ראיון עם רות אלמוג, זרה בגן עדן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.10.2008

לא בכל יום זוכים להיתקל בגיבור ספרותי כמו האף של רות אלמוג. אלמלא רצינות המעמד – פגישה עם אחת הסופרות הוותיקות והמוערכות בישראל ומבקרת בעלת חוג קוראים מסור ב'הארץ' – הייתי לוחץ אותו לשלום במקום את ידה. לכאורה, אף ממוצע, נחמד כמו כל אף אחד. אבל מי שהתוודע לתיאורי הריחות שמופיעים בספריה של אלמוג יודע שיש לו, בדומה לחוטם המפורסם בסיפור של גוגול, חיים בפני עצמו.

"זו צרה שלא כתובה בתורה‭,"‬ מעידה אלמוג ‭(72)‬ על חוש הריח החריף שלה. "השכן מתחתינו היה לפעמים שוכח לסגור את הגז. פעמיים הצלתי אותו כי אני מריחה ריחות. באחת הפעמים התפשט ריח דומה לגז, ריח של כרוב מתבשל. לקח יומיים והריח התחזק והתחזק, וחוץ ממני לאף אחד בבניין זה לא הפריע. כשפתחו את הדלת של הדירה שלו בסוף, גילו שהאיש היה מוטל שם מת כבר יומיים‭."‬

גם ברומן החדש של אלמוג, 'זרה בגן עדן', ריחות משחקים תפקיד גורלי. הספר מתאר את הקשר הקרוב להחניק שנוצר בין המספרת, ציירת ישראלית ממוצא גרמני, לבין משוררת גרמנייה שמזמינה אותה להתארח בסדנת אמנים בארצה. לכבוד המפגש בין שתי הנשים, שמעליו מרחפת ההיסטוריה של שני העמים, בראה אלמוג בושם פנטסטי בשם 'קיסמט' – 'גורל' בטורקית. הבושם הזה, שמזליפה על עצמה המשוררת, הוא בן לוויה קבוע בזכרונות המספרת, שאלמוג מתארת בטון שתענוג ללכת בעקבותיו: אינטימי ונוגע ללב, ובו בזמן מהול במידה של ארס וניכור.

"מה שהוליד את הרומן החדש זה הביקורים התכופים שלי בגרמניה‭,"‬ היא מספרת. "במשך השנים למדתי שלדור השני של הגרמנים יש בעיות די דומות לבעיות של הדור השני שלנו, וגם שאולי קל יותר להיות ילדים של קורבנות מאשר של תליינים. בביקור הראשון שלי שם היתה לי מלווה שישר אמרה שהוריה היו נאצים והתייחסה אל כל העניין בחומרה. היא לא היתה מוכנה אז לדבר בגרמנית אפילו, רק באנגלית. אחרי הרבה שנים שהיינו חברות היא שאלה אם אני מוכנה לפגוש את הוריה. חשבתי על זה כל הלילה, ובסוף הסקרנות ניצחה את הספקות. השאלה הראשונה שהאבא שאל אותי היתה 'מה שלום ד"ר לוין מההסתדרות‭.'?‬ והאמא אמרה לי 'את יודעת, עשיתי בחינת בגרות בעברית‭,'‬ והתחילה לדקלם מולי את נטיית הפועל ג.ד.ל. כל המעמד היה גרוטסקי. זאת היתה דרך להתקרב אלי, להתפייס בלי מילים, תוך הכחשה מוחלטת. האבא אפילו נתן לי ספר פילוסופי שהוא כתב על המוסר. רציתי לברוח משם‭."‬

הביוגרפיה הפרטית של המספרת ברומן החדש מחוקה כמעט לחלוטין, מה שבולט במיוחד לאור המאמצים שלה לפענח את סיפור חייה של ידידתה המשוררת ואת תפקידו של אביה במלחמת העולם השנייה. "אם המספרת מייצגת אותי‭,"‬ אומרת אלמוג, בת להורים יוצאי גרמניה, "לא רציתי לטפל יותר בביוגרפיה שלי אחרי הקבצים הראשונים ואחרי 'מוות בגשם‭.'‬ היה לי עניין כאן דווקא להתחמק, ליצור לעצמי 'אני' אחר‭."‬

ובכל זאת שתלת נקודות דמיון בינך לבין המספרת. שתיכן מציירות, למשל.
"אולי זה משהו שהייתי רוצה להיות ולא יכולתי. אני לא ציירת מקצועית. הצגתי רק פעם אחת בתערוכה קבוצתית (עטיפת הספר מציגה חלק מציור של אלמוג‭.(‬ לפעמים, בשעות משבר בכתיבה, אני עוברת לציור. זה מכניס אותי לאיזה שקט וגם מוציא אותי מהתחרותיות. אין לי תחרות עם ציירים, מה אכפת לי לעשות קיטש? זה מין חופש לעשות מה שאני רוצה‭."‬

