עודה בשאראת, חוצות זתוניא

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.2010

חנונים חיוורים בכל רחבי התרבות הפופולרית נאלצים לאחרונה להפוך לגיבורי־על. טובי מגווייר ננשך בידי עכביש רדיואקטיבי, ולמחרת מוטל עליו להציל את העולם בתחפושת ספיידרמן. גיבור סדרת הטלוויזיה 'צ'אק' נפלט משגרת חייו כגיק מחשבים למסלול של טרור בינלאומי וריגול. ואצלנו, להבדיל, התעורר הח"כ הרכרוכי פולישוק וגילה שקוּדם בן־לילה לתפקיד של שר בממשלת ישראל.

השינוי השרירותי־גורלי הזה מעמיד את הגיבור במבחן: איך ישתמש בכוח האדיר שנפל לידיו? סרטים כמו 'ספיידרמן' מלמדים את הגיבור לנצל את כוחו הפלאי, למתן אותו ולתעל אותו לטובת החברה. 'פולישוק' הלכה על כיוון מסורתי אחר, בדמות הסאטירה הפוליטית על האידיוט שעולה לגדולה וחושף אגב כך את הטמטום והאלימות של המערכת כולה. כך או כך, השימוש הגובר בתבנית הזו, שמקורה בסיפורי־עם, מלמד משהו על הרקע שמאחורי הגרסה העכשווית שלה: בכל המקרים הללו, אדם אפור וחסר השפעה בחייו הפרטיים נדרש לצאת אל העולם החיצון, אל מציאות אלימה ומטושטשת מבחינה מוסרית, ולעשות בה סדר, בדרך לגאולתו הפרטית.

'חוצות זתוניא', רומן הביכורים של עודה בשאראת, פעיל פוליטי ופובליציסט, הוא עוד דוגמה מעניינת, הפעם בהקשר לחברה הערבית בישראל. במרכז הרומן – שהוא למעשה עיבוד לעברית של המקור הערבי מאת בשאראת – עומדת דמותו של ח'אלד אל־מוסלי, אדם בינוני מכל הבחינות, שחייו מתנהלים על המסלול הקבוע מביתו הפרטי לבית הספר שבו הוא מלמד. זתוניא, הכפר הצפוני שבו הוא מתגורר, מתואר אף הוא כסמל הבנאליות של כפר ערבי בישראל, עם כל הבעיות שחלק מהיהודים למדו אולי להכיר בשיעורי אזרחות: המתח בין אורח חיים חמולתי־מסורתי לעולם הערכים ה(כביכול) מערבי, המחסור בקרקעות פרטיות, חוסר המוצא הכלכלי והאינטלקטואלי, והפיקוח המדכא מצד השלטונות היהודיים.

בניגוד לתיאור המאיים והקודר של החברה הערבית העירונית בסרט 'עג'מי', למשל, בשאראת נוגע בתופעות כמו נקמת דם ובקשרים בין השלטון המקומי לארגוני פשע ממעוף הציפור, באנדרסטייטמנט קריקטורי־יובשני כמעט בנוסח דיימון ראניון, מתוך הומור, וללא חספוס. כפי שמרמז שמו, 'חוצות זתוניא' עוסק בניסיון לצאת מהתחום הפרטי אל המרחב הציבורי, אל חוצות הכפר, שבו גם ככה אנשים חונים על הכביש וכולם "אחי האב או אחי האם", בלשון אחד מהמון הפתגמים שמשובצים ברומן. אל־מוסלי, "דמות דהויה ובלתי משכנעת", מקבל יום אחד רמיזה מעורפלת על כך שהחמולה שלו מעוניינת להריץ אותו לתפקיד חבר במועצת הכפר. אשתו היאם, קרובה רחוקה של ליידי מקבת, מדרבנת אותו לרוץ למשרת ראש המועצה. מכאן נפתחת סאטירה רכה על הפוליטיקה הערבית המקומית, שיכולה להזכיר במובנים רבים את העולם הפוליטי הישראלי בכלל: מגושם, תככני ופרובינציאלי. הנפוטיזם, עיתונאי החצר, האדלרים, הפינקלשטיינים ויועצי הסתר מטעם עצמם – כולם מתוארים כאן בגרסתם הכפרית הליליפוטית.

1
מתוך 'פולישוק'

עורכי הספר מתארים אותו כ"הצצה נדירה לחיי כפר ערבי בארץ", אבל במובנים רבים הוא מגלה דמיון מפתיע לסאטירה המשכילית, וזתוניא הבדיונית יכולה להזכיר את חלם, קבציאל של מנדלי מוכר ספרים או כתריאליבקה של שלום עליכם. קשה שלא להיזכר בספרות הזו, במיוחד מול הטקטיקה המרכזית של בשאראת: האנלוגיה בין הניסיון של הדמויות הגבריות להכניס ערכים של דמוקרטיה וקידמה לחברה הערבית הכפרית לבין הניסיון של דמויות הנשים להשתחרר מכבלי המסורת והדת ולהשיג חופש מיני. "אצלנו", מטיף סטודנט צעיר לאחת הדמויות הנשיות, "המין מטיל אימה בעוד שאצל עמים אחרים הוא פשוט חלק מהחיים".

ובאמת, העיבוד של הספר לעברית הוא ניסיון חשוב לאפשר לקורא היהודי "הצצה נדירה לחיי כפר ערבי בארץ", אלא שהרומן גולש לפעמים מסאטירה לפמפלט. הדמויות הן לא יותר מאשר דוגמאות לדילמות חברתיות, יותר טפסים מאשר בשר ודם: הגרסה הערבית למסורבת גט, הרווקה שבוחנת את האופציה של אמהות חד־הורית, הצעירה שמשתוקקת להשכלה ולמזמוזים לפני הנישואים.

כמו הדמויות הייצוגיות שמנסות לתמרן בין חלון הראווה המערבי לבין מסגרות החיים הישנות והבטוחות – גם בשאראת נע בין נגיעה ביקורתית בקרביים של הכפר הערבי לבין סגנון ממלכתי וקצת מכובס. הוא נוטה להציג את תולדות הדמויות ואת מניעיהן הפוליטיים והנפשיים בסיכומים מפורטים מטעם המספר – עוד תופעה שאפשר למצוא בספרות ההשכלה. ייתכן מאוד שאין מקום לפסיכולוגיה עקיפה ברומן סאטירי, אבל הסגנון הזה מגביל את הקריאה בספר לבידור ול"הצצה" כמעט עיתונאית, שהרבה רגש לא מעורב בה.

מצד שני, ההישג של 'חוצות זתוניא' הוא היכולת לומר משהו על החברה הישראלית בכלל: על הפער בנוסח 'פולישוק' בין השימוש הציבורי במונחים דמוקרטיים לבין היעדר מסורת של תרבות דמוקרטית אמיתית; בין היומרה לייצג את ערכי הנאורות לבין החצר האחורית השמרנית והמתבדלת.

עודה בשאראת, חוצות זתוניא, הוצאת עם עובד
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s