פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.7.2010
הכרטיסים אזלו. הקופאי הלך הביתה. ההצגה ששמה 'ספרות עברית' סגרה את הבסטה. "ההצלחות היו גדולות, מלוּות אופטימיות גדולה ולא מעט מגלומניה", הספיד לאחרונה העורך מנחם פרי את מפעל חייו ועל הדרך גם את תולדות הספרות העברית, "אבל הן היו קצרות מועד, ועד מהרה נשארו מכל אחת מהן רק צללים עלובים של עצמה, שרידי חורָבות".
קינה דומה, פחות מזהירה בסגנונה, נושאת אחת הדמויות ברומן האחרון של מאיה ערד: "זה לא שאין יותר ספרים שנכתבים בעברית, מה שאמרתי זה שאין 'ספרות עברית', במרכאות. כלומר הספרות העברית. נגמר הרצף הזה מברנר ועד… נגיד גרוסמן. כל העניין הזה במה הולך, מה כותבים, מי הדור החדש שמופיע. כל המיפוי הזה של גרשון שקד, נו".
פרי אמנם מציג את עצמו כאחרון הסמוראים, אבל הסיפור על הגירוש מארמון השן אל מי האפסיים הדמוקרטיים חי גם אצל כותבים צעירים בישראל. בחודשים האחרונים יצאו כאן שלושה ספרים סאטיריים שמיישרים קו עם הקדיש של פרי ומתארים באופן חסר רחמים את שפל היוקרה וההשפעה שאליו הגיעה זירת הספרות הישראלית: אל 'אמן הסיפור הקצר' של מאיה ערד (הוצאת חרגול) הצטרפו לאחרונה 'חיי מדף' של נעה ידלין (זמורה־ביתן) וגם שניים מסיפורי הקובץ 'החלום הישראלי' של רועי ארד (חרגול). שלושתם בוחנים את אחורי הקלעים של הביצה המקומית. ממצאי החקירה, אפשר לומר, מעודדים המתת חסד.
'אמן הסיפור הקצר' של ערד מתרכז בדמותו של סופר סיפורים קצרים שהגיע למבוי סתום בקריירה שלו. שנים אחרי שכבש את הקופות ומדורי הביקורת, אדם טהר־זהב הפך לשחקן שולי ומר נפש שמכתת רגליו בין מוקדים מתחלפים של עלבון ספרותי – שיעור בבית ספר, פאנל סופרים אוניברסיטאי, חיקה של מבקרת צעירה וחצופה. כולם מתנהלים מכוח אינרציה סתומה, מכרסמים פירורים שהותירו אחריהם ענקי הדורות הקודמים.
רועי ארד מפקיד את פשיטת הרגל בידי שני טיפוסים פרועים יותר. גיבורת סיפור הנושא היא תמצית קריקטורית של העיתונאים, עיתונאיות יותר נכון, שעלו לגדולה בשנות ה־90 הפכו לסופרות רב מכר, ובסיבוב פרסה חד התקרנפו, התברגנו והולידו ילדים. ארד מעניק לגיבורה, טלי פאפו, את תפקיד מספידת התרבות, אחרי שמִשׂרת התליין חמקה מציפורניה: "ההוצאה פרסמה בשנים האחרונות הרבה סופרות חדשות שטלי פאפו מאוד לא אהבה. הן נראו לה פרועות מדי, בורות וזולות. במה שטלי פאפו כתבה היה תחכום, התרסה ורעננות […] כיום היא חשה שדור הכותבים החדש מנצל את אווירת ה'הכל מותר' וה'הכל כלול', ומתבל את רוח החופש בבורות ובהיעדר סגנון אישי. אם דיברה פה ושם על המחזור שלה, כדי לפעור לדיון נושא שהיה טאבו, הרי שהיום לקחו את העניינים באופן מוגזם מדי קדימה, עד למקום שבו סופרות קוראות לספרים שלהן 'וסת' או 'מיס אנאלית'". אחד השיאים בסיפור הוא תיאור מסיבת עיתונאים קרקסית שבה נפגשים סופרי ההוצאה עם כלבים המיועדים לאימוץ ועם מתאבקים אמריקאים – הזניה מושלמת של ספרות ויחצנות ("זה אירוע ענק. יהיו שם מדור האופנה של 'הארץ' ו'פנאי פלוס' ואנשים מ'ידיעות'").
