ראיון עם אורלי קסטל־בלום, חיי חורף

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.9.2010

טולסטוי למד לרכוב על אופניים בגיל 67. אורלי קסטל־בלום התחילה לדווש על תלת־אופן קצת לפני יום הולדת 50. "אני לא יודעת לרכוב על אופניים אז קניתי תלת־אופן לפני חודש־חודשיים ועשיתי איתו כמה סיבובים, כאילו שאני נוסעת ללול, להביא ביצים. אבל כל פעם שאני עוברת את הכביש הראשי, אני כמעט מתה. כל הזמן נדמה לי שהגלגלים צריכים להיעצר מעצמם. מכוניות כבר נעצרו בחריקות בלמים כדי לא להרוג אותי".

התלת־אופן שוכב כרגע מובטל. הוא נזנח לטובת חודש של עבודת הגהה אינטנסיבית על 'חיי חורף', ספרה החדש של קסטל־בלום, שכבר גבה אבדות בגוף ובנפש. "קצב העבודה המטורף של מנחם פרי, עורך הספר, מכניס אותך לטראנס. מראש נכנסתי להגהה עם קוצר נשימה, חולשה מוזרה. אבל אמרתי: מחלת הלגיונרים, דלקת קרום המוח, זה לא מפריע למנחם. הוא הרי ימשיך. אז הלכתי למיון עם אמבולנס פרטי, כלומר עם עצמי. אמרתי להם שכנראה יש לי דלקת ריאות, ובאמת כך היה".

זה היה רק סיום מתבקש לשנתיים מורטות עצבים, שבמהלכן חיכתה קסטל־בלום לצאתו של הספר. "מצד שני", היא אומרת, "למדתי דבר מאוד חשוב בזמן שחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי: לא לתת לספרות מקום כזה חשוב בחיים. לא מאה אחוז, לא 97 אחוז. תקטיני".

כל השנים עמדת על מאה אחוז?
"מבחינת הנפש – כן. טוטאלית. אני צריכה למצוא לעצמי משהו נוסף לעשות בחיים חוץ מהספרות. בזמן ההמתנה שהספר ייצא, למדתי על צמחי ארץ ישראל. זה הרגיע אותי. חזרתי לימי המגמה הביולוגית בגימנסיה הרצליה. עכשיו אני מחכה לחבילה בדואר של זרעי בר. שלחתי מייל לגן הבוטני באוניברסיטה שייתנו לי להתנדב. אז הם ענו לי: 'לכבוד יהיה לנו ולצמחים, אנחנו מעבירים את בקשתך למנהל הגן', ומאז נעלמו עקבותיהם. כנראה שהצמחים הטילו וטו. אתה יודע מה, לא צריך. אין לי כוח להיות עול גם על הגן הבוטני".

כמה ימים מאוחר יותר גררנו אותה לצילומים בגן הבוטני. ד"ר יובל ספיר, בוטניקאי, הגיש לה מסמכי הרשמה למתנדבים, אבל הסתייג. התפקיד פופולרי, ולא כולם מתקבלים. אחרי צעידה בשביל החולי שמוביל למתחם הקקטוסים, כשהתיישבה בין 'חלבלוב מאיים' ל'פרודיה אדמדמה', נראה היה שרעיון ההתנדבות הולך ומתרחק. "אנחנו באריזונה", הכריזה הסופרת, "הגענו לגיהנום".

את 'חיי חורף', שכולל שישה סיפורים, קצרים וארוכים, קסטל־בלום מגדירה כספר "שבוחן את מצב הישראליות, בארץ ובעולם". על רקע הבידוד של ישראל והתבדלותה מול שאר העולם, הספר מציג דמויות אובדות עצות; אנשים שמחפשים עצמאות, הכרה, ממתקים וכסף, אבל לא מצליחים להתמקם בשום מקום, בבית או בניכר. "זה ספר היובל", היא אומרת, "זה מה שיש לי להגיד בשנת ה־50 שלי לתושבי ישראל. גם לאלה שמעבר לקו הירוק".

כולל תושבי אריאל?
"זה מה־זה אינפנטילי הלא־להופיע בשטחים כבושים. להפך, אתה צריך לנסוע לשכנע את האנשים האלה. לבוא אליהם ישר אל הלא־מודע. צעד אחר צעד, בעדינות. קודם להקריא להם צ'כוב, 'שלוש אחיות'. אחר כך תן להם חנוך לוין. חנוך לוין באריאל! תחשוב על זה, צא וחשוב. זאת הזדמנות להכיר את האנשים האלה, הזדמנות פז לְרַגל. תחשוב שאתה בסקוטלנד יארד".

