צבי ינאי, מאוחר מדי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.11.2009

אווירה של חומרה ומסתורין שורה על הרומן השני של צבי ינאי, ספר ההמשך ללהיט 'שלך, סנדרו'. שאלות קיומיות על מהות הזיכרון והמוות ועל אהבת הורים לילדיהם מהדהדות בין דפיו, כהד צעדים במדרון של מנזר אפוף קדרות. גם שם הספר, 'מאוחר מדי,' וצילום העטיפה בשחור־לבן מצהירים: שימו לב, אנחנו רציניים. אלא שלמרות המכובדוּת שמיטלטלת תחת כל פיסקה ברומן כמו סנטר כפול של אם מנזר, 'מאוחר מדי' מתגלה כספר במשקל נוצה.

בספרו הקודם חשף ינאי את סיפור ילדותו המפתיע כבן לרקדנית יהודייה וזמר פרוטסטנטי, שתוך כדי מסע הופעות באיטליה של שנות ה־30, פיזרו את ילדיהם בין משפחות אומנות. באמצעות תכתובת חד־צדדית בין ינאי לדמות אחיו האובד רומולו – ינאי כותב, אחיו שותק – ניסה הרומן לגלות מדוע נטשה אמם את רומולו ולא אספה אותו בחזרה אליה כמו את יתר אחיו. כוח המשיכה של הספר התבסס על הצצה לקשר מכתבים מבוים בין שני אחים שמעולם לא נפגשו (מוטיב שכיח בספרות עממית ובמלודרמה מאחד בין שני אחים כאלה). הטון המדוד והקורקטי של ינאי ככותב העניק לספר מהימנות שאיפשרה לקוראים ליהנות משני העולמות – הספרותי והביוגרפי. גם שאלת האותנטיות של הספר בוודאי לא הזיקה ליחסי הציבור (עד כה סירב ינאי לגלות אם רומולו הוא אדם ממשי).

'מאוחר מדי' עונה לסימני השאלה שעולים מהספר הראשון – איך נראתה ילדותו של רומולו שנמסר לידיה של אומנת איטלקית קשת־יום, ולחלופין, איך השפיע עליו הגילוי המאוחר של משפחתו ושורשיו היהודיים. התעלומה החדשה שעומדת במרכזו היא מה הוביל את רומולו החולה והמבוגר למשימת מחקר תובענית באפריקה ומה עלה בגורלו שם (וכמה גיבורים גבריים נסעו לאפריקה, ערש האנושות, להתמודד עם חטא קדמון בעברם). הפעם ינאי משתיק את קולו ומוצג רק כנמען של מכתבים מדמויות בחיי רומולו. הדמויות הללו מצייתות לקוד מדעי־ספרותי: הן מעלות היפותזות לסיבת היעלמותו של רומולו ובוחנות את ההשערות האלה עם ינאי, בן שיחן האילם. אחרי המכתבים מופיע יומנו של רומולו שנכתב בשמורת הסרנגטי שבטנזניה. גם הפעם לא מפוזר מסך הערפל: האם אלו מכתבים אמיתיים? האם זהו יומן אותנטי?

 יש ספרים שמצליחים לנצל את יצר המציצנות הטבעי של הקורא, להפוך את התעתוע ליצירת אמנות. 'מאוחר מדי' הוא לא אחד מהם. במקום זה הוא מעדיף לנפנף בסגנון פופולרי בחידה מסתורית מול אפם של הקוראים, כמו בבשר ארנבת מול כלבי מרוץ; עניין שמשתקף בחיבתו של הספר לרצף שאלות בסגנון קריין של אופרת סבון ("בשביל מה הוא בא לכאן? מה באמת הוא חיפש? אם הוא בא להתאבד, למה כאן ולא באיטליה?").

החזות הספרותית של 'מאוחר מדי' גלויה יותר דווקא כשינאי מעמיד פני טייפ הקלטה. ניכר שהוא נהנה לשתול דימויים דומים במכתבי הדמויות, ליצור ביניהם חילופי משמעות ואירוניה. לתאר מעין שיחה שבה כל קול מגיח מחדר אחר וכולם נפגשים באוזני הקורא. זהו ספר שמאוהב בסימטריה. ארבעת הכותבים לינאי – עוזר המחקר של רומולו, אהובתו הצעירה, מורה הדרך שלו ובמיוחד בתו – כולם מהווים בצורה זו או אחרת בבואה לסיפור ילדותו הטראומטי. אלא שהקולות האלה נדמים יותר כווריאציות על אותה אישיות שחוקרת את התופעה המדעית ששמה רומולו: אדם שילדותו הקשה הפכה אותו לתא מלכותי ואטום. ארבעתם משחזרים באמצעות המכתבים לאחיו את מערכת היחסים שלהם עם רומולו – במהלך שמושיב את ינאי ואת הקוראים בכס הכומר המוודה והשופט.

התוצאה היא האדרה מצטברת של רומולו. ואכן, כשמגיע היומן סוף־סוף, מתברר שהיה שווה לחכות. זה החלק המעניין בספר, בעיקר מפני שרומולו הוא היחיד בעל הומור עצמי ויכולת ספרותית, אם כי גם הוא מכור לחידת חייו. במסגרת הנטייה הכאילו־קלאסית של הספר והסגנון ההגותי־לייט שמאפיין אותו – הרומן משתמש במשלים לכל אורכו. למה רומולו חקר ציפורי קוקייה אפריקאיות במקביל למחקרו העיקרי? למה הוא נקשר כל כך לגור אריות צעיר שאיבד את אמו? אלו שאלות שמחניפות לקורא שכבר יודע דבר או שניים על הגיבור, ומזהה את הגוזל העזוב שמקנן בלב הפרופסור.

באגף החידות והקונצים, אם כן, הספר הזה מסודר. באגף הבעירה הפנימית והאותנטיות הרגשית קצת פחות. יש לו יכולת לתאר פרטי פרטים בצורה משכנעת, אבל כמעט אף פעם הפרטים הללו לא הופכים לדימוי חי וחד־פעמי. גם לא כשרומולו מונה את תסמיני מחלת הסרטן שתקפה אותו, או את הרווחה שמספקת תרופה בתום ליל ייסורים.

בסופו של דבר, 'מאוחר מדי' יוצר רושם די נרקיסי. הילד שננטש על ידי אמו, ומשפחתו הביולוגית לא ידעה על קיומו, הופך בזקנתו למוקד של הספדים ועדויות אופי מצד חבורה שלמה של כותבים וקוראים, שמנסה לפרש את חידת היעלמותו המדהימה (כמו גיבור אימה או כמו קדוש נוצרי, לא ברור בסוף הספר מה עלה בגורלו. האם יקום לתחייה בספר נוסף?) צעד אחד קדימה, וכל הספר יכול להתפרש כאופן שבו ינאי מדמיין מה היה קורה אילו אמו לא הייתה אוספת אותו ואילו לא היה מתגלגל לארץ ישראל. הקוראים, בכל אופן, היו מפסידים ספר נבון וקל לקריאה, אבל לא הרבה יותר מזה.

צבי ינאי, מאוחר מדי, הוצאת כתר
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s