ראיון עם אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.12.2009

כוחות הביטחון מעולם לא הסתדרו עם שיער הפנים של המשורר אלמוג בֶּהַר. "מה לעשות שאלוהים נתן לעיראקים חזות לא מגולחת גם אחרי שהם מתגלחים", הוא אומר. "בזמן הצבא, פעם אחר פעם שוטרות צבאיות בטרמפיאדות היו מציקות לי על הגילוח. הייתי אומר לעצמי, בצבא של סדאם חוסיין לא היו מטרידים אותי בעניין הזה. אז החלטתי לגדל זקן".

למה זקן?
"תמיד קינאתי בבעלי זקנים. אצל ההורים ברעננה הייתי מגדל חודשיים־שלושה ונכנע. הכוח שאומר לך להוריד את הזקן הוא חזק. זה מפחיד אנשים משני הכיוונים, הדתי והערבי. התלמידים שלי היו צוחקים עליי שאני נראה כמו שילוב של רון ארד וחסן נסראללה. עברתי לירושלים בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהמון חיילים ושוטרים הסתובבו בעיר. אני זוכר היטב את הימים הלוהטים ההם – ג'יפים של מג"ב עצרו לידי בחריקה, שוטרים פנו אליי בערבית, אנשים ירדו בגללי מהאוטובוס.

"אנשים מתלוננים שמזהים אותם כערבים, אבל יש בזה גם נס: משהו חיצוני בנו מזכיר לנו מאיפה באנו. ההיעלמות של הזהות היא לא כל כך פשוטה, גם אם נחיה באמסטרדם באווירת היי־טק ומוזיקה אלקטרונית. משהו נשלח להזכיר לנו מי אנחנו".

בהר, בן 31, הוא אחד הבולטים בקבוצה של משוררים צעירים בישראל שהעיסוק בזהות המזרחית הוא קו חשוב ביצירתם וביחס אליה מצד קוראים ומבקרים. השבוע יוצא קובץ שיריו השני, 'חוט מושך מן הלשון' – כשנה אחרי ספר הבכורה 'צמאון בארות' וקובץ הסיפורים 'אנא מן אל־יהוד' – וגם הוא מתקיים במרחב שבין יהודה הלוי לסמי שלום שטרית. 'חוט מושך מן הלשון', שכולל שירים שכתב מגיל 18 ועד 30, מדגים עד כמה פתוחה ומגוונת הדרך שלו. המפגש איתו מגלה כותב וקורא שמחובר לשכבות השונות של הספרות העברית, איש צעיר שמעצב לעצמו דרך בחיים תוך כדי שיחה עם דורות של כותבים מעולם היהדות.

 "עוצמת הבושה שהופעלה על ההורים שלנו לא איפשרה להם להתגאות בזהות שלהם", מסביר בהר את ההתעוררות בקרב משוררים מזרחים בני דורו (ביניהם אלי אליהו, מתי שמואלוף ושמעון אדף, שגם מוזכרים במפורש בספרו). "משאת הנפש שלהם הייתה הצבריות והישראליות, ולנו אין כבר צבר להתקנא בו. כשאתה נולד פה ולא צריך להיאבק במבטא שלך – אובדת חלק מהיראה כלפי הפנטזיה הישראלית. גילינו שאף אחד הוא לא בדיוק צבר, אף אחד לא חי פה מדורי דורות.

"בנוסף, נחשפנו לאובדן של הסבים והסבתות שלנו ולפחד של ההיעלמות, כשהסבים שלך באמת מתים. אני חושב שהפחד הזה הוביל רבים לבחון את הזהות שלהם. אמא של אמא שלי, בחצי השנה האחרונה בחייה – דיברה רק ערבית. החברה החליטה למנוע ממך את האפשרות לדבר עם סבתא שלך לפני מותה.

"שנה אחרי עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד ספרדית. הסבא האחרון שלי התחיל לדבר איתי בספניולית אחרי שאשתו השנייה נפטרה ולא נשאר לו עם מי לדבר בשפה הזו. בבית אבות הוא חזר לספניולית והייתי צורב לו שירים בשפת האם שלו. ופתאום, אחרי שנה, הוא נפטר. הייתה לי הרגשה שהייתי על איזשהו סף. יכולתי ללמוד ממנו בעשרים השנים שלפני, ולא עשיתי את זה. מבחינתי, זה היה כמו סוג של לפיד שאתה מרים אחרי שהוא נפל, ורגע לפני שהוא כבֶה".

