילגיה לממש אותן בכתיבה. אין לי שום עניין לתאר מסעות גסטרונומיים לפרובאנס. ז'ול ורן כמעט לא יצא אף פעם מפריז. טי.אס אליוט עבר כפקיד בבנק. מקיואן הוא כנראה אדם מאוד משעמם. החיים האמיתיים נורא קצרים, ואין טייק שני. ספרות היא הדרך לחיות מסלולי חיים רבים. בלעדיה, החיים היו קצרים ודלים בצורה מזעזעת. אני מודה בכל יום על כך שלא עברתי שום חוויה בלתי נסבלת, שלא עמדתי בפני שום דילמה מוסרית קשה. לבעלי מספיק שאני לא אשכח ימי הולדת ושאני לא אשרוף את ארוחת הערב. אני חיה כמו אדם שפוי למופת".

את יכולה להיסחף למחוות גדולות של הרפתקנות?
"אני מקווה. הייתי תשע פעמים ברוסיה ופעמיים במסעות בסיביר. יום אחד אני עוד אסע ברכבת הטראנס־סיבירית כולה. אני מודה שבלילות לבנים בסנט־פטרסבורג האוויר כל כך ספוג ברומנטיקה ששאלת האובייקט היא משנית לגמרי. אתה מוכן לנשק עמודי חשמל. אבל בסופו של דבר, לכתוב ספר זה מעשה רומנטי ביותר בעיניי. זה מסע אל תוך הלא נודע שבו אתה תלוי באיזה קסם שיעבוד, לצד העבודה היומיומית והמשמעת העצמית. זה לחיות במשך תקופה בעולם מקביל למציאות ולהאמין בקיומו".

המסע הזה גולש לפעמים לחיים הרגילים?
"אני משתדלת מאוד להיות בסדר עם סביבתי, למרות שמטבעי אני די רחפנית. זו הסיבה שאני גם לא נוהגת, כי אני חולמת. מצד שני, אפשר לספור על יד אחת את הימים שבהם לא בישלתי צהריים בגלל הכתיבה. אפשר לחיות בשני העולמות. וכן, כתיבה זה דבר רומנטי לגמרי, אבל היום אני גם חושבת שללדת ילדים ולאהוב אותם כל השנים זה רומנטי לא פחות. כדי להגיע לעולמות עליונים לא חייבים לצאת למדבריות הקרח. הרגע הנשגב יכול לתפוס אותך בלילה במרפסת, כשאתה מסתכל על הצללים של העץ. להיפך, רוב הרגעים הרומנטיים בחיים שלנו הם התניה קלישאית של יותר מדי סרטים. יש לי הרבה יותר כבוד לתחושות רומנטיות שבאות אגב תליית כביסה".

גיל הראבן, לב מתעורר, אחוזת בית
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s