ניר ברעם, אנשים טובים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.4.2010

קשה להגיע היום לפריצת דרך אמנותית בתחום הרווי של מלחמת העולם השנייה והמשטרים הטוטליטריים של המאה ה‭‬־20. עוד לפני שיצא 'אנשים טובים‭,'‬ הרומן הרביעי של ניר ברעם, כבר השוו אותו ל'נוטות החסד‭.'‬ אבל ברעם בחר בדרך פחות סנסציונית משל ג'ונתן ליטל, אם יש בכלל מקום להשוואה. שני גיבורי ספרו הם כביכול 'אנשים טובים' ולא בדיוק מפלצות של כריזמה סוטה מתפרצת. הם יודעים היטב אופל מהו, אבל ברעם מעוניין להכיר לנו אותם בימים מתוחים ומתונים יותר, בהכנות לסעודה המדממת – בין ליל הבדולח שבו נפתח הרומן לפרוץ המלחמה.

הראשון הוא תומס – פרסומת מהלכת לפרסומאי, צעיר גרמני מבריק ושותף בתאגיד אמריקאי שעלייתו לצמרת מתערערת מול רוחות המלחמה. כזיקית שיווק משומנת, לאחר שהוא נפלט מהחברה האמריקאית, תומס מציע את שירותיו למשרד החוץ הנאצי. הוא יוצר גרסה לאומנית למודל המכירה שלו, שמנסחת את כיבוש פולין במונחים של יחסי ציבור. מולו ניצבת סאשה, צעירה רוסייה ובת לאב יהודי, שעולה לגדולה כחוקרת בנקו"ד, המשטרה החשאית שלָשה בדרכי טרור את תודעת האזרחים הסובייטים ושילחה מיליונים מהם לגרדום או למחנות העבודה הקפואים. שתי העלילות מופיעות לסירוגין, משלימות אחת את השנייה ומשתקפות זו בזו. חבל להכביר פרטים – הסיפור מעניין ומדבר בפני עצמו.

אפשר לתאר את 'אנשים טובים' כמעט כקומדיה רומנטית, אלא שהוא נעדר רומנטיקה או קומדיה, בשל העובדה שהוא נמסר דרך עיניהם של שני הטכנוקרטים הצעירים והמיוסרים הללו, שמסך של מתכת שקופה מאפשר להם אמנם להתבונן בתופעות אנושיות כמו הומור או אהבה, אך ממרחק נגיעה הכרחי עבור אלו שנשבעו לשרוד בכל מחיר. אם כבר, זוהי אולי קומדיה רומנטית נוסח 'פאוסט‭.'‬ ברור לקוראים ששתי הנשמות המכורות הללו – שבגדו בכל היקר להן כדי להתקדם בתוך המערכת לפני שתבלע אותן ביוזמתה, שנצמדות עדיין בכל כוחן לגחל אנושיות שיפריד בינן לבין המנגנון שהן משרתות – מוכרחות להיפגש ולהציע זו לזו גאולה.

מהבחינה הזאת ספרו של ברעם הוא מוצר מותח ומושך לקריאה, שמתבסס על תחקיר מרשים ועל משפטים מלוטשים ומתנגנים. מלבד הציפייה לפגישה הגואלת בין שני צידי המתרס, הנשי והגברי, היהודי והגרמני – 'אנשים טובים' נשען במוצהר על מסורת הרומן האירופי, אם יש חיה כזאת: תיאור פסיכולוגי אמין ומפורט של דמויות חצויות שנמתח בין נעורים לבגרות, על רקע של דילמה מוסרית גורלית. אין ספק שהספר הזה מבקש להצטרף לשרשרת מספרים מכובדת, והוא אכן שמרני מאוד מבחינת העיצוב שלו: התקדמות כרונולוגית לאורך משבר היסטורי ואישי השלובים ללא הפרד, שחושפת בהדרגה את הרקע החברתי והפסיכולוגי שמניע את הגיבורים בהווה.