'דומני', סיפור אחר בקובץ, פונה מתחום העיתונות ורבי המכר לזירת האוונגרד הספרותי, שארד הוא שחקן מפתח בה. הסיפור מסופר מפיו של בחור פלגמט שנלכד ברשתו של בושם פינקלמן, מבקר אמנות וממליך מלכים לשעבר – בן דמותו של העורך האגדי גבריאל מוקד, כמדומה – שהיום מטיל את חיתתו על חצר קטנה של גרפומנים ומלחכי פנכה. 'דומני' הוא שמו של כתב עת ספרותי חדש שפינקלמן מקווה להקים באמצעות דודו של המספר, מנכ"ל משרד המשפטים ואיש עסקים בעל קשרים מפוקפקים בעולם השלישי.
'חיי מדף' של ידלין משלים את התמונה בעזרת פרודיה בלשית שמתרחשת בין כתליו של מוסף ספרות. גם ידלין נצמדת לטקטיקה של קטלוג 'טיפוסים'. במטרה כנראה להלעיג מעוז ישראלי אחרון של אליטיזם, היא מציירת עולם שמתעלם משקיעתו הוודאית באמצעות מאבקי כוחות נמלוליים: עורך המוסף האנטיפת, מגיהה זוטרה ויומרנית, סופר צמרת במחסום יצירתי, חוקר תרבות ערבי שבז לשמאל הישראלי ומשוררת של "שירי כוס וכיבוש". אוסף האנשים המפוחדים והמזויפים של ידלין משקף אולי כמיהה לספרות שיופייה ואמיתותה אינם ניתנים לזיוף, חיקוי או הכחשה; לחיי נצח בניגוד ל'חיי מדף', כשם הספר.
הספרות העברית המודרנית צמחה ממדפי הסאטירה והקטטות בין משכילים לחסידים. קשה לחשוב על דור כותבים מאז שלא הנציח את זירת הספרות בדיו רעיל – מרשימות של פרישמן שמלגלגות על גדולי הדור ועל קוראיהם, ועד הרומנים הפנים־ברנז'איים של אהרן מגד.
איך נראית הספרות הישראלית העכשווית דרך עיניהם של ערד, ארד וידלין? למרות הבדלי הסגנון, היכולת הספרותית וזווית הראייה ביניהם, שלושתם מציירים מגרש גרוטאות חסר תקנה, פרובינציאלי, עסקני, גוסס; זירה שהשתלטו עליה שרלטנים תוקפניים שמשתמשים בטקטיקות שונות כדי לנשל את סופרי האמת מתחומם.
בחורבן התרבותי הזה, על פי שלושת הכותבים, אשמות מפלצות כמו הקפיטליזם, פוליטיקת המגדר ומשהו בשם 'פוסט־מודרניזם' – אמנות שהתנערה מהניסיון לגעת במוחלט, במשמעותי. אצל ידלין העניין מתבטא בגופה החיה של הרומן – בדמות סגן העורך היפה, הנרפה והנעדר (השרלטנות הספרותית כבשה את מחוזות היופי והאמת), שפרסם סיפור מבריק בעלומיו ומאז יבש עטו. איזו ברירה אחרת עומדת מול הנחשול מרובה הזרועות של ספרות נשית, הומואית, מזרחית, סלבריטאית, שמאלנית וצדקנית שהוא עצמו צמח מתוכה.
גם שנאת הנשים שארד מקשט בה את סיפורי הקובץ (לא לעיתים קרובות זוכים להיתקל בתיאורים מבועתים כל כך של שדיים) מסגירה את צקצוק הלשון של אדוני התרבות נוכח 'ספרות הנשים' הפופולרית. ספרות שהשליכה כביכול לפח את ערכי האיפוק והטעם הטוב שעל ברכיהם חונכה ומצאה לעצמה אפיקים בספרות הרווקות העירוניות, בז'אנר המלודרמות התנ"כיות, ההצצות לחדר השינה החרדי, או בפולקלור המדומיין על מטבחה של סבתא קווקזית.
ספרה של ערד הופך את קרב המינים הזה לאמצעי פיוטי, וממקם את הגיבור הערירי מול שוק שמוחזק כולו על ידי נשים – מורות אומללות לספרות, מבקרות שטחיות, קרובות משפחה מעריצות. גם כאן מופיעה הדמות המאיימת של סופרת רבי מכר, הפעם בגלגול האקסית שהולכת ומבססת את מעמדה ואת כישוריה לאורך הרומן.
