ראיון עם אלונה פרנקל, נערה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.8.2009

הישראליות שלי הייתה מקרית לחלוטין", אומרת אלונה פרנקל, האמא של 'סיר הסירים' ומי שאחראית לגמילה מחיתולים של ילדי ישראל. "ההורים שלי רצו להגר לארצות־הברית, הם לא היו ציונים בכלל".

לפני ארבע שנים פירסמה פרנקל ספר ראשון למבוגרים, 'ילדה', רומן אוטוביוגרפי שגילה שמאחורי העוקץ הלא מתנחמד בספרי הילדים המצליחים שלה עומדת ילדות קשה בפולין של מלחמת העולם השנייה. עכשיו הגיע תורו של 'נערה', רומן שנפתח בנקודה שבה הסתיים קודמו, וטורף את הקלפים פעם נוספת: מי שספריה ואיוריה המתולתלים נחשבים לקלאסיקה מקומית, ניהלה שנים של מלחמה סוערת עם כל מה שהריח מישראליות, מרגע שרגלה בת ה־12 דרכה כאן ב־1949 – עולה חדשה שסירבה להחביא את הפולניות שלה מול הצברים הצעירים בתל־אביב וברמת־גן של שנות ה־50.

"התקופה הראשונה בארץ הייתה מבחינתי הלם נורא, מכל הבחינות: האקלים, האוכל, התביעה לוותר על הנימוסים שלך ולהיות 'דוגרי'. אז מישהו יכול לשאול: ילדה שהחביאו אותה לאורך כל המלחמה, וכולם רצו לרצוח אותה, באה לפה ומרגישה הלם? כן. יש כאן עניין של מודעות וגיל. כשאתה ילד קטן, אתה רואה רק בגובה העיניים שלך ואתה לא יודע מה יש מעבר לקיר. והחברמניות הזו, פשוט התבוננתי עליה בדיסטנס אירוני במקצת".

במקצת? את מתארת פעולה של הנוער העובד כאילו מדובר בסרט אימה.
"פשוט לא האמנתי לכל האטרף הזה של השמחה וההתנשאות הצברית. אין לי מושג מאיפה היה לי השכל לא להאמין לזה. אני מתעבת טקסים, וזה היה כמו דת. זה היה סגירת מוח: ריקודי הורה בצוותא עד אור הבוקר או שירה בציבור. זה כמו שהדתיים יושבים ומתנדנדים. התפקיד של הטקסים האלה היה לתת לך את ההרגשה שאתה יחד, בלי שאתה חייב ליצור קשר אמיתי עם הזולת. לדעתי, האלכוהול והסמים של היום תפסו את המקום של זה, למרות שהורה לפחות לא הזיקה לגוף. אתה לא משוחח כשאתה שר בציבור, לא פוגש עיניים. אלו שעות מבוזבזות לחלוטין, ולאנשים רגישים זה גורם בדידות איומה. המזל שלי הוא שאף פעם לא ניסיתי להתאקלם".

איך את מסבירה את זה?
"היום אני יכולה להבין למה לא הרגשתי מאוימת מול הילדים הצברים, למרות כל הכינויים והיחס לפולנים ולניצולים כאילו הם שייכים לשפל המדרגה. באתי מפוטמת בתרבות כל כך כבירה, בשפה כל כך נפלאה, בספרות כל כך נשגבה – שהייתה לי מין עגלה מלאה. גם פה בארץ ילדים קראו, אבל יחד עם זה היה להם את 'החבר'ה', ולי לא. מה שהציל אותי הוא שאף פעם לא העליתי על דעתי להתכחש למקום שממנו אני באה ולמה שבאתי איתו. אף פעם לא הרגשתי נחותה".

ובכל זאת, זה ספר שעולה ממנו זעם.
"תיקח ילדה אתיופית שחיה כאן היום, מה היא תכתוב בעוד עשרים שנה? שדרסו אותה, שלא היו מוכנים לקבל אותה לעבודה. אני לא אדם סלחן. אני לא נוקטת פעולות תגמול אמנם, אבל אני לא סולחת. למה שאני אסלח, מה יש? אז הפסיכולוגים מדברים על הזיכוך וההקלה שבסליחה, אבל אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שטינה וכאב נותנים גם כוח לעשות דברים. אם הכל יופי־טופי וסבבה, מה יוצא לך מזה? למה שבכלל תזוז מהכיסא?".

