מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.12.2009

סופרים, ציירים ותסריטאים מתים על משחק הקופסה הזה: בלב היצירה מופיעה יצירה נוספת, סיפור בתוך סיפור, תמונה בתוך תמונה. המלט של שקספיר מציג בפני אנשי החצר מחזה שאינו אלא המחשה לרצח אביו. במערכה האחרונה של 'חלום ליל קיץ' חבורת חובבים מעלה טרגדיה מצחיקה על זוג נאהבים. גיבורי סדרת האנימציה 'סאותפארק' מכורים לתוכנית בשם 'טרנס ופיליפ', שאינה אלא מחווה חובבת הפלצוֹת של יוצרי 'סאותפארק' לעצמם. במקרים רבים, המחזה הפנימי הזה הוא אמצעי התבוננות של האמן במעשה היצירה. כשבארט וליסה סימפסון מתפוצצים מצחוק מול 'איצ'י וסקרצ'י' – תוכנית מערכונים פסיכופתיים על חתול ועכבר – הצופים מקבלים הזדמנות להסתכל על עצמם מגיבים למכניקה של סרטים מצוירים.

ההתבוננות במעשה היצירה היא כנראה הקו הבולט בספרים של מאיה ערד – בלשנית בהכשרתה – עניין שזיכה אותה מתחילת דרכה בתשומת ליבם של מבקרים. ספר הביכורים שלה, 'מקום אחר ועיר זרה' (2003), העתיק את המסגרת העלילתית ואת המבנה השירי של 'יבגני אונייגין', הפואמה הקלאסית מאת פושקין, לבסיס תל השומר. מאז התנסתה ערד בז'אנרים שונים. ספרה השלישי, 'שבע מידות רעות', לדוגמה, הציג את הגרסה שלה למחזה מוסר קומי על תככים במסדרונות האקדמיה.

ספרה החדש, 'אמן הסיפור הקצר', ממשיך את המהלך הזה של בחינה והתבוננות. במרכזו עומד אדם טהר־זהב, מחבר סיפורים קצרים בן 43 שעתידו מאחוריו. הקוראים וההוצאות מפנים לו עורף. מקורות ההכנסה מידלדלים. חיי האהבה על הקנטים. ומעל לכל – הוא סובל ממחסום יצירתי כבר שנים. את הדמות הזו אנחנו מכירים היטב, גם בקולנוע: לרוב היא לא מגולחת.

ערד לא סוחבת את הגיבור שלה למחוזות אקסטרווגנטיים נוסח סרטים כמו 'ברטון פינק' או 'אדפטיישן' כדי לחלץ אותו מהמבוך הקיומי־יצירתי הזה. במקום זאת היא מטילה עליו שיעורי בית: לחזור ולקרוא את הסיפורים שכתב לאורך השנים, לבחון מחדש את כוחו כיוצר. את המסע הפנימי הזה מחוללת מבקרת ספרות צעירה ומאגניבה שמכריזה בעיתון על מות הסיפור הקצר, ומדגימה את טענתה באמצעות הסיפורים של אדם.

מכאן הספר פונה לכמה נתיבים. אחד מהם הוא תיאור סאטירי של הסצינה הספרותית בישראל, שמאפשר לערד להשתמש בשלל אנלוגיות ספרותיות, ברוח הפרודיה של סרוונטס על רומן האבירים, למשל. ובאמת, אין הרפתקה מעליבה שהגיבור לא מתנסה בה, רק בלי כיסוי העיניים שהגן על דון קישוט: מפגש אפרורי עם תלמידי חטיבת ביניים, כנס אקדמי ריק מתוכן, סדנת כתיבה יוצרת עם גרפומנים מתחילים. על הדרך נחשפים השחקנים בעולם הספרות הישראלי – התלמידים האדישים, המורות המרוטות, המבקרים העקרים.

ועל זה נאמר: וואלה. לא בדיוק הצצה נדירה מאחורי הקלעים. למלכה אין בית, למלך אין כתר, ואף אחד לא מופתע לגלות ששניהם עירומים. גם הדיון התיאורטי על מהות הסיפור הקצר לא מאוד מרענן. ערד, בהקשר זה, היא חלק מתנועה של סופרים ומשוררים שמבקשים מזה עשור להחזיר למרכז הבמה את המעשה הספרותי, לחזור אל המשחקים הצורניים ואל חדוות הווירטואוזיות – מין ריאקציה לזרם הניהיליסטי או האנטי־ספרותי כביכול, שבלט בספרות העברית בשנות ה־90.

מה שמושך ומעניין ב'אמן הסיפור הקצר' הוא השינוי שעובר על אדם, או השינוי ביחס של הקוראים, קוראי הספר, כלפיו. בתחילת הרומן ניצבת לפנינו דמות מרירה, מתנשאת ואופורטוניסטית. קריקטורה של סופר אנטיפת. אבל המאמר הארסי נגדו הופך את היוצרות. לאט־לאט מתגלה דמותו האמיתית. או יותר נכון, הספר מאפשר לגלות אמפתיה לדמותו ולמצבו: מישהו שהספרות התקדמה בלעדיו – עד שאיבד את היכולת לקרוא את חוקי המשחק. בסופו של דבר, הסופר מתגלה כאדם נאיבי, שמבקש לחזור ליצר הראשוני שלו ככותב.

הניגוד הזה הוא החלק המעניין והנוגע ללב בספר: ערד מצהירה על שימוש במבנה ספרותי מורכב ורב־משמעי; הגיבור שלה, לעומת זאת, רק מבקש ליהנות שוב ממעשה היצירה. להיפטר מהניסיון המקצועי, מהיומרה וממראית העין של אירוניה. את התהליך הזה מזווגת ערד, באופן קלאסי, לדימויים של חיזור. את אדם סובבות דמויות נשיות, שאילו ממחישות את המושג המדומיין של קהל קוראים נשי. לאורך הספר הוא מנסה לזכות באהבתן של שתי 'קוראות' עיקריות – הקוראת הביקורתית והאירונית, ומולה הקוראת המתמסרת והמזדהה שלא יוצרת חיץ בין החיים לאמנות.

החלק הפחות מושך בספר קשור להרגשה שערד מחנכת אותנו כקוראים. קצת קשה לדעת מתי היא מסתלבטת עלינו ועל הגיבור ומתי אנחנו שותפים לבדיחה. הדבר הזה בולט בעיקר בסיפורים שכתב אדם. כמו סרט מצויר בתוך סרט מצויר, הם מדגימים מכניקה של סיפור, ולא סיפור ממש. בניגוד לשימוש שעושה אלמודובר, למשל, בטריק של סרטים בתוך סרטים – הסיפורים הללו לא במיוחד מעניינים, למרות הקשרים המפותלים שלהם לסיפור המסגרת. ועל שעמום, שום דיון תיאורטי ושום תחכום ספרותי לא יכסו. עמדתה של ערד, לעומת זאת, נשארת מכוסה. אין ספק שהיא יודעת לכתוב רומן קולח, בנוי היטב, שהיא עוברת תהליך מתמשך ומעניין ככותבת. אבל לא ברור מה היא מבקשת לומר על התהליך הזה ומה היא מוכנה לחשוף מעצמה מול הקוראים.

 מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר, הוצאת חרגול ועם עובד
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s