חיים באר, אל מקום שהרוח הולך

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.9.2010

גם כשחיים באר מרחיק להררי טיבט, למחוזות של רומן רומנטי ולמגרש הפוטנציאלי של ספרי קאלט לתרמילאים – ההיסטוריה, הספרות ואפילו הגורל היהודיים הם אצלו הכוכבים הראשיים. ובכל זאת, 'אל מקום שהרוח הולך' הוא ככל הנראה הקליל והכיפי מבין הספרים שיצאו תחת ידיו של באר. לא רק שהוא משתמש בארון הספרים היהודי מבלי להיגרר לטרחנות או יִפיוף־נפש, החומרים האלה משרתים אותו כדי להעמיד דיון ספרותי בנושא ההנאה עצמה.

אחרי שורת רומנים שבהם שרטט באר את מקורותיו כבן לציונות הדתית הירושלמית, 'אל מקום שהרוח הולך' מתרכז בעולם החסידות המודרנית. גיבור הספר הוא אדמו"ר של חסידות מומצאת, נצר לגדולי חסידות פולין, שהודח מכהונת האדמו"ר שהיה אמור לרשת באמריקה והצליח לייסד חצר חדשה בבני־ברק, לבסס את מעמדו כגרסה האשכנזית של עושי נפלאות כמו 'הרנטגן', ולרכז סביבו רשת של פוליטיקאים ותורמים. סדרת חלומות חידתיים – בהם נגלה אליו אחד מאבותיו ומצווה עליו לגאול את נשמתו שהתגלגלה גלגול מופלא בקצה העולם – מערערת את שלוותו וגורמת לו לבחון מחדש את חייו. מכאן מתחלק הספר לשלושה חלקים מרכזיים: ניסיון רוחני לפענח את החלומות, מסע לטיבט בעקבותיהם ותוצאות הטיול.

המוטו של הספר מצטט מתוך 'מסעות בנימין השלישי', סיפורו הסאטירי של מנדלי מוכר ספרים על אחד מעלובי העיירה שיוצא למסע שלומיאלי בעקבות ספרי ההרפתקה שקרא. כמו גיבורו של מנדלי ונושא כליו, גם גיבור הרומן הזה יוצא עם מקורבו העשיר למרחק כדי לפגוש גיבורי אגדות מופלאות, אבל לסיפורי החסידים יש נוכחות מהותית יותר בספר, ובראשם סיפורי מסע מיסטיים, שאולי הידוע בהם הוא זה של רבי נחמן לארץ ישראל.

בתקופה שבה המתח בין חרדים לחילונים מגיע למדרגה חדשה, באר מחיה את היחסים המורכבים בין הספרות העברית המודרנית והחסידות. ראשוני הסופרים המשכילים יצרו במאה ה־19 סאטירות על הווי החסידות, כשהם מחקים חיקוי ארסי את סיפורי הצדיקים ולשונם. הלעג התחלף לאורך הדורות ביחס של קירבה והוקרה אצל יוצרים כמו עגנון, בובר או פנחס שדה, שעיבדו מעשיות צדיקים והתייחסו אליהן כאל מקורות השראה. אצל באר, היחס הכפול הזה מגיע לאיזון מעניין וממותן. בתחילת הספר הקוראים נחשפים לתככים הפנימיים בחצר החסידית ולחיים הנובורישיים שמנהל הגיבור (הוא בוחן את שעון הקרטייה המפואר שלו ונזכר במעשה הידוע על שעוניו של הבעל שם טוב שקפאו סמוך למותו). דמות של תלמיד מקורב ומסור נוצקת כאן לדמותו של מיליונר גס רוח שסוחר ביהלומי דמים. אבל באר לא מבקש לחשוף את חצר החסידות במערומיה, אלא מנצל את הרקע העסקני הזה כדי לתאר את המסע שעובר הגיבור בחזרה למקורותיו הרוחניים.

בתחילת הספר מורגש מאוד הפער בין הסיגוף וחירוף הנפש שאפיין את המסעות המיסטיים של ראשוני החסידות לבין המסע המאובזר, הממומן והתיירותי כמעט של גיבור הספר ופמלייתו בטיבט. עיקר השעשוע הראשוני של הקורא נובע מהמפגש בין שתי התרבויות – שעליו נבנית גם דמותו של באר כמעין סופר חילוני־דתי – ובין המושגים המסורתיים והעכשוויים. באר נהנה במופגן להשתמש בהקבלה שעורכים החסידים בין בית המקדש לאגפי לשכתו של הרבי, ואז להציב צלם קטן בהיכל בדמות הליכון חשמלי; הוא נהנה לקשר את הראייה הפלאית שמיוחסת לרב למושגים של אינטליגנציה רגשית. ככל שמתקדם הסיפור, מתחדדת התחושה שהגיבור עצמו מתמודד עם הפער בין היומרות המהפכניות של התנועה החסידית בראשית דרכה לבין הגלגול השמרני, הקפיטליסטי והמדכא שלה בעיני הקורא החילוני בימינו.

נקודות החולשה של הספר מתגלות בנקודות שאמורות לייצג שיאי רגש ודרמה, אבל משהו במתינות של באר לא מצליח לתאר בצורה מורכבת ומשכנעת. דווקא אז ניכר שהמבט שלו מתרחק ונעשה תבניתי וחסר נשימה. עיקר ההנאה מהספר נובע מכך שהמסע הרוחני הזה מתואר בגובה העיניים, בלי להאדיר את הגיבור אלא להפך, להציג את כל תשוקותיו הקטנות והקטנוניות כשהוא יוצא מעורו, וכמו מלכים אגדיים מתחפש לאיש פשוט ולומד להכיר את עצמו. על רקע פריחת הצדיקים, אנשי שלומם של ראשי המשק שהעיתונות הישראלית מסקרת במרץ, באר עושה כאן צעד יפה ומתאר את המיסטיקן כאדם בשר ודם. הוא לא מתבייש לשתול בסיפור מעשים מופלאים, אבל רומז למקורות ביוגרפיים שעומדים מאחורי חלומותיו המופלאים של הגיבור על טיבט. הוא מציג את השאיפה לקדושה, אבל לא מבטל את עצמו כסופר, איש האסתטיקה, מול כוחו של הקדוש.

בשלוש נקודות בספר מערב באר דמות צדדית של סופר וחוקר בן דמותו. על פני השטח זה אמנם הפחות אוטוביוגרפי מבין ספריו, אבל קל להשוות בין הצדיק הקהה לסופר שמבקש לחדש את מקורות ההשראה. באר אמנם מצטרף לקו הקלאסי של ספרות עברית, ששולחת גיבורים יהודים לגלות את גופם ואת יצריותם בדרך לגאולה, אבל הנוסח הקל והסיפוריות שמאפיינים את הספר מבטאים אידיאל חסידי של חתירה לשמחה ולהנאה פשוטה מהחיים וממעשה הסיפור ואפילו מהגופניות של הסיפור. את האידיאל הזה 'אל מקום שהרוח הולך' מצליח להגשים.

חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, הוצאת עם עובד
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s