פרנקל לא פוסחת בספר על אף אחד מסמלי התרבות הישראלית הצעירה. בעיני מתבגרת וברגישות של פוליגרף פולני היא מבקשת לחשוף את הבלוף והברילנטין שעמדו מאחורי הבלורית, הנטיעות ו'משפחת השכול'. "זה לא נבע מאנטי", היא אומרת. "זו שמירה עצמית. אחרת אתה נבלע. יש אנשים שבאו לפה, הסתכלו מסביב וככה: שינו ברצון את שמם, למדו בצ'יק את השפה, התכחשו למוצאם. אחרי שנים פתאום נודע לך שלזה קראו מיצנמאכר, ושהאלוף פלד היה בכלל ילד שואה. ששולמית אלוני היא ילידת פולין ידעת?

"אבל בתוך 'הכלל' הזה תמיד ישנם אלה שאינם חלק מהכלל. שלא רקדו הורה ולא נכנעו לסגירת המוח. וכל הספר הזה מתאר הגנה עצמית במידה מסוימת. כשאתה לא נכנע ושומר על הייחוד שלך, גם אם הוא לא באתוס הכללי, זה נורא משתלם לך. זו השקעה יוצאת מן הכלל. הכי נורא זה שאתה מתבזה בנפש, שאתה מתחזה. אחר כך, כשאתה גדל, ואתה לא חייב יותר את החבר'ה עם ההורה והשירה בציבור – עם מה אתה נשאר? עם זהות שאולה, לא אותנטית. לפעמים זה הולך גם עם בושה במוצא שלך ובהורים שלך. וזה דבר מאוד קשה, כי ההורים הם תמיד מדור אחר. הם אף פעם לא קוּל. אוי ואבוי אם הם קול. זה פי מיליון גרוע. אז יש לך את הנשים המזדקנות שלובשות את הבגדים של הבנות שלהן, שעושות את כל הגיהוצים בפָּנים שלהן ולובשות ג'ינסים צמודים בגיל 40. באמת! זה מביך. כשאתה שומר על היושרה שלך, זה ממשיך לשמור עליך לאורך החיים, גם בהתבגרות ובהזדקנות – אתה לא מתכחש לגיל שלך, לא מתחזה למשהו אחר. יש לי סיסמה על הדלת: 'Don’t Follow', אל תיגרר".

בשנים האחרונות מתפרסמים לא מעט ספרים שסוגרים חשבון עם ישראל של שנות ה־50 ועם התרבות הקיבוצית. הספר שלך היה יכול להתפרסם לפני עשרים שנה?
"לא, אבל מסיבות אחרות. קודם כל, לא היה לי זמן, ושנית, הרבה אנשים שאני מזכירה בספר כבר לא בחיים היום. אם אתה שואל למה כתבתי את שני הספרים האלה, אחת הסיבות קשורה למין תחושה של חופש. חשבתי: מה יעשו לי, ייקחו לי את האזרחות?

"אנשים היום כותבים דברים מאוד קשים, מדברים על בתי ילדים בקיבוץ כבתי יתומים. אין לי שמחה לאיד, זה קצת נאסטי, אבל אני גם לא כל כך מצטערת על זה. הקיבוצים היו כל כך בפסגת האתוס, שככל שהם יותר נשגבים, כך הנפילה שלהם יותר רועמת".

