עמיחי שלו, הנפשיים

2222

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.5.2010

משהו דמוי נס או הזיה פותח את 'הנפשיים‭:'‬ שלג בלב בסיס טירונים שעטוף בצבעים של אפור וחום בדרך כלל, וחדירה של ציפור שיר הידועה בשם 'אדום החזה' לתוך צריף מעלה צחנה. הנס השני מצפה לגיבור בסוף הסיפור – הופעת הפרידה של נושאי המגבעת. שאר הרומן נמתח על גבי השאלה אם שני הניסים יתחברו, אם כמו הציפור שחדרה לחדרון המסריח, הטירון אורי קרביץ ישרוד את מסכת הדיכוי והשעמום של הטירונות המיוחדת לחיילים שסומנו כ'נפשיים‭,'‬ ויספיק להגיע למופע הרוק החשוב בחייו.

מחנות צבאיים בספרות ובקולנוע אוהבים פרפרים וציפורים קטנות. נפש האדם כנראה משתוקקת לקצת ציפוריוּת, לכתם צבע ותנועה, כשהחיים כולאים אותה בשטח סגור. ב'רשימת שינדלר‭,'‬ למשל, ריפרפה ילדה אדומה בתוך הווי שחור־לבן. זהו קיטש עוצמתי ביותר. משהו דומה קורה לאדום החזה ב'הנפשיים‭,'‬ ספרו השני של עמיחי שלו אחרי 'ימי הפופ‭.'‬ גיבור הספר מוצא לבסוף את גופת הציפור, מניח אותה בכיס ולא מרפה ממנה עד סוף הסיפור. מה פשר המעשה הלא היגייני הזה? ובכלל, איך יכול להופיע דימוי כל כך סנטימנטלי בספר שסוגד לנושאי המגבעת ולתמלילים הדוקרניים של אהד פישוף ‭")ציפורים מסתובבות, ציפורים מסתובבות, שמח פה ושמח שם‭?("‬

כדי להגיע לתשובה צריך לעבור בלשכה של חוסר הברירה והאבסורד שכביכול מולכים בספר הזה, שמשתמש בשירי להקת נושאי המגבעת ובפנטזיות התאבדות כפסקול לסיפור על טירונים פגומים בתחילת שנות ה־90.‬ "הצבא חייב לקחת אותנו כי אין לו ברירה‭,"‬ מסביר הגיבור והמספר. "הוא לא ממש רוצה, אבל אנחנו חייבים להילקח כי אין לנו ברירה גם אם אנחנו לא ממש רוצים‭."‬ מול המנגנון הכפוי הזה מוצגת המוזיקה של נושאי המגבעת כמין פיה טובה ואנרכיסטית. לא מעט סרטים משתמשים בזיווג הזה: תנאי חיים בלתי נסבלים מבחינה חברתית, כלכלית או רוחנית – שמולם ניצב מושג 'הכוכב‭.'‬ קן לואץ' איפשר לגיבור החלש בסרט 'מחפשים את אריק' להזות את דמותו של שחקן הכדורגל אריק קנטונה כקונטרה ללחצים שמופעלים עליו; את עלילת אהבתם של שני נערים הומואים משכונת פועלים בלונדון ליוו ב'משהו יפה' השירים של להקת האמהות והאבות; הגיבור הנרדף ב'רומן על אמת' מקבל שיחות עידוד מרוחו של אלביס. בעולם ללא אלוהים, הפופ הוא הדרך לגאולה.

1
מתוך 'רומן על אמת'

 

שלו לא רק מעמת בין הצבא והרוק ככוחות בשני סיפורי חניכה מתחרים – אלא גם חוקר את הדמיון ביניהם. אביו של הגיבור מקווה "שהצבא יחשל אותי, יעמיד אותי על הרגליים, יהפוך אותי לגבר‭."‬ אלא שהצבא הישראלי עצמו מתגלה כמי שלא יודע להשתמש בכוחו. המערכת הצבאית ששלו מצייר אימפוטנטית לא פחות מהטירונים. "אין סדר יום, אין אימונים, הכל אלתור, ורוב הזמן אנחנו מחכים ‭[…]‬ בשביל לחכות‭."‬ באיחור מה אחרי 'מחכים לגודו‭,'‬ מצליח שלו להמחיש היטב את הפירוק הזה של מקום, זמן ומשמעות: "אנחנו שומרים על שטח שאין לו משמעות מחוץ לעצמו; יכלו להקים אותו גם על הירח. הוא כל כך שרירותי, ואם לא היינו פה זה לא היה משנה שום דבר".

ההתנסות הצבאית הקודרת הזאת מנסה ללמד את הגיבור להתמודד עם חוסר הפשר של המציאות, לתת לו כלים להשתלט עליה. דבר דומה מנסים לעשות הטקסטים של נושאי המגבעת: לשנייה הם מפתים אותו להאמין באיזה סנטימנט, ובשנייה האחרת הם צוחקים בפרצוף על הנפילה למלכודת, על הניסיון להבין את השיר. מה ההבדל בין שני הכוחות הללו – הצבא ונושאי המגבעת, הכוח של המדינה והאמנות? הצבא, לפי 'הנפשיים‭,'‬ מנסה להסתיר את חוסר האונים ואת חוסר הידע שלו (לרגע 'אנושי' אחד נחשף מפקד המחנה בפני הטירונים כשהוא לבוש במכנסי טרנינג ולא במדים‭.(‬ נושאי המגבעת, לעומת זאת, עשו חגיגה מחשיפת הבלוף. אלא שגם הצבא וגם הרוק האבסורדי צריכים אויב לאחד מולו שורות. שלו מצליח להעביר יפה את תחושת הסולידריות בכת של בודדים שלא מבקשים להתחבר או להבין אחד את השני; את ההרגשה שאתה מצליח ליהנות ממשהו (השירים של פישוף) בזמן שכל 'האחרים' נבוכים מולו.

ברמת השטח, אם כן, 'הנפשיים' מעביר את הקורא טירונות אפקטיבית, ומצליח ללחוץ על כל נקודות הדיכאון הנכונות בעזרת תמונות פלסטיות של אכזריות ותשוקת נעורים. אבל בניגוד למוזיקה ולתרבות שהספר חוקר, אין כאן ניסיון להפוך את הדיכאון והשרירותיות למשהו קצבי, לבעיטה מדומה אפילו. אין כאן עניין בגרוב. זהו ספר מלודי לחלוטין, שכאילו מתענג על החולשה והפציעה העצמית (שניכרת, למשל, באופן שבו הגיבור מחכך את רגליו הקפואות עד זוב דם) ומפרש בצורה מתבקשת מדי את מקורות המצוקה של הגיבור בילדותו.

אהד פישוף וחברי המגבעת המשיכו יפה הלאה בחייהם. הספר עדיין מתאבל על ציפור השיר ההרוגה. מצד שני, גם הסנטימנטליות של 'הנפשיים' דורשת אומץ, במיוחד מול הצבא ונושאי המגבעת שמלמדים את הגיבור לחנוק אותה. ואולי זה המרד האמיתי של 'הנפשיים' – להמשיך להחביא בכיס את הסנטימנטליות, את הציפור המתה הזאת, בכל מחיר.

עמיחי שלו, הנפשיים, הוצאת ידיעות ספרים
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s