בהר נולד בנתניה וגדל ברעננה. מסע השורשים הספרותי שלו החל לקראת השירות הצבאי. "הסתכלתי לאחור על הילדות ברעננה, והייתה לי תחושה שגדלתי בתוך הסתרות ומחיקות. יש לי סבא וסבתא מעיראק, סבתא ייקית וסבא שנולד בברלין למשפחה ממוצא טורקי, שרובה נהרגה בשואה. בבית הייתה נוכחות לספניולית, לערבית, לגרמנית, לדנית – אבל ברעננה עברית ואנגלית היו השפות הלגיטימיות של הרחוב.

"דווקא בגלל שרעננה היא יחסית אשכנזית, הנושא של המוצא המזרחי תמיד בלט בכיתה. תמיד יהיה מישהו שיזכיר לך שקיים הבדל בינך לבין הרוב. אני בא מבית מסורתי, ורוב הילדים גם היו מאוד חילונים. היו ארבעה ילדים חוץ ממך שצמים ביום כיפור, ושלושה שאתה יכול לאכול אצלם בפסח. ומצד שני, לא הייתה קירבה לדתיים ברעננה, שמבחינתם אתה חילוני אם אין לך כיפה. קיבלתי את התחושה שהעולם מתחלק לשני צבעים בחדות. כל צד אומר לך: או שאתה איתנו או שאתה איתם".

איזה הבדלים בהקשר הזה יש בינך לבין כותבים מזרחים שגדלו מהפריפריה, כמו שמעון אדף?
"מזרחים מהערים הגדולות במרכז הסתדרו הרבה יותר טוב כלכלית, אבל היו צריכים לוותר הרבה יותר על התרבות שלהם, לעומת מי שבא מהפריפריה וסבל הרבה יותר מבחינה כלכלית ואקדמית, אבל הגיע עם קשר יותר רציף לתרבות המזרחית. האפשרות לתיקון היא בחיבור האלכסוני הזה בין הפריפריה למעמד הביניים המזרחי".

לך היה קל יותר ככותב כי הכרת את חוקי המשחק בספרות המיינסטרים?
"הכרתי יותר מדי את העברית התקנית, את הספרות הישראלית התקנית. הייתי צריך ללמוד להתרחק מהן ולחזור ולהתקרב אל העברית הגלותית, אל המסורתיות, אל הערבית. כנער אהבתי את יצחק אוורבוך־אורפז, את מאיר שלו, את סמי מיכאל, פנחס שדה, קפקא, בורחס, סרוונטס, דוסטויבסקי. זה היה העולם שהגדיר לי מה זה איכות. אני לא מרגיש שהשלכתי את הספרות הזו מעליי. אני מרגיש שהוספתי עליה. מצד שני, שני המשוררים המזרחים שהכי נשאבתי לעולמם הם ארז ביטון ואמירה הס. אחרי קריאה בהם שמעתי את מה שחיפשתי. ואז אתה מחפש את ה'ארז־ביטוניות' במשוררים שקראת לפני, נגיד אלתרמן ועמיחי – וחסר לך שזה לא שם".

אתה כותב בספר שזנחת את החלום להיות בוב דילן.
"החלום האמיתי שלי תמיד היה להיות זמר בעצם. אבל אני חסר כישרון לזה והחלום היה נואש מלכתחילה. הספרות זה משחק אחר שבו אני עומד על במה ומשתמש במילים. הייתי צריך כמה שנים עם הפיוט ועם המוזיקה הערבית והטורקית, לפני שיכולתי לחזור לדילן בלב שלם בלי להיות מאוים".

הוא מתגורר עם אשתו בירושלים בשכונת מזכרת משה, "אזור עם היחס הסטטיסטי הגבוה ביותר בין בתי כנסת לנפש". הבית היפה שלו מורכב משני בתים צפופים, בית עתיק ובית מודרני, שהמחיצה ביניהם הוסרה. בלב הבית עומד קיר אבן ישן. בית בתוך בית.

"ירושלים זו העיר היחידה שאני יכול לחיות בה, דווקא בגלל השבר וחומת ההפרדה, הממשית והווירטואלית. אתה חי על פי התהום הזה, על השסעים האלה. הם חלק מהמהות שלי. הדבר הנכון הוא לא להתחבא ולפחד מהפער בין עניים לעשירים, חרדים וחילונים, אשכנזים ומזרחים. הלוואי שיכולנו להגיע לשלב הפתרון, אבל עד אז אני מעדיף לחיות בתוך שדה העימות ולא בעולם סגור שמדחיק את החומה ואת השבר, ומקסימום נפגש איתם במהדורת החדשות".