מכל האנשים בעולם, פרנקל חולקת את ביתה התל־אביבי דווקא עם קיבוצניק ואיש צבא לשעבר. "הוא הכי 'ארץ ישראל היפה'. נכון שהוא חתיך?", היא אומרת על בן זוגה מזה שמונה שנים, יאיר לין. בעלה ואבי שני ילדיה זיגי פרנקל, שהיה גם הוא אמן וסופר ילדים, נפטר מסרטן לפני 13 שנה. "את יאיר פגשתי במיצוצייה של מיץ תפוחים ומאז אנחנו חיים בחטא מזהיר. יאיר קשור בדיוק לאתוס הזה: היה לו הכי טוב בלינה משותפת, הכי טוב בצבא עם גיבורי המתלה, הכי טוב לרכוב על גמלים. לדעתו, אני ממש לא יורדת לסוף הנפלאוּת של חוויית הקיבוץ, הארצישראליות, השירה בציבור; שהפסדתי שזו לא הייתה מנת חלקי. ואל תחשוב שאין לנו ויכוחים, למשל על ספרים כמו 'הביתה' של אסף ענברי, שנכתב על הקיבוץ של יאיר והוא מכיר שם כל נפש. זה קורע לו את הלב. יאיר נולד באפיקים ואז התחתן עם בחורה חמודה מכנרת והתיישב שם. תאר לך, מסכן: עכשיו הוא עם פולנייה צולעת, שכואב לה הגב, ואפילו לא יודעת לבשל. מילא פולנייה, אבל סרבנית בישול?".

 מה שמזכיר לי שאת מתארת בספר פלאפל כמאכל פיגולים.
"נכון, אבל עכשיו אני נורא אוהבת פלאפל. אני קליינטית רצינית ב'פלאפל הקוסם'".

למרות רוח הסרבנות של הספר מול השפה והתרבות העברית, פרנקל מצליחה להמחיש ב'נערה' בו בזמן, ללא מילים מפורשות, יחס אינטימי כלפי החוף של תל־אביב, איזו קירבה לנודניקיות הפמיליארית של שנות ה־50, שבכל זאת קשורה לשביל קליפות התפוזים ולאיור הנאיבי של נחום גוטמן. בסופו של דבר עולה מהספר הקבלה בין הנעורים הקוצניים של פרנקל לגיל ההתבגרות של המדינה הצעירה. או בלשונה: "אני חושבת שאני כבנאדם יכולה לסמן לך מה זה להיות ישראלי, ולא ילדי הקיבוץ".

נו, מה זה להיות ישראלי?
"להיות ישראלי זה לקום בבוקר ולדעת, כמו שדליה רביקוביץ כתבה, שאתה צריך 120 שקל חדש כדי לשלם את החשמל לפני שיסגרו לך אותו, לשלם קופת חולים לילד, לקנות מחברות שיהיה לו על מה לכתוב וללכת למכולת כי לא נעים שחודש כבר לא שילמת. להיות ישראלי זה דאגה מתמדת לדברים הכי משמעותיים.

"ישראליות, אם יש דבר כזה בכלל, היא סינתזה. וזה הסיפור שלי: לא נולדתי פה, כמו רוב האנשים בארץ; דורות של ילדים גדלו על הספרים שלי; איירתי את ע. הלל שכל כך אהבתי, ומה יותר ישראלי ממנו; אני עובדת מגיל צעיר, מפרנסת את המדינה; שירתתי בתפקיד מאוד חשוב במודיעין של חיל האוויר והייתי לגמרי מושקעת בדבר הנורא הזה שנקרא צבא; גידלתי שני בנים מדהימים ואני עונדת מגן דוד כמו אידיוט בכל פעם שאני נוסעת לחו"ל, שזה בכלל אבסורד, כי מהי הזהות היהודית שלי? אני ישראלית. הסיפור הישראלי הוא נס ופלא בעיניי".

אז החינוך הצברי לא פסח עלייך, למרות הכל.
"בוודאי, זה מחלחל. זה אינדוקטרינציה, וזה עובד על הבנאדם. פרופגנדה היא כוח מדהים ולכן צריך להיות כל כך זהירים. יש לי מלא סנטימנטים שהם רפלקסים מותנים. כשמנגנים 'התקווה', למשל, לא חשוב באילו נסיבות – אני בוכה. כשאני רואה ילד בחג שבועות, עם זר וחיתול על הראש – אני בוכה. כשאני שומעת את שירי המולדת הכי דביליים, כמו אידיוט אני בוכה. יאיר מראה לי באינטרנט את טרומפלדור חורש ביד אחת, אז אני בוכה.

