אמונה אלון, ותכתבו: אהובתנו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.6.2010

שודדי קברים השתלטו לאחרונה על אגף רבי המכר העברי. אבות ואמהות נקראים כדי לחשוף בפנינו סודות מעולם המתים. יוכי ברנדס מחפשת צאצא סודי לשושלת משיחית מתחרה לבית דוד ב'מלכים ג'. נאוה מקמל־עתיר מעלה באוב את אבשלום פיינברג, חתיך ויוקד מתמיד, ב'אות מאבשלום'. אלון חילו, לחלופין, משקשק את עצמותיו של גואל אדמות ציוני. אפילו מאיר שלו, בצעד כמו־פרודי, מאוורר שואב אבק שסבתו גנזה בבוידעם.

הרומן החדש של אמונה אלון מצטרף מכיוון מעט שונה לגל הארכיאולוגי הזה. גם הוא מציע מרשם חשוף לזולל־קופות בשאיפתו להסביר ולפשט את מצוקת ההווה באמצעות סיפור על קללה משפחתית עתיקה. הרומן נפתח בפרידה של בני זוג, מתנחלים מאזור רמאללה, שנפגשו בתנועת הנוער והקימו משפחה. מאחורי הפרידה עומד מותו של חברם בפיגוע ירי. במקביל למסע חשבון הנפש של ההורים, הספר מתמקד בילדתם ענבר, שנייה לפני הבת־מצווה, שמתוארת כשילוב של ידעונית והיסטוריונית ציונית. חלקים רחבים מהספר מתוארים דרך מבטה, צעד שכיח בספרות המשפחה המתפרקת. בעקבות השבר המשפחתי היא מתחילה לשמוע בתוכה, כמין ישות מלאכית, את קולה של סבתא־רבתא שהמשפחה העדיפה להשתיק: "כבר שנים רבות את צועקת […] כמו דולפין שצועק בתדר שרק דולפינים מסוגלים לקלוט ולשמוע, אבל הנה באה הילדה הדולפינה שחיכית לה".

סיפורה של האם הקדמונית – שנמסר בפסוקים פסבדו־שיריים – מטושטש במכוון: סיפור על אישה צדיקה ותמה, מאוהבת עד כלות בגבר קשה לב, שמצאה את מותה במאורעות תרפ"ט. את הקשר בין הסכסוך הלאומי לחבלי האהבה של בני המשפחה בעבר ובהווה מבקשת הילדה הבלשית לחשוף, בעודה מחפשת את הקבר האבוד של הסבתא בהר המנוחות, כדי להביא תיקון לרוח הרדופה ולגאול את משפחתה מהמשבר העכשווי שפקד אותה.

היה מצופה מאלון, פובליציסטית מוכרת שדוברת מלב האריסטוקרטיה ההתנחלותית, שתחשוף בספרה צד לא ידוע של מגזר שלא זוכה לייצוג משמעותי בספרות. בפועל, המשפחה הלאומית־מתחרדת שהיא מתארת מזכירה המוני משפחות ישראליות שמככבות בספרות ובטלוויזיה: עגמומית, נעלבת, חובבת פשטידות. לא חסרות כאן אסוציאציות מקראיות בגרוש (הדהודים של ילדים המוקרבים למולך באזור גיא בן הינום), תיאור של ברכות, תפילות ונטילת ידיים – אבל אין בספר הזה סנטימנט דתי מיוחד, או גילוי יוצא דופן של חברה שנעה על מסלול חיים משיחי ומודרני גם יחד. אפילו כשמתוארת אפיזודה של שחיטת גדיים פולחנית – היא חסרת עסיס. עוד פיסקה על הרגלי הפנאי של נוער הגבעות.

1
מצבה בבית קברות בג'נובה

 

עושה רושם שהדרך של אלון להתמודד עם המחיר שגובה האידיאולוגיה המתנחלית היא להפוך את עצמנו לגיבורים יפהפיים של מלודרמה קורבנית, כמו שמציגה את עצמה רוח הרפאים של אם המשפחה; להפוך את העימות לרומן רומנטי. "מי שכותבים על מצבתה אהובתנו", במילות הספר, "לא תמות לעולם".

הרומן הרומנטי־ארכיאולוגי הזה היה יכול להיות מוצר מהנה. לאלון יש חוש בריא לדרמה (בניגוד לחוש הומור וביקורת עצמית); הביצוע לא מבריק אבל גם לא מבייש; והספר נקרא בדילוגים, ללא מאמץ. אלא שהמשפטים שבעים וחוזרים על עצמם, המחוות אוטומטיות, כל התרחשות עוברת פרשנות מקיפה, וכל זה בשילוב של יודאיקה וניו־אייג' פסיכולוגיסטי אנטי־פמיניסטי ("קבלי, אומר לה יפתח תמיד וצודק, קבלי את הדברים כמו שהם באים אלייך").

נדמה שקשה לאלון לעמוד בפיתוי מול קלישאות זמינות. העזיבה של אבי המשפחה, למשל, מתוארת דרך עיני בתו, הצופה בו כמתבקש מבעד לחלון, באמצע הלילה: "גבו אל הבית ופניו אל שער הגינה. על כתפו התרמיל הצבאי הישן־נושן שלו […] כשהוא מגיע אל השער הוא עוצר לרגע על יד שיח ההדס הסמוך ומביט לאחוריו, כנמלך בדעתו. מיד אחר כך הוא מסובב את ראשו בתנועה חדשה, ויוצא מן החצר בצעד החלטי". צא, יקירי, מתחשק לקרוא לו. חיים חדשים מצפים לך מחוץ לבית הקברות.

אמונה אלון, ותכתבו: אהובתנו, הוצאת ידיעות ספרים
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s