את עדיין מוטרדת מתחרות? היתה לך שנה מאוד מוצלחת: כנס לכבודך ביוניברסיטי קולג' בלונדון, הוצאה מחודשת של 'מעיל קטון‭,'‬ גליון 'תרבות וספרות' שהוקדש לך ב'הארץ‭.'‬
"זה אף פעם לא נגמר. פעם אמרתי לידיד שלי שאני אף פעם לא מרגישה שבאמת הגעתי לאיזשהו הישג. כאילו יש חור בנשמה שאף פעם לא מתמלא. הוא התחיל לצחוק: 'את לא יודעת שזו נחלתם של כל הסופרים‭.'?‬ זה נכון שהיום יש לי יותר ביטחון מאשר קודם. אני לא מאלה שצריכים להראות כתב יד כדי לקבל אישור מחבר סופר. אבל להגיד שההישגים עושים אותי מאושרת? זה לא מחזיק מעמד. אני חייבת לקבל כל הזמן חיזוקים. כמו שאחת הדמויות בספר אומרת – האהבה שאתה מקבל כתינוק היא אהבה חד פעמית, האהבה הכי גדולה בחיים שאתה כל הזמן מתגעגע אליה‭."‬

נדמה שבספר החדש את מורידה הילוך, חוויית הקריאה פשוטה יותר מאשר בספרים קודמים שלך. זה קשור לביטחון מצטבר בכתיבה?
"אני לא יודעת אם החלטתי על זה במודע, אבל בדיעבד אני חושבת שזה ספר פחות תובעני. אני מרגישה שמותר לי כבר, שעשיתי את שלי ואני יכולה להיות חופשייה – אני יכולה לשלב בספר תמונות, בוטניקה, היסטוריה, ומה שיהיה יהיה. יכולתי לשלב בספר גם שירים, שאני לא חושבת שהם טובים. זה הרי לא אני כותבת, אלא הדמות. לא הייתי מרשה לעצמי לעולם לכתוב שירים כאלה. אני לא משוררת.

"אבל התשוקה האמיתית היא להגיע עוד פעם אחת להישג של 'מעיל קטון‭,'‬ שאני מחשיבה ליצירה הכי טובה שלי. משהו מאוד תמציתי, בלי הפגנות כוח של תיאורים ארוכים. קשה לי להאמין שאני אוכל להגיע שוב לזיקוק שהגעתי אליו שם. כשמזדקנים, הכישרון הלשוני מידרדר. מתחילות בעיות עם השפה. אני מוצאת את עצמי לפעמים מחפשת מילים‭."‬

אין למצב הזה שום יתרונות?
"לא, בזיקנה אין שום יתרונות. אולי רק החופש להעז קצת יותר‭."‬

דמויות הגברים ב'זרה בגן עדן' נדחקות למעגל החיצוני. לצד היחסים הקרובים בין הדמויות הנשיות, מפתיע לגלות ברומן עיסוק כמו תיעודי בשורה של דמויות היסטוריות נשכחות של נשים יוצרות. "אני מאוד מאמינה בנשים ובכוחות שלהן‭,"‬ היא אומרת. "אני מעדיפה למשל ללכת לרופאות ולא לרופאים. נעשה עוול נורא לאמניות שמוזכרות בספר – שכבה שלמה של יוצרות, הוגות וכותבות שאף אחד לא זוכר‭."‬

את מרגישה שגם היום את מקבלת יחס שונה לעומת יוצרים גברים?
"קשה לי לדבר על היום, אבל את ההרגשה של קיפוח במרכאות אני נושאת בתוכי מאוד חזק. כמו שבני בניהם של יוצאי המזרח נושאים את זה בתוכם גם אם הם השיגו פרופסורה, כסף והכרה. קשה להיפטר מזה, ואולי אי אפשר. הדחיות מתחילת דרכי, היחס המשפיל לפעמים, הביזוי. אני לא שוכחת את זה. אני זוכרת שנתתי את קובץ הסיפורים שלי 'אחרי ט"ו בשבט' לקיבוץ המאוחד והם דחו אותו. אמרו לי: 'הסיפורים האלה הם לא לרמה של ההוצאה שלנו‭.'‬ חשבתי בליבי: הם היו אומרים דבר כזה לסופר גבר? בחיים לא. אבל אין לי כבר כוח להתעסק עם השאלות של נשים סופרות בקאנון. אלה רגשות שליליים. זה לא משפיע עלי לטובה‭."‬

