ראיון עם יהודית הנדל

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.4.2009

מרלין, המטפלת הפיליפינית של יהודית הנדל, קוראת לה "מותק". לא בדיוק שם התואר הראשון שקופץ לראש כשחושבים על הנדל ועל הספרים שכתבה, ובכל זאת, יש משהו הולם בחיבור  בין הנדל לאישה הצעירה עם המבטא השמח. שלא כמו הרבה סופים מבני דורה, סופרי תש"ח, הנדל לא התמקדה בדמות הגיבור השורשי, הקיבוצניק, הלוחם – אלא הציבה במרכז הכתיבה שלה את 'דמויות המשנה' שלו, ניצולי שואה, הורים שכולים, עולים מזרחים, פותחת פתח לסיפור ישראלי עצמאי, אולי מודע יותר לפער בין שאיפה למציאות.

"הייתי די בודדה בעניין הזה", היא אומרת היום. "בכלל, הייתי האישה הסופרת היחידה במשך הרבה מאוד שנים. הסופרים האחרים היו חברים שלי, אבל הם ידעו שיש לי ראייה אחרת. אני כתבתי באופן אינדיווידואלי, בדרך כלל על האנשים הצדדיים של החיים, על האנשים הפגועים. באותו זמן משה שמיר כתב את 'מלך בשר ודם', סיפור היסטורי פוליטי. 'הוא הלך בשדות' שלו דווקא יותר קרוב אליי".

איך את מסבירה את זה?
"התרבות הישראלית שוללת חולשה – אני לא. אחרי מלחמת העולם השנייה באו לארץ הניצולים ואנחנו קיבלנו אותם מאוד לא יפה. יפי הבלורית והתואר התייחסו אליהם בזלזול וחשבו אותם לאנשים חלשים. ואני חושבת להפך – שכל מי שהצליח לשרוד את השואה ולהישאר בחיים הוא גיבור גדול. הלוא אז קראו להם סבונים. יש אצלנו הערצה של כוח".

בדיעבד, 61 שנה אחרי מלחמת העצמאות, 62 שנה אחרי שפרסמה סיפור ראשון, נראה שהבחירה לקחת צעד הצידה עשתה להנדל שירות לא רע. מסופרת שעמדה אולי בצילם של שמות כמו משה שמיר, העשורים האחרונים, שהביאו איתם או חיפשו אידיאל של מבט ספרותי אחר – ביקורתי יותר, נשי יותר – הפכו אותה, בצדק רב, לאחת מהסופרים המוערכים בארץ.

תחילת הדרך הייתה פחות סימפתית, כמו שמדגים הסיפור שמאחורי 'קבר בנים', אחד הסיפורים בקובץ הביכורים של הנדל 'אנשים אחרים הם', שפורסם ב־1950. "ספריית פועלים הייתה מאוד פטריוטית," היא מספרת, "ב'קבר בנים' סיפרתי על בחור שנהרג ואביו נשבר – בזמן שהדעה הכללית הייתה שהורים שנהרג להם בן צריכים להיות מאוד גאים בזה. אני כתבתי בדיוק את ההפך. יום אחד ישבתי בכסית ואלתרמן אמר לי, 'יהודית, תדרשי לראות את ההגהות'. הייתי סופרת צעירה ולא ידעתי בכלל שצריך לבקש. טילפנתי להוצאה, והתחילה שורה של התחמקויות מצידם, כל פעם בתירוץ אחר. אז אלתרמן אמר לי, 'אם לא תקבלי את ההגהות, תודיעי להם שאת לא מוציאה את הספר אפילו אם זה כרוך בהפרת חוזה"'.

אלתרמן – "נסיך הארץ אז", כמו שהיא מגדירה אותו – לא הסתפק בעצה ידידותית: כל הפרשה נכנסה ל'טור השביעי' שלו. אנשי ההוצאה שלחו את ההגהות להנדל רק אחרי שהעניין הגיע לכנסת ועורר מהומה קטנה. "כשקיבלתי את ההגהות חשכו עיניי. בנוסח שלי האב נשאר שבור. העורך שינה את הסיפור כך שהבן חוזר הביתה ויש שמחה גדולה והכל טוב ויפה. כמובן שלא הסכמתי לכך".

בסופו של דבר נערכה פשרה: האב בסיפור חוזר לביתו ומניח את כפות ידיו תחת השמיכה של בנו השני, החי. "זה היה סיפור מאוד מהפכני אז," היא אומרת. "היום זה יותר חופשי, וכל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה. עובדה שדויד גרוסמן כתב את 'אישה בורחת מבשורה' שהתקבל יפה מאוד. אני חושבת שלפני שנים אי אפשר היה לכתוב ככה. הלוא אז הדעה הייתה 'בדמייך חיי', ואני מאוד לא אוהבת את הביטוי הזה. אני לא חושבת שאנשים צריכים להקריב את הילדים שלהם. להיפך, הם צריכים לשמור עליהם".