וזה עובד. הפתיחה המצוינת של הספר, למשל, מציגה את תומס מהלך כהרגלו בתום יום עבודה ברחובות ברלין, מרכל עם עצמו על עובדי המשרד, מנתח את אירועי היום וטווה תכסיסים להכנעת העולם בקסמו, בו בזמן שמראות העיר הרגילים מתנפצים, ממשית, מול עיניו, בפוגרום של ליל הבדולח. אי אפשר שלא להיענות למתח הזה – לחיות כהווה-מתגלה את מה שכבר ידוע כקטסטרופה היסטורית.

ברעם טען בראיון שהספר אינו מבקש להגיב לחיים בישראל היום. זו אמירה אירונית, מיתממת או נאיבית – שכן השואה ופחות מזה, הפחד ממשטרים לא מערביים, מולכים מכל הכיוונים בשדה הדימויים של הפוליטיקה והתרבות הישראלית. 'אנשים טובים' מעלה שאלות רלוונטיות לגבי הקשר בין לאומנות לתקשורת ההמונים. הוא מאלץ את הקוראים להזדהות עם אנשים שמנצלים בצורה אנוכית עד נפשעת את ההשכלה והיצירתיות שלהם, ובכך שולח אולי חיצים לשאיפתם של צעירים אינטליגנטיים בישראל להשתלב בטלוויזיה ובעולם הפרסום (בו בזמן שנושא הספר, היקפו והעיצוב ה'אירופי' שלו מבטאים בעצמם שאיפה מובהקת לכיבוש והכרה‭.(‬ הוא מבקש מאיתנו, רוצים או לא, להשוות בין אימת המשטרים הרצחניים ההם לחברה שבה אנחנו חיים – שבה גבולות הקונצנזוס וחופש הביטוי הולכים ונעשים צרים.

השאלה היא אם צריך את ברעם כדי לנהל את הדיון הזה, ומה אפשר להפיק מהמגע בין שתי התקופות – של הסיפור ושל הקריאה. האם 'אנשים טובים‭,'‬ עם הצלצול הנעמי־שמרי הבלתי נמנע שלו, מספר משהו חדש על הקשר בין תרבות המונים לשקט תעשייתי בזירה הפוליטית. האם הצורה השמרנית של הרומן יכולה להתמודד עם זמנים שבהם תוכנית טלוויזיה מתהדרת בשם 'האח הגדול‭,'‬ ליידי גאגא מציגה את עצמה בקליפים כרוצחת המונים, וסדרות כמו 'מד מן' קושרות בין אסון התאומים לעולם הפרסום.

ברעם מצא דרך מחוכמת להחיות את חוויית השואה של הקורא הישראלי, שמורגל בעשורים האחרונים בעשרות סיפורים מצד הקורבנות, ולאחרונה, גם מצד הרוצחים. הוא מאפשר לו לחיות את הסיפור דרך עיני בן־הטובים, בן העילית של מעמד הביניים המשכיל, שלא נפגש ישירות עם שדה הקרב, אלא נחשף אליו בעקיפין ובהדרגה עד שהוא מגיע לסלון הפרטי שלו. עם זאת, הוא לא מאפשר לגיבורים שלו ליהנות מהצלחתם, לחוות שמחה או סיפוק ממשיים, בתקופה שעבור רבים נחוותה גם כתקופה אופורית ומשיחית. במילים אחרות, גיבוריו לא חומקים משיפוט עכשווי, ממערכת הציפיות שלנו. הם חלק מסיפור מוסר, גם אם לא מטיפני, שנכתב מראש – אמנם בכישרון רב. במובן מסוים, התחושה היא כמעט כאילו הקוראים צופים בגיבורים צופים בטלוויזיה.

"בימים האחרונים קראתי את ספרו הנורא של אורוול ‭,"'1984'‬ כתבה לאה גולדברג ביומנה בספטמבר ‭.1950‬ "מעלתו היחידה – שאיננו טוב ביותר‭."‬ 'אנשים טובים' מייצר תחושה הפוכה: רומן אמין ומיומן בכל הנוגע למלאכת הכתיבה, אבל באופן מפתיע, קצת חלול מבחינת ההד שהוא משאיר אחריו מרגע שהקריאה בו מסתיימת ומתחילה ארוחת הערב.

ניר ברעם, אנשים טובים, הוצאת עם עובד
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s