עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.3.2009

איך מזהים מפגן של אנטיפתיה ספרותית? כאשר שניים מתוך שמונה סיפורים כוללים תיאור של צוואר אדם אדום, רפוי ומקומט, שמדומה לזפק של תרנגול הודו; כאשר לומדים שמפא"יניק מקשיש מריח "כמו גבינה שעבר זמנה"; כשקובץ סיפורים נפתח בהצצה עוינת מתוך ערסל ומסתיים בזחילה מתחת למיטה.

עוד יהיו אולי השוואות בין ספר הביכורים של עמוס עוז מ־1965 'ארצות התן', לבין השיבה שלו למתכונת של מחזור סיפורים קצרים ב'תמונות מחיי הכפר'. אולי יעמידו זה מול זה למסדר זיהוי את יללות התנים שחוזרות לביקור בספרו החדש, את הברושים הדרמטיים, את האקווריום שמופיע בשני הספרים. מה שמעניין לדעת הוא איך התבצע המהפך הזה ומה המשמעות שלו: עוז הצעיר נתפס לא פעם ככותב שהזריק דקדנס בריא לוורידי הספרות הישראלית, כמי שחידש את הקו של ספרות עברית שעוסקת ביצריו האפלוליים, הקדמוניים, של האדם היהודי, חסר הגוף כביכול. הסיפורים החדשים, לעומת זאת, מציגים מקבץ של סטיות קטנות, עלובות, חסרות תנופה. כולן, עושה רושם, עומדות בסימן התשוקה להתמזג עם הזקן, המתכלה, המתפורר; להתכרבל באיזה חור קטן ולדמדם בנחת. אם 'תמונות מחיי הכפר' היה צימר, על הדלת שלו היה תלוי השלט: "תנו לגסוס בשקט, תודה".

הגסיסה הזאת נוכחת כבר במיקום הסיפורים. תל־אילן, יישוב בדוי בן מאה ויותר, הוא כפר רק מבחינת התואר. הרפתות ולולי העופות שבו נטושים. פועלים מארצות זרות מאיישים את ענפי המשק האחרונים שנותרו בו. בסופי שבוע הומה המקום מבקרים שבאים לקנות קצת שמונצעס בחנויות הרהיטים מהמזרח הרחוק.

תחושת המיאוס מורגשת גם בשמות הסיפורים – 'יורשים,' 'קרובים,' 'חופרים' וכו' – שרק מדגישים בלשון ההווה הסתמי ובגוף הרבים שלהם את היעדרו של הווה מוצק ואת הריקנות שעומדת מאחורי לשון הרבים הזאת. כל סיפור מתמקד בדמות אחת או יותר מקרב תושבי הכפר כדי לתאר רגע של איבוד שיווי משקל בחיי ההחמצה והבדידות שלהם. המפגש החוזר איתם כניצבים ברקע שאר הסיפורים לא מאיר את הדמויות באור חדש, רק מדגיש את חוסר הקשר ביניהם (שוב ושוב מוזכרים כאן טלפונים סלולריים לא תקינים).

1
מתוך 'דוגוויל'

 

רוב הזמן מקריין את הספר מספר חסר שם, מין רוח כללית של רכלנות צרת עין, שמבקשת לגלות מה עומד מאחורי חיי המין של השכנים. בהתאם, הדמויות מתוארות כתוצר של שיפוט חברתי. "ד"ר שטיינר הייתה רווקה צנומה וצפודה, זוויתית, ולה שיער שיבה קצוץ", מצהיר באופן צפוד לא פחות אחד הסיפורים. אלא שהמשך התיאור מלמד הרבה יותר על אופן ההסתכלות שמאפיין את הספר מאשר על שטיינר עצמה – "בתל־אילן נחשבה לדיאגנוסטיקאית מצוינת שאינה טועה כמעט אף פעם באבחון מחלות אבל […] יש לה טון יבש ומחוספס והיא אינה מקרינה אהדה לסבלות החולים אלא רק הקשבה מחודדת." ובהמשך: "אצלנו הכירו את ד"ר שטיינר רק מבעד לברק החד והצונן של זגוגית המשקפיים הרבועים" – כאילו הסיפורים מעדיפים להתמקד בפרטי הפרטים הקטנים והמבישים ביותר של הדמויות רק כדי להימנע מלראות אותן במלוא אנושיותן.

אלא שמשהו קורה. ככל שעוז מקטין את גיבוריו לאוסף של סימפטומים, כך נדמה שהם מתקוממים נגדו. ככל שהוא מעודד אותם להירקב בשקט, הם מתגלים כמי שכמהים לאידיאלים, ליופי, למשמעות. איזה תימהון שפוך על המספר כשד"ר שטיינר הערירית מנסה להיחלץ מ"קליפתה הצפודה" וליצור קשר עם אחיינה הפלגמט, שותפה למסכת עמומה של גילוי עריות. ואותו זקן מבאיש, "מי שהיה חבר הכנסת", שכאילו פונה אל המכחול הגס שצייר אותו: "אם רק מסתכלים בנו קצת מבחוץ, רואים שאנחנו ראויים רק לשנאה ולבוז". בין נאום תוכחה אחד למשנהו על קטטות המפלגה הישנות ועל כשלי החברה בהווה, מתגלה אותו ליצן כמי שמחפש קוביית שוקולד מוסתרת במגירות ביתו "כדי להמתיק קצת את אופל החיים". בתוך המרירות שאופפת את הסיפורים וברית האירוניה שהמספר כופה על הקוראים, קשה שלא להזדהות פתאום עם הקריקטורה הזאת שמחפשת קצת מתוק במגירות.

בסופו של דבר עוז עורך כאן ניסוי יחסית נועז: מלחמה בין הדמויות ליוצרן. האם הן יצליחו לחשוף באיתותי מורס את צידן האנושי, או שהסופר יקדים אותן ויפעיל את פסקול הסאטירה לפני שיספיקו לפנות לקהל. "למה גוועו הלבבות?", זועק הזקן מין זעקה ספרותית רוסית־עברית בנוסח הישן בלב הפרודיה שעוטפת אותו. ואכן, ככל שהספר מתקדם הוא מתגלה כמי שמשתוקק להתקף לב, לפרץ של תחושה שתשבור את הניסוחים הקהים והשגורים כמו "שקט רחב ועמוק שרר בחוצות הכפר", או תיאור פזילתה החיננית של הספרנית שכאילו נלקח מעשרות ספרים לפניו.

נדמה כאילו הציפייה הסתומה של הדמויות למשהו לא ברור, פחד הנטישה שאופף אותן, איזכורי ההפלות, העיקורים והילדים המתים לאורך הסיפורים – הם למעשה געגועים לפרץ השראה, לאיזו מוזה טובה. למשל, בסיפור על ראש המועצה שמחפש אחר אשתו הנעלמת: התיאור הקפדני והיבש של שיטוט ברחבי ממלכתו הזעירה, בשעות המוזרות שלפני כניסת השבת, מעלה על הדעת את עוז עצמו, ראש הפרובינציה הספרותית, מנסה לגלות מחדש את הנוף הישראלי השחוק וחסר החן. והניסיון הזה, לאתר מחדש אהובה ישנה ולא אהובה – אולי הד לספרות הדורות הקודמים – הופך בסופו של דבר את 'תמונות מחיי הכפר' למסע (לא חגיגי) שכדאי בכל זאת לעבור, למרות הרתיעה הראשונית מהספר.

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, הוצאת כתר
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s