פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, אביגדור שנאן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.10.2009

במהדורה החדשה של מונופול אפשר לקנות לא רק אטרקציות כמו גן החיות התנ"כי או מלון הילטון, אלא גם את הכותל המערבי, סלע קיומנו. החיבור בין משחק הלוח הקפיטליסטי לכותל הוא דוגמה שולית להשתלבות ההולכת וגוברת של דימויים יהודיים במגרש התרבות הפופולרית. והנה, כבר שבועות ארוכים שמהדורה חדשה לפרקי אבות – המסכת המשנאית הקטנה שמקבצת דברי חכמים – מככבת בטבלאות רבי המכר. אפשר להסביר את ההצלחה הזאת ולומר שכבר מלכתחילה – כלומר, במאה השלישית שבה נערכה מסכת אבות – הייתה כוונה ליצור רב מכר חז"ליסטי. זהו טקסט שמורכב משורות מחץ הגותיות, שרובן מצוטטות מפי דמויות מופת כמו רבי עקיבא ("הכל צפוי והרשות נתונה") או הלל הזקן ("אם אין אני לי – מי לי?"). בניגוד לחומר ההלכתי שאופייני לרוב המשנה, מסכת אבות שואפת להציג בצורה קליטה ונגישה ככל האפשר השקפות עולם ודברי מוסר מתומצתים וציוריים.

ההוכחה לברק הקופירייטרי של המסכת גלויה לאוזן: אחוזים נרחבים ממנה הפכו למטבעות לשון שהחזיקו מעמד לאורך מאות והצליחו להשתלב גם בעברית המחולנת והמודרנית. כך, למשל, עלמה זהר יכולה לשלב באחד משיריה, בשיא הטבעיות, את דבריו הנוקבים של עקביא בן מהללאל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". כשרבי נחמן מברסלב הופך למלך מלכי הסטיקרים של ישראל, אין פלא שחז"ל מתגלים כקואצ'רים למהדרין.

השאיפה של מסכת אבות לשרטט נתיב לחיים ראויים משתלבת היטב בשוק ספרי ההדרכה ותבליני הניו־אייג'. מדובר אמנם באולד סקול, אבל כמו שמעידה כותרת המשנֶה 'פירוש ישראלי חדש' – ההישג המרכזי של הספר הוא היכולת של יוצרו ועורכו, הפולקלוריסט וחוקר הספרות העברית אביגדור שנאן, להנגיש מחדש את הטקסט המסורתי עבור הקורא הלא דתי בעיקר.

ואת זה הספר עושה מצוין. כל משנה זוכה לכפולה משלה; הטקסט המקורי מופיע בירוק רענן וחי מעל ההערות: פירוש מילולי, רקע היסטורי על הדובר, גלגוליו של מושג או ביטוי בהיסטוריה היהודית ודיון קצר על שאלה שעולה מהטקסט בהקשר להווה הישראלי; את הטקסטים מלווים צילומים של יצירות אמנות עכשוויות וממצאים היסטוריים שמאירים מזווית אחרת את דברי הפרשנות.

חוויית הקריאה נעימה במיוחד. גם בזכות העימוד האסתטי והעיצוב האלבומי (זה ספר שרופאים ישמחו לשתול במקום בולט בכוננית המשרדית), אבל בעיקר בזכות הטון הנינוח והידעני אך ממוקד של שנאן. מבלי להתפייט הוא מדגים ניתוח ספרותי קצר של חלקי כל משנה וממחיש את הקשר הציורי והרעיוני ביניהם. בעזרת הרקע ההיסטורי על חכמים הוא מצביע על היבטים אירוניים או ביוגרפיים שמשתקפים באמרות השפר שלהם. אפילו הנטייה שלו לסכם כל דיון במשחקי לשון ובהתלוצצות אבשלום־קורית מוסיפה חן ירחמיאלי למפעל הזה ("המבקשים לשנות את אורך אפם מתבקשים אפוא להמתין באורך עד […] שימצאו את המנתח הנכון שיציע להם את הגודל והאורך הראוי לאפם").

אלא שתוך כדי השתקעות בחוויית הקריאה הזו הולך ומתחזק הניגוד בין הנחמדות המפויסת של שנאן לבין הסגנון ה"חד" וה"חריף", כלשון ההקדמה, של החכמים. מה המשמעות של הניגוד הזה שבו מתגלים חז"לינו כמין אוסקר־וויילדים שנונים בעוד מסגרת הדיון האקטואלית נוטה לנופת צופים? הרפיון של הדיון 'הישראלי החדש' מעמיד את החכמים בעמדת עליונות ברורה. כמה עזה למשל התמונה שיוצר אותו עקביא בן מהללאל של "טיפה סרוחה" שממנה הגיע כל אדם. הרי טיפת הזרע הזו הייתה יכולה להשתלב באיזה שיר זימה של אהרן שבתאי היום. יוצרי המסכת ביקשו ליצור מהפכה בעולם התרבותי שהכירו, ויצאו בשצף קצף – כפי שמעידה המסכת – נגד עמדות ואורחות חיים מתחרים. יותר מזה, ככל שחז"ל התייחסו בחרדת קודש לתורה, לא הייתה להם בעיה להפקיע את הדברים מהקשרם המקורי ולטעת את השקפת העולם הנועזת שלהם בתוך הטקסט העתיק.

בניגוד לנטייה הפולמוסית של חז"ל ושל ממשיכיהם – ובהקשר זה אפשר ללמוד בכלל על גל הרטרו היהודי אצלנו ועל השילוב של מיינסטרים ומסורת – שנאן מסתפק בתפקיד של מתווך. וכיוון הגישור הזה הוא ברור: מההווה אחורה. החזרת עטרה ליושנה. מה שמסביר מדוע חוויית הקריאה בספר לא גולשת בסופו של דבר אל התחום האישי והרגשי, ובניגוד ליומרה של החכמים המצוטטים במסכת, היא לא מובילה לדיון עצמי. במקום לנצל את המתח בין שתי התרבויות והתקופות, החז"לית והישראלית, הספר מעדיף לטשטש עמדות ולא להרגיז אף אחד. לא במקרה מופיעה בו מעין פרסומת סמויה ל'צו פיוס', אותו מפעל שנועד להשקיט את המתח הפנים־יהודי בין חילונים ודתיים לאומיים מבית קרן 'אבי חי', שיזמה ומימנה גם את הוצאת הפירוש החדש למסכת.

הסגנון הדיאלוגי של הספר, שבא לידי ביטוי גם בשילוב של יצירות אמנות עכשוויות, נעלם כשמופיעות השאלות הנוקבות באמת ששנאן גודע באיבן. כך למשל הוא נוגע־לא־נוגע בהקשרים הלאומניים והמשיחיים שהתווספו לתפילה המודרנית לשלום מדינת ישראל. כך הוא מסיים את הדיון בשאלת השירות של תלמידי ישיבות בצה"ל במילים "רק הזמן ילמד אם אכן בזה תגיע הסוגיה לפתרון מוסכם על הכל". מדוע, למשל, למרות הצילום הטעון של עדי נס שמלווה את הטקסט, הספר נאלם דום כשהוא נוגע באהבת דוד ויהונתן ומתעלם מהפירוש ההומואי שלה? "דומה שקשה שלא לנחש," נכתב בספר, "מה היה משיב ר' חנינא לו שאלנו לדעתו". אבל מה היה משיב אביגדור שנאן?

פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, אביגדור שנאן, הוצאת ידיעות ספרים וקרן אבי חי
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s