איום נוסף לשלום הספרות שעולה מתוך הספרים היא פוליטיקת המיעוטים ודיקטטורת השמאל בשיח האמנותי, עניין שבולט במיוחד אצל ידלין, כשהיא מתארת את ההתמכרות של סופרינו לנושא 'הכיבוש', לפואמות לסביות ולגיבורי שוליים כמו ניצולי שואה או פועלים זרים.
מעניין לשים לב לזיקה של שלושת הספרים לספרות הסלונים נוסח המאה ה־19; לאופן שבו הם מתארים קרב תרבות עכשווי במונחים של אצילים מרוששים מול בורגנים שאפתנים. ערד, כנראה האקדמית והקלאסיציסטית מבין שלושת הכותבים, מתייחסת במפורש להתפרקות מושג הקאנון הספרותי וכוהניו, ומסבירה מפי אויבו של הגיבור: "עכשיו הספרות פחות היררכית, יותר פלורליסטית, יש מקום לקולות אחרים". גיבורי שלושת הספרים לכודים בתהייה אם "כל מי שיש לו שכל סביר פלוס־מינוס יכול לעשות כל דבר? שכלום אינו דורש כלום, שהשמיים הם הגבול עבור כל מי שאיננו לגמרי מטומטם?", כפי שמהרהר העורך הספרותי שיצרה ידלין. "זאת תמצית העידן שאנחנו חיים בו: הבינוני, הסביר, הוא סופרמן. הוא יכול לעשות הכל". הסיפורים האלו פוחדים, בצדק, מההמון – אלא שנדמה שהם מסתתרים מאחורי בוז לגוורדיה הישנה שהם מבקשים להסתפח אליה.
ארד הוא אולי הנוקב והאפקטיבי מבין שלושתם, בין היתר מפני שהוא מעז לחשוף את עצמו במידת מה ולשגר חיצים ישירים לעבר עצמו. בדמותה של טלי פאפו אפשר לזהות התמודדות עם תוצאות הקשר החתרני שנסיכי שנות ה־90, בהם ארד, קשרו נגד הרוזנים המזדקנים של התרבות הישראלית. מרד שהכין את הדרך לספרות שונאת־ספרות.
בניגוד לארד, המגמה של ידלין נראית שמרנית ביסודה. על פניו, גם היא מבקשת לתאר עולם עלוב ומסואב שחייב לעבור שינוי כדי לשרוד. בפועל, עושה רושם שהסאטירה שלה מבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולעולם שבו ספרים היו ספרים וסופרים היו סופרים. כל הדמויות בספרה עסוקות באותה צורה בשאיפה להעפיל מעלה באיזו היררכיה מדומיינת של יוקרה ספרותית. כמו במערכת מיסטית של מדורים שמימיים שעל כל אחד מופקד מלאך שומר – כך ניצבים שומרי פתח ספרותיים שמונעים מהאספסוף לבוא בשערי הגן של ההכרה: המבקרים, עורכי העיתונות, ועדות הפרסים. ידלין מתמקדת בתחרות הסיפור הקצר האלמותית (ע"ע מדור 'תרבות וספרות' של 'הארץ') שקובעת מי לשבט ומי לחסד. כביכול, היא מלגלגת על הרצינות התהומית והתחרותיות של אלו הנלחמים על פירורי היוקרה בעולם גווע, אלא שככל שהיא מגחיכה את התחרות הזו ואת חותמת הכשרות שהיא מעניקה – כך ניכר יותר האופן שבו היא מאדירה אותה ומפנטזת עליה.
ב'אשליות אבודות', רומן המופת מ־1837, בלזק מתאר שדים דומים של שרלטנות, כוכבנות ומסחריות שמשתלטים על מגרש האמנות הטהורה. גם בלזק מקשר את התופעה הזו למציאות שבה בני המעמד התחתון תובעים את מקומם בחוגי האינטלקטואלים ובכלי תקשורת ההמונים. עולם העיתונות והספרות שהוא מצייר מושחת וקטלני עשרות מונים מזה שמתארים הסופרים הישראלים, אבל בעוד 'אשליות אבודות' הוא ניצחון ספרותי, נדמה ששלושת הספרים הטריים מודעים מראש לאופיים האנקדוטלי.