איש עסוק: הוא פעיל במסגרות שונות של סצינת הפיוט המתחדשת; עד השנה שימש כמורה ומחנך בתיכון קדמה שבשכונת הקטמונים, שהוקם כדי לקדם נוער משכונות מצוקה; הוא שוקד על הדוקטורט שלו בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב; ובימים אלה הוא כותב רומן שנכתב "ברובד שאני הכי אוהב בשפה העברית, הלשון הרבנית שאחרי הגמרא ועד ימינו. בפרוזה אני נמצא בשיחה עם דמויות כמו עובדיה יוסף".

הקהל החילוני בדרך כלל שומע על הדרשות של הרב יוסף בהקשר קומי.
"יש חיפוש מכוון של אלמנטים קומיים אצלו. לועגים לעברית שלו, בלי להבין שזו עברית שנמצאת במקום אחר מהעברית הישראלית, והעברית הישראלית לא יכולה לשפוט אותה. השפה שלו מרתקת. אבל הלעג הזה נלעג בעיניי, כי הוא נובע מבורות של אנשים שלא קוראים מדרש וספרות רבנית. מי אמר שהלשון של הקריין ברדיו מדויקת?

"מצד שני, אני לא מזדהה עם היחס שלו כלפי ערבים, הומואים ושמאלנים. אין לי בעיה לבקר את התפיסות שלו, אבל אנחנו נמצאים במצב של כזה ניכור בין הצדדים, שישר הלב שלי חפץ לדבר לטובתו. אין ספק שהיחסים בין חרדים לחילונים, וההפגנות האחרונות בירושלים, הם חלק ממציאות טרגית שבה האלימות הפכה לפתרון ליחסים בין קבוצות. מחומת ההפרדה ועד היחס להפגנות החרדים – הפתרון של החברה הישראלית הוא רק הקצנת ההפרדות והתרחקות מהתמודדות. עולם בתי הקולנוע ועולם ההלכה – שניהם חלק מהעולם שלי. אבל שניהם הולכים לעבר איזו הקצנה שמוציאה את מרכיב הרוח והצדק משני הצדדים".

בזמנים שבהם שר האוצר פועל נגד יבוא של ספרים בערבית לישראל, בהר משבץ בספריו תרגומים לערבית של שיריו וסיפוריו. ב־2006 תירגם מוחמד עבוד לערבית את 'אנא מן אל־יהוד', סיפור הנושא בקובץ הסיפורים של בהר, שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' – והוא פורסם ונותח בהרחבה בעיתונות המצרית.

"נסעתי לקהיר להרצות לתלמידים בחוגים לספרות עברית באוניברסיטאות, וזה היה מדהים. אתה פוגש אנשים שנפגשים במין מחתרת ישראלית – הם מתאספים כל פעם בבית של מישהו אחר וצורבים אחד לשני שירים של שרית חדד וזהבה בן, ורואים סרטים ישראלים ומצטטים מהסרטים. עם המון סקרנות, לצד הביקורת הפוליטית.

"מה שהימם אותי בביקור במצרים זה שסוג הקריאה בסיפור שלי שם השלים את כל מה שהיה חסר לי בתגובות לסיפור כאן – ולהפך. בדיונים בארץ על הסיפור ישר התחילו לדבר על התבכיינות ומזרחיות ומאבקים. שם ההתעניינות בסיפור נובעת מסקרנות לגבי היהודים שנעלמו להם, בלי לראות את הצד הישראלי שבי. כל צד מעלים את החלק בי שלא נוח לו איתו".

מכעיסות אותך תגובות נגד 'ההתבכיינות המזרחית' או נגד ההזדהות עם הפלסטינים והתרבות הערבית?
"אני לא מופתע מזה, כי הצד של גזענות בוטה תמיד היה פה, וגם הרדוקציה של מזרחיות לבכיינות. אבל מה כל כך רע בבכי? למה זה מאיים על אנשים שמישהו בוכה? קורה לא פעם אחרי ערבים ספרותיים שמישהו בא ואומר לי, אין כזה דבר דיכוי של מזרחים, או שהיום הוא כבר לא קיים – 'תראה, יש לך נשיא/ רמטכ"ל/ ראש ממשלה מזרחי' וכו'. מעבר לזה שאני רוצה לשלוח את האדם הזה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבדוק קצת נתונים – העניין המרכזי כאן הוא שהבנאדם מתרגז. שהנושא בוער בו, למרות שהוא טוען שאין כאן אישיו".