הסיפור 'קבר בנים' מבוסס על דודתה של הנדל, פסיה, שבנה נהרג בשיירה שניסתה לשחרר את הדרך ליחיעם במלחמת העצמאות. "יותר מארבעים בחורים נשרפו בקומנדקר הזה", מספרת הנדל. "היא הייתה האחות הבכורה של אבי. אף פעם לא ראיתי אותה יושבת או נחה. היה לה משק גדול והיא הייתה קמה כל יום בשלוש לפנות בוקר לחלוב את הפרות ולהאכיל את התרנגולות ולהשקות את גן הירק.

"כשבנה נהרג, הדרכים היו חסומות בגלל המלחמה והיא לא יכלה לנסוע ללוויה. היא לא ראתה גופה, אז היא לא האמינה שהוא מת. אחרי ימים אחדים הביאו לה את הדיסקית שלו, אחר כך את התנ"ך החרוך ואחר כך את החולצה הקרועה שלו. ובכל זאת היא המשיכה לחכות לו עד סוף ימיה. היו לה עוד שני ילדים, בן ובת, כך שהם היו עכשיו ארבעה – אבל לארוחת הערב היא שמה תמיד חמש צלחות והעמידה חמישה כסאות. כשנגמרה הארוחה, נשארו הצלחת המלאה והכיסא הריק".

דיברתן על זה?
"היה קשה מאוד לדבר איתה. כשבאתי לדבר איתה בערב ראש השנה היא ישבה מכווצת על הכיסא. היא הייתה אישה יפה מאוד, והפנים היפות שלה היו מאוד מקומטות וקטנות כמו פנים של ילדה. היא אמרה, 'מה אני מבקשת, מה אני מבקשת? רק את הבן שלי אני מבקשת. שיבוא הביתה ויזרוק את החולצה שלו על הרצפה'. היא נשברה לגמרי. אבי אמר לי שכשהיא מתה היא הייתה קטנה כמו מזוודה".

העיסוק של הנדל בתרבות השכול המשיך. בתחילת שנות ה־90, בתום מסע של 29 טיוטות, היא פירסמה את 'הר הטועים', רומן שמתרחש כולו בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. לצורך כתיבת הספר נהגה להגיע מדי יום, במשך שנים, לבית הקברות. "כבר הכרתי טוב את האנשים שהיו באים לשם בקביעות", היא אומרת. "בכניסה לבית הקברות עמד קיוסק וישבה שם אישה מסורבלת שמכרה פרחים. פעם שאלתי אותה למה היא הקימה דווקא שם את הקיוסק שלה, והיא אמרה לי, 'כדי להיות קרובה לבן שלי'. התשובה הזאת זעזעה אותי.

 "היו הורים שהביאו לפעמים סוכריות לשים על הקבר. פגשתי שם אישה אחת שאחרי שבנה נהרג התחילה לקנות לעצמה בגדים. את הצער היא הכניסה דווקא להפרזה על המותרות של החיים. זה היה קשה מאוד לראות את האנשים בשברונם. הורים שכולים לא מסוגלים לשאת את זה. על פי רוב הם נשארים אנשים שבורים והסביבה לא מבינה אותם".

משהו לדעתך השתנה לאורך השנים ביחס הציבורי אליהם?
"אולי היום קצת יותר מבינים את זה. אבל גם היום ממשיכים להשתמש בביטויים כמו 'משפחת השכול' שאני לא יכולה לסבול. כל הפראזות האלה זרות לי. בכלל בארץ יש פטריוטיות יותר מדי גדולה, כמו שמראות המלחמות החוזרות. מחשיבים יותר את הכלל, ולא את האדם הפרטי".

אנחנו חוגגים בשבוע הקרוב את יום העצמאות ה־61 לישראל. את מבסוטית ממה שאת רואה סביבך?
"לא במיוחד. זאת הייתה באמת מדינה מאוד מאוד יפה. הייתה כאן אידיאולוגיה אמיתית. היו אנשים אידיאליסטים, כמו אלו שייסדו את דגניה וכנרת. נסעתי עכשיו עם הבן שלי לסדר. כל הכביש היה מלא מכוניות מפוארות! תל־אביב עיר עשירה מאוד. יש פה רדיפה כזו אחרי הכסף וכבוד כזה לבעלי הממון. לפני שנים זה לא היה ככה. יכול להיות שזה טבעי, שזו דרך האדם. אנחנו נעשים קצת אמריקה".

כמעט שמונים שנה אחרי שעלתה עם הוריה מפולין, יהודית הנדל יושבת בדירתה התל־אביבית, מוקפת בציוריו הסוערים של בעלה המנוח, הצייר צבי מאירוביץ', שנפטר באמצע שנות ה־70. "אני כבר שלושים שנה בתל־אביב," היא אומרת. "היה לי קשה להיות בבית בחיפה אחרי שבעלי מת. לא יכולתי להיות בו. לקח לי שש שנים להחליט לעבור לתל־אביב. פחדתי שאם אני אעמיד את שולחן העבודה שלי במקום אחר, ויהיה מראה אחר בחלון, אני לא אוכל לכתוב. אבל במציאות התברר ההפך וכתבתי הרבה בתל־אביב. זו עיר מאוד חיה".