למרות השימוש בכל הארסנל הסאטירי – הלעגה, עיוות, ביקורת, שנינות, וולגריות, הומור וסטריאוטיפים – אף אחד מהסיפורים לא מצליח בדיוק לגרום הלם או להטביע חותם עמוק. אם סאטירה אמורה לחשוף פן סמוי של המציאות, שלושת הסופרים פחות או יותר מגלים את אמריקה.
זה בולט בעיקר בתקופה שבה סדרות טלוויזיה כמו 'הפמליה', 'רוק 30' או 'תרגיע' חושפות את גן הילדים האכזרי שמאחורי תעשיית הבידור והפרסום. הסדרות הללו נאבקות בכוח אמיתי, במדיום ובמפרסמים ששולטים 24 שעות בתודעתנו – בעוד שהסאטירה הספרותית הפנים־ישראלית מכוונת את אגרופיה אל מה שהיא תופסת כגוף רופס וחסר השפעה. מה שמתקבל הוא סאטירה מלנכולית, אבלה, מובסת מראש: בקשה לעלות לסיבוב אחרון על מתקן השעשועים לפני שמנתקים את השטקר. עניין שמשתלב היטב בהספד הכללי על מצב החינוך, האקדמיה, המנהיגות והכדורגל בישראל.
בניגוד לבלזק, הכותבים הצעירים מתקשים, או כלל לא מנסים, לאזן את המימד הסאטירי ביצירה שלהם. הם יודעים לתאר את חדירת רוחות 'כוכב נולד' לעולם הספרות, אבל מעבר לגיחוך – אינם יודעים להסביר את הקסם או היופי שהשאיפה לתהילה יכולה להצמיח; להסביר מדוע הם עצמם ממשיכים להתבטא במדיום הספרותי המושפל (לשם השוואה, גם סרטים כמו 'הכל אודות חוה' או 'שדרות סאנסט' הציגו את החצר האחורית הגרוטסקית של המדיום שבו הם פועלים, אלא שבמקביל לארס ולמגלומניה אותן יצירות ידעו לאתר את התשוקה האמיתית והיומרה שבלעדיהן לא יכול להיווצר סרט טוב).
שלושתם מצליחים ליצור מוצר אינטליגנטי ורהוט, אבל מתקשים לחקור לעומק את המערכת שהם מתארים. אם בלזק פותח את ספרו בתיאור השינויים בטכנולוגיית הדפוס שהתלוו למהפכה הצרפתית; מתמצא במערכת השלמה של בעלי התפקידים בעולם שהוא מתאר (מהמבקר המושחת ועד פועל הדפוס האנאלפבית) ויודע לטוות ביניהם קשרים – שלושת הכותבים הישראלים כמעט מצהירים על חוסר יכולתם ליצור מבט שיקשר בין הדמויות שלהם לתהליך כלכלי והיסטורי רחב.
לאור העובדה שמדובר בכותבים בעלי השפעה בשיח התרבותי־תקשורתי בישראל – הביקורת שלהם יכולה להיתפס גם כביקורת פנימית, כהכאה על חטא. אם תרצו, זה אולי המקום שבו מתגלים בכל זאת כוח ובגרות בסאטירה החדשה, לפחות בזו של רועי ארד ומאיה ערד. זו סאטירה שמודעת לחולשות הדור הספרותי הצעיר שאליו הם משתייכים – כביכול אגוצנטרי ושטחי (טלי פאפו), ואולי בעצם מנותק ומופרט מקשר עם דורות קודמים של יוצרים (מסונוור מהרהב הפסקני, המפריד־ומושל, של דמויות כמו בושם פינקלמן). זו סאטירה שמדגימה רצון להתמודד, להשכיל ולהתפתח. לצקת חיים מחודשים בקלישאות יחסי הציבור על עטיפות ספרים. לתקשר מחדש עם קוראים ועם אבות ספרותיים, מבלי לוותר על העוקצנות והחופש שעומדים לרשותם. אולי בכל זאת מוקדם מדי לנסח הספדים.
נעה ידלין, חיי מדף; מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר; רועי ארד, החלום הישראלי
מיטת סדום - יוני ליבנה 