סייד קשוע, גוף שני יחיד

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.6.2010

אחרי מותה של עפרה חזה, התפרסמה רשימה אינטרנטית על משחקי הזהות של הזמיר משכונת התקווה. חזה, טענה הכותבת, הייתה מזרחית שהתחפשה לאשכנזייה שהתחפשה למזרחית. יותר מהניסוח הפסקני, נחרת בזיכרון הדימוי של בבושקה לבושה ככלה תימנייה, שבתוכה מסתתרות דמויות שחורות ולבנות.

ספרו השלישי של סייד קשוע משחק מִשחק בבושקאי כזה. את קשת הבעיות בחיי ערבים ישראלים הוא מבריש בציפוי בלשי, כמעט היצ'קוקיאני – בחירה שמרעננת את הפגישה עם קשוע, שנעשה עם השנים ליוצר הסאטירה המעניין בעיתונות ובספרות הישראלית. בטור הוותיק שלו במוסף 'הארץ' הוא מגחיך את עצמו ומיטיב לעצבן את הנכונים־להתעצבן, מהחברה היהודית והערבית. חמוש בעמדת הלוזר הנצחי, קשוע הצליח להפוך רפיסות קיומית חסרת אמביציה לעמדה של ניצחון. דווקא הנפנוף שלו בכשלונו כגבר, ככותב, כפלסטיני ייצוגי – מציג את האנשים המתפקדים סביבו כמתחרים במרוץ כלבים. ככל שהוא חוגג את בטלנותו ואת כישורי האנוש הדלים שלו, שמקושרים להליכה בשטח הביניים היהודי־פלסטיני, כך הוא הולך וצובר קוראים. קשוע, במילים אחרות, הצליח להפוך את פכי החיים הבורגניים למשל לאומי כשהוא משלב בין הקולות של שלמה ארצי וגארפילד.

בספר החדש, 'גוף שני יחיד', הוא ממשיך בקו הנונשלנטי שלו ככותב, שמתנזר כמעט כליל מניסוחים ספרותיים ודימויים פיוטיים. מספיק לו להשכיב מדי לילה את אחד משני גיבוריו במיטת הילדים של בתו, לעטוף אותו בשמיכה עם הדפס בראץ. שני הגיבורים, בדומה לקשוע, הם צעירים ערבים משכילים, כניסוחו של מאיר אריאל, ילידי ערי המשולש. שניהם מחפשים את הנוסחה שתאפשר להם לחיות בישראל בכבוד ובחופש יחסי. האחד הוא עורך דין שהחל לבסס את עתידו. חייו הם ביטוי מתמיד של רגשי נחיתות שמחייבים אותו לצרוך את המכונית הנכונה, הסושי המתאים, הדעות הליברליות, את האישה הרצויה. במרדף אחר ספרות קלאסית, הוא מגלה בתוך 'סונטת קרויצר' הרצחנית של טולסטוי פתק בכתב ידה של אשתו, שמוביל אותו לשחק תפקיד חדש, מלאכותי לא פחות, של הבעל הנבגד.

"עורך הדין", כפי שהוא מכונה לאורך הספר, הוא מין כפיל פרודי של ביל קוסבי – מי שמצליח להשיג את מיטב הנוחות כבן מיעוטים המתווך בין שתי תרבויות (הוא מייצג בעיקר את תושבי מזרח ירושלים בבתי המשפט הישראליים). עם שני צידי המתרס הוא מנסה לקיים סטטוס־קוו של שקט תעשייתי. ילדיו למשל לומדים בבית ספר ערבי־יהודי שמקפיד, ברוח ההתנחלות עמנואל, על מכסה מינימלית של ילדים "מקומיים," תושבי מזרח ירושלים. הניתוק העצמי, הזחיחות המזויפת והאופן שבו הוא בוחן את עצמו דרך עיני החברה והממסד מנוסחים בגוף שלישי.

מולו ניצב מסלול חלופי – לירי ומעורר הזדהות יותר, כבר בזכות העיצוב בגוף ראשון. הוא מתאר את קשיי ההישרדות של אמיר, עובד סוציאלי צעיר ורך לב. ההתמודדות שלו מול שתי החברות מתבטאת בהרכנת ראש מתמדת, עד כדי מחיקת מאפייני הזהות הבסיסיים ביותר. קשוע מייעד לו את המסלול נוסח רומן המאה ה־19, של העלם הנוגה והמרטירי שהקוראים מייחלים לגאולתו (בזכות האהבה, לפעמים בזכות האמנות). שני הגיבורים, מבהיר הספר, הם פנים של משבר זהות אחד. לשניהם אפשר להתייחס כביטוי קודר וחשוף יותר לפרסונה העיתונאית של קשוע כמצליחן־כושל וכשלונר למופת.

ההישג המרכזי של הספר הוא הדיון בגובה העיניים בנושאים מלודרמטיים ולאומיים. קשוע מצליח לנווט בזהירות ובענייניות בין התפקיד הדרמטי המוכן מראש של שני הגיבורים, לבין תיאור מפורט ואמין של העיסוקים והזוטות שמרכיבים את חייהם השבריריים. שניהם משלמים מחיר על הבחירות וההתבזות שלהם, ושניהם חושפים גם את קלונה של החברה הישראלית. שניהם מגלים שכמוהם, גם שאר הדמויות בחייהם מתהלכות עם קופסת קרטון מרופטת על הראש – שמכסה על נפש חיה, מנוקבת בשני חורים ומקושטת בתמרורים כמו "אישה ערבייה ליברלית" או "אם שכולה".

שכבת משמעות נוספת בספר קשורה ליחסים בין קשוע, כסופר ערבי שכותב בעברית, לקוראיו. קשוע יודע להכניס להם בקטנה, ולהציע להם חברות אם הם מוכנים לספוג את המהלומות. הוא מוליך אותם בין הזדהות עם הדמויות לבין הזיהוי שלהם עם המעמד השליט והשבע. עצם התפאורה של ספריות, חנויות ספרים וזבניות, והניסיון של הגיבורים להשתלט על הספרות המערבית הנכונה בעיני ישראלים־יהודים, היא עקיצה דו־כיוונית כלפי הסופר והקוראים.

המסגרת הבלשית מהדקת את החבילה הידוק אחרון, כדימוי לחשד התמידי של היהודים כלפי הערבים ולהפך. קשוע הוא אלוף בהמחשת המבט הפרנואידי הדו־סטרי הזה של מפקח ומפוקח, באמצעות רמזור למשל: "על כל חמש דקות של ירוק שהם נותנים למכוניות […] ממעלה אדומים, מנווה יעקב, מפסגת זאב ומכל ההתנחלויות המחורבנות – הם נותנים דקה ירוק למאה אלף תושבים". 'גוף שני יחיד' אמנם גולש לעיתים לפעמים לנתיבים איטיים מדי, תפלים אפילו, אבל רוב הזמן הוא מתפקד כשוטר תנועה מיומן, שיודע לספר בדיחה לא מצחיקה בקסם שייקה־אופירי, על חברה שביד אחת מתמכרת לבדיקה של תעודות זהות, וביד השנייה קשורה באזיקים.

סייד קשוע, גוף שני יחיד, הוצאת כתר
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s