סיפורים סלולריים מאת שולמית לפיד, יאיר לפיד אמנון דנקנר ודרור פויר

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.11.2009

מחקרים מראים שציפורי שיר עירוניות, שַחֲרורים למשל, למדו לחקות צלצולים של טלפונים סלולריים. ועכשיו, בשעה טובה ומוצלחת, גם סופרי ישראל למדו לצייץ כמו אס.אם.אסים: פרויקט שהושק לפני כחודש (ומאז בוטל, י"ל) מציע לקורא העברי סיפורים בהמשכים, שיישלחו אליו מדי יום (לא כולל שבת) במסרונים טלפוניים, תמורת 1.50 שקלים לפרק.

הנטייה הטבעית היא לקונן על זילות הספרות כששומעים על מיזמים מסוג כזה; לְבַכות חוויה אנושית נוספת שהמפלצת הסלולרית הצליחה לכבוש. בפועל, יש כאן הזדמנות לנער קצת אבק מעל ספרות המיינסטרים הישראלית, מה גם שנחמד לקבל לעת ערב, במושב אחורי של מונית, אס.אם.אס כאילו אישי משולמית לפיד.

אס.אם.אסים יכולים להפוך למפגן של יכולת ספרותית. כמו שיר בצורת סונטה, גם הם מאלצים את הכותב להשתחל לתוך מסגרת קפדנית. כמו ציור מיניאטורי, אין בהם מקום למשיחות מכחול מיותרות. טיפה זיוף, מילה דשנה מדי, והכותב נחשף בעירומו. כמה רגש, כמה תשוקה, כמה רמזים סמויים מכווצים בהודעה הלילית הקלאסית: "ערה?".

הז'אנר המכונה בעולם 'נובלה סלולרית' נולד לפני כשש שנים ביפן, אומה עם חיבה לטקסטים זערוריים נוסח שירי הייקו. כמו הסיפור בהמשכים שעלה לגדולה בעיתונות של המאה ה־19, גם הסיפור הסלולרי קשור ליסודות של מלודרמה, מתח ורומן רומנטי – ז'אנרים שמבקשים לכבוש את לב הקוראים ולקנות את נאמנותם לאורך זמן ובמנות. ביפן הז'אנר הזה צמח מלמטה למעלה, כשכותבים סלולריים בשם בדוי זכו לפופולריות בקרב חוגים של מתבגרות ומתבגרים. אחרי סיבוב במזרח הרחוק, באפריקה, באירופה ובצפון אמריקה – המדיום הזה עולה לארץ וקופץ ישר לסלון מכובד, מגובה בשמות כמו יורם קניוק ויאיר לפיד, בחסות 'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' שהקים דדי צוקר. במובן מסוים, מול כל האופרציות המהבהבות שפלאפונים מציעים היום, אין דבר מתבקש יותר משימוש בטכנולוגיה אס.אם.אסית בצורה הטהורה ביותר: מילים. השאלה היא אם המיזם הישראלי הוא ניסיון אמיתי לחדש ולהעניק חוויית קריאה שונה, או שכל הטררם הוא לא יותר מגימיק.

שלושת הסיפורים שנדגמו לא גרמו לי לצלצל מהתרגשות – במיטבם, הם מצליחים להעביר איזה רגש לרגע אחד – ובכל זאת כיף להיפגש איתם למחרת. 'פרפר בטוקיו' של שולמית לפיד, למשל, הוא סיפור מהוגן, מיומן ולא מבריק במיוחד. הוא מצליח לתאר דרמה משפחתית דחוסה דרך תודעתו של נער חרד, כשזוג דתי צעיר פולש למחסן הצמוד לדירת הוריו. לא ניכר שהסיפור הזה נכתב מלכתחילה לפורמט הסלולרי, ונדמה שלא ייגרע ממנו כלום על נייר. יותר מזה, הנטייה של לפיד לחזרות דרמטיות ("האֵם הבינה את הגישוש הזה, את המשושים האלה שנשלחו, את הניסיון הזה, שלא העז להלביש עליו מילים") יוצרת הד רועם מדי בשביל אולם בגודל קופסת גפרורים. מצד שני, התיאור של משפחה לא נורמטיבית, מינית על סף חייתיות, שחודרת לשגרת החיים של משפחה כל־ישראלית, יכול להתפרש גם כמשל לאופן שבו הספרות הממוסדת מאוימת מהפלישה של האס.אם.אס וקרוביו הצ'חצ'חים לזירת הקריאה הציבורית.

אם כבר צ'חצ'חיות, צריך לציין שלסיפורים שנקראו לא היה אומץ או שכל להשתמש בשפה האס.אם.אסית עצמה – עם העילגות המכוונת שלה, הרווחים הגרפיים או השימוש הווירטואוזי בסימני פיסוק. עם זאת, אמנון דנקנר יצר גרסה קומפקטית מעניינת של סיפור בלשי. 'החוקר הטוב קולמה' הוא מין מדרש לאחד המשלים הידועים מאת קפקא בעלילה שמפגישה בין דמויותיהם של חוקר רצח אגדי והגאון הספרותי מפראג. סיפור חמוד ומעלה חיוך שעושה שימוש יעיל בטוויסטים אבל לא מוביל למתח ממשי.

דווקא הכותב הפחות "ספרותי" מבין המשתתפים, העיתונאי דרור פויר, מתייחס במפורש לאס.אם.אס כמדיום בסדרת מסרונים בעלת השם הצנוע 'ג'נסיס'. פויר, העיתונאי הראשון שנשלח לחלל, שולח מסרים קצרים ונואשים לבסיס האם שלו, אחרי שהוא מתעורר מתרדמה עמוקה ומגלה שהוא היחיד מבין אנשי הצוות שנותר בחיים. כמו דנקנר ובניגוד ללפיד, הסיפור מנצל את הניחוח הסרקסטי שמאפיין הרבה התכתבויות באס. אם.אס. במין מהלך היצ'קוקיאני, 'ג'נסיס' משנה את הפרספקטיבה של הקוראים ומצמיד אותה כל פעם לצד אחר של המצלמה, של ערוץ התקשורת. פעם הקוראים הם אלו שמקבלים את השדרים המבוהלים של פויר, ופעם הם נחשפים לדו"חות של בסיס האם ומקבלים בעצמם את תפקיד האובייקט שאח גדול צופה בו ומנצל אותו לצרכיו (האם יש כאן רמז ליחסן של חברות הסלולר בארץ לציבור הצרכנים?).  במילים אחרות, למרות הסגנון הדחקאי, דווקא פויר מצליח לומר משהו על חוויית האס.אם.אס ולהשתמש במדיום עצמו בצורה אמנותית.

כל זה מרמז, עושה רושם, שלז'אנר הזה תהיה משמעות אמיתית רק אם כותבים ספונטניים יתחילו לעשות בו שימוש, אם יקום ציבור שיפיץ את הסיפורים ויתערב בתהליך היצירה. רק אם הטכנולוגיה הפשוטה והערמומית הזאת תהפוך ל'עשה זאת בעצמך'. אם כותבים כמו דוסטויבסקי, בלזאק או דיקנס לא בחלו בסיפורים בהמשכים – אין סיבה שאיזה פקאצ ישראלי בן 14 לא יכתוב את 'בעקבות הSMS האבוד'. (-;

'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' לא האריכה ימים. לכתבה קצרה על ספרות סלולרית ב'גרדיאן'
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s