נעבור למשהו חיובי. אפשר לתאר את הרומן החדש כסיפור אהבה בין שתי נשים?
"זה סיפור אהבה, אבל אני רואה אותו כמטפורה לסיפור השנאה-אהבה בין היהודים לגרמנים. מה שכן, נשים מעניינות אותי יותר, זה מה שאני מכירה. אני לא יודעת הרבה על גברים, על הפסיכולוגיה שלהם. אז כן – זה סיפור אהבה, אהבה בלתי אפשרית‭."‬

וכמו ב'את הזר והאויב' יש בספר אלמנט של תשוקה כמו לסבית לא ממומשת. זה משהו שאת מכירה באופן אישי?
"אני אמביוולנטית כלפי העניין של תשוקה בין נשים. גרתי בפנימיית בנות, בכיתה י"ב, והיו שם גילויים של אהבת נשים. אני מוכרחה לומר שזה מאוד הפריע לי. גרתי עם עוד שתי חברות בחדר וביניהן היה קשר מאוד חזק. הרגשתי דחויה, מחוץ למשחק. מצד שני, בעולם שגדלתי בו הגברים תמיד שלטו והסמכות היתה סמכות גברית, ומזה רציתי להתנער. אז נוח לי יותר עם נשים, אני מוצאת איתן יותר שפה משותפת. למרות שהיתה לי פעם פסיכולוגית, וזה דווקא לא היה מוצלח‭."‬

המספרת שלך מזכירה כאילו בדרך אגב את נסיון ההתאבדות שלה אחרי שביקרה לראשונה בגרמניה. התאבדות היא פחות או יותר מוטיב קבוע בספרים שלך.
"טוב, היו לי מצבים קשים בחיים. בייחוד אחרי הנסיעה הראשונה לגרמניה. התפרצו הרבה דברים מושתקים. מלבד העוינות שנתקלתי בה בגרמניה קיוויתי למצוא פתרון למשהו לא ברור, ולא מצאתי תשובות לשום דבר. האכזבה הזאת גרמה למשבר מאוד חריף, שהצלחתי לצאת ממנו בסופו של דבר‭."‬

נדרת נדר, כמו המספרת שלך, לא לחזור לגרמניה מאז?
"כן, אחרי שחזרתי ב־68'‬ אמרתי שאני לא נוסעת יותר. אמא שלי היתה נורא חולה כשחזרתי והיא ייחסה את זה לביקור שלי. בעקבות כניסת הטנקים הרוסיים לפראג היא חשבה שהם ימשיכו לגרמניה ושהיא לא תראה אותי יותר בחיים. מרוב חרדות היא נכנסה לבית חולים. אשמה נוראה רבצה עלי‭."‬

אז מה גרם לך לחזור?
"ביקשתי מאמא שלי רשות. היא אמרה 'תסעי' וזה שיחרר אותי‭."‬

את מרגישה שותפות גורל עם פליטי המלחמה?
"ההורים שלי ואני לא היינו שם, אבל זה משהו שמעיק עלי מילדותי. כבר כמה שנים שאני עובדת על ספר שיספר את תולדות המשפחה שלי. רק עכשיו, כשאני קוראת מכתבים משפחתיים מ‭,'38־'37־‬ אני מבינה איזו חרדה יצר המצב של ההורים של אמי שנשארו בגרמניה, עד שהם הצליחו להגיע לארץ בסוף, בחוסר כל. סבתא שלי הפכה לעוזרת בית וסבא שלי מת אחרי ארבעה חודשים. מרגישים מצוקה נוראה במכתבים. הם לא מדברים באופן ישיר על מה שקרה בליל הבדולח. רק 'את זה לקחו וההוא נעלם‭.'‬ הם הגיעו לשווייץ, ורק עכשיו אני מגלה שהם תיכננו להתאבד בגלל שהיה מותר להישאר שם רק שלושה חודשים. סבתי לא היתה מוכנה לדבר איתי על מה שעבר עליה. 'תעזבי‭,'‬ היא היתה אומרת. לא היה לי עם מי לדבר על זה, אבל זה היה באוויר כל הזמן‭."‬

איך השואה הפכה מסיפור מושתק לסיפור מרכזי בחברה הישראלית?
"כי זה מצדיק כל פשע. במובן מסוים, היטלר ניצח. הוא לא השמיד אותנו, אבל הוא הטביע בנו מחלה: הירושה הזאת שהעמיסו עלינו הפכה אותנו לעם חולה במחלת רדיפה. והמחלה הזאת מתבטאת במה שקורה כאן בפוליטיקה. התירוץ שלנו לכל דבר – שישליכו אותנו לים – בא משם. מנפחים כל תקרית למימדים נוראים, הכל מוצדק מהמקום ש'לא נהיה שוב קורבן‭.'‬ ועכשיו הסיפור הזה עם איראן. אנחנו המדינה הכי חזקה במזרח התיכון, מה אתם כל הזמן מפחידים אותנו?"

רות אלמוג, זרה בגן עדן, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s