אז אתה לא קונה את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העליות המתחלפות והמחיר שכולן משלמות.
"יש נטייה להצביע תמיד על הקורבנות האחרים – האתיופים, הרוסים, העובדים הזרים, ניצולי השואה וכו'. זו תפיסה מאוד גסה של המציאות. כאילו שאם אתה בעד ערבית, אתה נגד יידיש. 'בגלל שאני ויתרתי על היידיש, אז תוותר אתה על הערבית'. וזה במקום לדבר על האפשרות של גם וגם, של קואליציה טבעית של ערבית, לדינו ויידיש – שמאפיינת את המצב היהודי ההיסטורי שהיה תמיד כרוך בריבוי לשוני. רק מי שטוב לו במצבו הנוכחי יכול לומר: בואו נוותר כולנו על העבר ונחיה את העתיד. אני חושב שהמפתח לפתוח את כלא הזהויות הישראלי תלוי גם בכך שהאשכנזים יחזרו לאשכנזיותם".

זה בעקיפין מה שעושים אנשי חבורת 'הו'?
"אנשי 'הו!' הם חלק מבורך מהחזרה לאשכנזיות, אם מתייחסים לחזרה ליידיש ולרוסית שדומיננטיות שם מלבד הצרפתית, מול כל האנגלו־אמריקאיות. אבל העולם של 'הו'! והעולם של 'הכיוון מזרח' והעולם של 'משיב הרוח' – אצלי שלושתם נמצאים באותו מקום. מעניין בעיניי דיאלוג בין כתבי העת האלה. אני מזדהה עם שלושתם אבל מרגיש חוסר בשלושתם, כי כל אחד חסר את מה שיש בשניים האחרים".

אתה כותב בספר "קשה לכתוב שירים אנאלפביתיים". עושה רושם שאתה מתכתב עם החלקים האריסטוקרטיים של ספרות המזרח.
"אני לא מתכחש לתפיסה האליטיסטית שעליה התחנכתי. אדם צריך להיות מודע למגבלות שלו. אני לא יכול לכתוב ראפ או שירה ביטניקית. זה לא אני, זאת לא הנשמה שלי. אני גם לגמרי מאמין במרחק בין הכתיבה לעולם. אני חושב שזה שקר ספרותי לכתוב בשפה שבה מדברים. בעיניי, ריאליזם בעברית, או בערבית ספרותית, הוא בלתי אפשרי. שמעון בלס וסמי מיכאל צמחו מהמפלגה הקומוניסטית שאמונה על ריאליזם כתפיסת עולם אמנותית. מבחינתי, ריאליזם יכול לקחת אותך מרחק מאוד מסוים. בסופו של דבר, הפתרון של המצב המזרחי בארץ הוא תיאולוגי או מיסטי, ולכן הריאליזם לא מספיק".

את השיר האחרון בספר אתה מסיים באזכור של אום כולתום. נדמה שתמיד חוזרים אליה כשמדברים על כיסופים מזרחיים.
"אום כולתום באמת הפכה לסמל, במובן הכי רחב. גם בארץ וגם בעולם הערבי. היא הפכה לפסקול של המאה ה־20. ביומיום שלי יש מקום מרכזי ליוצרים כמו אהובה עוזרי, ג'ו עמר, זהר ארגוב ואהוד בנאי, אבל מטבע הדברים, כשאתה מסתכל אחורה אתה באמת מחפש משהו מרומם לשוב אליו, גם כפנטזיה של מקום שלם. במובן האישי, אום כולתום היא פשוט חלק מהחיים שלי. השכנים שלי היו פלסטינים מהגליל, תלמידים באקדמיה למוזיקה, והם העבירו לי את הקסטות הישנות שלהם. אני מזדהה עם נוסטלגיה של מהגרים. כשאתה הולך לערבי מוזיקה עיראקית ברמת־גן או באור־יהודה – אתה פוגש קהל שחוזר לאותם שירים ישנים. כאילו המוזיקה נעצרה אחרי שהם עזבו את בגדד. אני יודע שיש היום דברים חדשים ונפלאים, אבל יש לי את הנטייה של הזקנים האלה, לחזור כאילו לרגע העזיבה".

אז אין סיכוי ששרית חדד תיכנס אי פעם לשיר שלך?
"עמיר בניון מספיק טוב?".

אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון, הוצאת עם עובד
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s