דמותו של מאירוביץ' מופיעה בסיפורים שונים של הנדל – שמשלב מסוים בכתיבתה נוכחת בעצמה כמספרת־עדה בהרבה מסיפוריה, לעיתים תוך חשיפה עצמית אכזרית, שלה ושל דמויות מחייה. את העבודה על 'הכוח האחר', ספר שעסק ביחסים בינה ובין בעלה, הנדל מגדירה כתובענית ביותר מכל ספריה. "זה ספר של 135 עמודים, וכתבתי אותו במשך שבע שנים. לפעמים אני שואלת את עצמי למה זה לקח כל כך הרבה זמן. כנראה כי הוא קשור ישירות לחיים שלי. בדם ליבי כתבתי את הספר הזה".

את עדיין מתגעגעת?
"מאוד. צבי היה דמות מגנטית. אנשים היו נמשכים אליו. מאוד אהבתי אותו והרבה למדתי ממנו. הוא היה אדם חכם מאוד, אישיות רוחנית עם הרבה ידע. אהבתי לשבת באטליֶ ה כשהוא היה מצייר. אני זוכרת איך היה מזמזם לעצמו את 'שירת העשבים' של ר' נחמן מברסלב. אני כבר רגילה להיות לבד, אבל זה מאוד קשה. איך אני מתמודדת? אני לא מתמודדת".

לפני ארבע שנים הנדל שקעה בתרדמת של שבוע, אחרי שנדבקה בקדחת הנילוס, וכנגד רוב הסיכויים התעוררה וחזרה לחיים. "ערפול חושים", היא מגדירה את מה שנותר מהחוויה ההיא. גם היום היא אשת שיחה מרשימה. המשפטים שלה קצרים, מתונים, בטוחים בעצמם. משהו בהם מעביר יותר ממה שנאמר, תחושה שלא מתפוגגת גם אחרי הפגישה.

 היא ממשיכה לכתוב. שני עשורים אחרי שפירסמה את 'ליד כפרים שקטים', ספר שהתבסס על מסעה החלוצי לפולין, הנדל עובדת עכשיו על ספר אוטוביוגרפי שמתחקה אחר תולדות משפחתה. "יש לי סימפתיה גדולה מאוד למציאות של היהודים האלה מפולין", היא אומרת. "הלוא בן־גוריון לימד אותנו לשנוא את הגלות – ואני לא שונאת את הגלות. יש לי הערכה מאוד גדולה ליהודים שחיו בעיירות הנידחות של פולין. היו להם חיים קשים מאוד, ובכל זאת הם שמרו על הגאווה ועל הכבוד".

עם בן־גוריון יש לך חשבון מאז הספר הראשון שלך.
"אחד הסיפורים בקובץ ההוא עסק בעולה חדש שלא יודע עברית, לא החזיק בחיים שלו רובה – אבל שולחים אותו למלחמה בהרי ירושלים. הוא לא מבין את הפקודות, הוא לא יודע מה לעשות, ומתחבא כמה ימים בתוך איזה סלע. אז בן־גוריון קצת כעס. כי הוא הלוא הביא אז את אנשי הגח"ל, ואני כאילו כתבתי נגד זה. הייתי אז כתבת פרלמנטרית של 'דבר'. הכנסת הייתה בתל־אביב, בבית האופרה הישן. בן־גוריון ראה אותי במעבר הכנסת ונזף בי. הוא אמר לי, 'סיפור יפה מאוד, אבל אין לך כבר על מה לכתוב?'".

נבהלת?
"לא. בכל זאת הוא לפחות קרא ספרות. היום אנשי השלטון לא קוראים. נתניהו, למשל, קורא ספר? אני לא חושבת".

גן דובנוב, שנשקף ממרפסת ביתה של הנדל, הפך עם השנים למוקד של התבוננות ותיעוד ספרותי. "אני מאוד אוהבת אותו. יש שם הרבה ילדים והרבה יונים. ויש הרבה זוגות נאהבים. והרבה שכנים בודדים. כתבתי עליו את הסיפור 'גן הבדידות' בקובץ 'ארוחת בוקר תמימה'. תמיד מתאספים שם זקנים בודדים מלווים בפיליפינים וזה קורע לב לראות אותם. את כל חוסר האונים אתה רואה בתמונה הזאת".

גם לך יש מטפלת פיליפינית.
"כן, מרלין מאוד אוהבת אותי".

היה לך קשה להכניס אדם זר הביתה?
"לא, מאוד התיידדתי איתה. היא אצלי שלוש שנים, בן אדם עדין. יש לה בן קטן בפיליפינים והיא מאוד מתגעגת אליו. היא מטלפנת וצועקת לו בטלפון, 'איי לאב יו, איי לאב יו', שולחת לו מתנות. לא קל להיות ככה במרחקים".

הנוכחות שלה מקלה על הבדידות?
"בזה אי אפשר לעזור. גם היא במובן מסוים אדם בודד".

והספרות? עוזרת?
"הספרות נותנת איזה טעם לחיים. לא שהיא עוזרת, אבל היא כאילו פותחת את הדלת לחיות. אני פחות בודדה כשאני כותבת, אבל שום דבר לא מפיג את הבדידות".

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s