"אני מרגישה כפילות כזאת, מין שד אירוני קטן שמתבונן בי מהצד ואומר: את השתגעת? זו מניפולציה שפלה שעובדת עלייך. אבל מה לעשות, כשאני מגיעה במטוס ארצה ורואים את רצועת החוף, אני ממש לא יכולה לנשום כמעט. לא הייתי חיה בשום מקום אחר. עשרה ימים זה המקסימום שאני יכולה לא להיות פה. יש לי אחריות אזרחית כזאת – אני מצלצלת לעירייה, אני משלמת מיסים, לא מרמה למרות שהייתי מתה, כשאני הולכת ברחוב אני מזיזה הצידה חתיכת זכוכית. המדינה זה אני".

השיחה עם פרנקל מתעקלת וורודה כמו פסלי הפלמינגו שמקשטים את הגינה שלה. ישעיהו ברלין, פסטיבל וודסטוק וחשדנות כלפי אוכל אורגני משתבצים בשטף הדיבור שלה, עם הקול הצעיר והרי"ש הפולנית. חפה מתקינות פוליטית, היא נעה הלוך ושוב בין פתיחות לדעות שמרניות. רגע אחד היא מהרהרת על ענייני זנות וסמים קלים, וברגע השני היא מקטרת על המרוקאים של ש"ס. רגע היא מתפעלת מבית ספר שמחנך ילדי פועלים זרים, ושנייה אחרי היא טוענת שאין אפליית מזרחים בישראל.

על כוננית הספרים שלה תלויות יצירות מטופשות מעשה ידיה, על בסיס צילומים מעיתונים: ולדימיר פוטין בוועידת פסגה נשיאותית, משתין על עצמו במבט נוגה; פואד בן אליעזר פורש זוג כפיים דוביות ומפיו עולה בלון קומיקס: "שאני אמצוץ?"; על המקרר תלוי הנשיא לשעבר קצב עם עיניים כחולות והילת קדוש מעל ראשו. קצת כמו שרבוטים גסים ומצחיקים של תלמיד בית ספר בזמן שיעור משעמם.

לא מזמן מלאו לה 72 שנים. "העניין הזה של הגיל די מפתיע," היא אומרת. "טראח, אתה עובר את ה־70. עברו ארבעים שנה מאז פסטיבל וודסטוק, והייתי מבוגרת כבר אז. אם יש לך איזושהי תקווה שעם הגיל תהיה יותר מניפולטור, שתדע להסתדר, שלא יכאיבו לך – זה ממש לא נכון. כל היתרונות שחשבתי בגיל צעיר שיש בזיקנה – שיקול דעת, מיושבות, ניסיון – זה לא עובד. רק בשביל מי שהיה בלתי רגיש ומטומטם גם בגיל 20. לא התחסנתי מפני כלום. לא קיבלתי אומץ משום דבר. כל דבר שאני עושה עד היום מפתיע אותי, כולל זה שספרי הילדים שלי חיים ונהיו חלק מהמורשת התרבותית, מה שנקרא.

"מצד שני, אני מוכרחה לא להיות מופתעת מהמוות. כמה כבר אתה יכול לחיות? אני רואה מה קורה מסביב. אנשים צעירים ממני, שעברתי לצידם את כל החיים, מתו, כולל בעלי זיגמונד שהיה לו סרטן בגיל צעיר, ועלי מוהר ונעה בלאס ודן צלקה ורפי לביא – זה היה המילייה שלי. והם פתאום אינם. אתה מסתכל על ספר הטלפונים שלך ואתה רוצה להעתיק לפנקס חדש, ואתה מבין שאת חלקם כבר לא תעתיק. ובכל זאת, העניין הזה של למות נראה לי בזבוז זמן אדיר. זה פשוט נראה לי אידיוטי".

אלונה פרנקל, נערה, הוצאת חרגול־עם עובד
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s