היית פעם באריאל?
"כן. מבחינה אסתטית, זה על הפנים. מכוער ברמות. מבחינת הצמחייה – קטסטרופה".

סדר היום של קסטל־בלום מסרב ליישר קו עם שעון ישראל: הולכת לישון בסביבות שש בערב, מתעוררת באופן קבוע בשלוש לפנות בוקר. "הבת שלי נסעה לתאילנד לפני ארבע שנים לעשרה ימים, ומאז התאפסתי על שעון תאילנד. היא חזרה, ואני נתקעתי. אם אני מחזיקה עד שבע בערב, זה הישג. אני גם לא רוצה להשתחרר מזה".

למה?
"יש פה, במילים עדינות, איזו התנתקות מהעולם. הבידוד אצלי זה הנחת יסוד. אני לא עושה מזה עניין. זוגיות זה לא דבר שמובן מאליו אצלי כבר הרבה זמן. הבת הבכורה שלי בת 24 – היא תכף עוזבת. הבן עומד להתגייס. אפילו את אחד הכלבים הרדימו לא מזמן. אני אהיה מאוד לבד עכשיו. מי שצריך לעזוב את הבית זה אני בעצם, ולא הילדים. אני חייבת להשתחרר מהמקום הזה. אני גרה כאן, במעוז אביב, י"ח שנים".

לאן היית עוברת?
"אני שוקלת לעבור צפונה, לבית עם אדמה ליד הים – אבל אין לי מספיק כסף. במודעות באינטרנט אף פעם לא כותבים כמה זה עולה. אין לאן ללכת, זו הבעיה. אני שוקלת לנסוע לאפריקה. לעשות משהו יותר מסוכן מגיוס לצה"ל, להעסיק את עצמי בהישרדות גרידא. אולי להצטרף לאיזה מרד. רציתי לנסוע להודו, אבל זה מאוד אגואיסטי מצידי, להירגע. אני צריכה להרגיש שאני מקריבה משהו".

מה בכל זאת קושר אותך לישראל?
"בזמן שחיכיתי שהספר ייצא, הדבר העיקרי שהחזיק אותי היו ציפורי הצופית. יש פה מלא צופיות בשכונה. ניסיתי להכין להן מתקני האכלה, אבל זה לא עבד, אז קניתי צמחים שהן אוהבות. היית מצפה שבגיל 50 בנאדם יידע מה משאיר אותו בבית, לא? משהו כמו 'אהבת השפה העברית', למשל. אולי זה עניין של ביוכימיה. יש פה כנראה חומר באוויר שקשור בגיאולוגיה של האדמה, סיליקט או משהו, חומר שלא נמצא בבוסטון. וגם השמש".

בסיפור הנושא, שמבוסס על תקופה של כמה חודשים שבמהלכה גרה בבוסטון, קסטל־בלום מציגה לקוראים רשימת עצות להישרדות בחורף האמריקאי. "אני לא מבינה איך אפשר לחיות במינוס 20 מעלות. עשרים דקות אחרי שהגעתי לשם, רציתי לחזור. לא החזקתי מעמד".

מה היית אמורה לעשות שם?
"הייתי צריכה להתייצב באוניברסיטה, להופיע בוועדות שונות, ועוד כל מיני דברים שלא עשיתי. בוא נגיד שלא בדיוק השתתפתי. העיקר היה להיות נוכחת.

"הישראלים שם זה פשוט בידור לא נורמלי. יש שם כאלה משנות ה־60, ה־70, ה־80. הבן־דוד שלי שמוזכר בסיפור – היגר לאמריקה אחרי מלחמת יום כיפור. הוא היה בסיירת מטכ"ל עם אהוד ברק, ועכשיו הוא בנה בהונדורס. כמו רוב המשפחה שלי, גם הוא לא יודע מאיפה לאכול אותי. למדתי שם דבר מעניין סוציולוגית: כל אחד זוכר את ישראל מהיום שהוא עזב. ולך תתקשר איתם. כל אחד זוכר עברית אחרת, וכולם מתאכזבים ממני, כי אני המהדורה המעודכנת. אני מזכירה להם שהזיכרון כבר לא קיים.

"בגלל זה הכי גרוע להרצות בפני ישראלים. למרות שזה בעברית ואתה כאילו בין אנשיך. הכי כיף – וזו המלצה – להופיע בפני בני מיעוטים. שחורים, היספאנים, סינים. אנשים שכמה שפחות בעניינים. ניו־יורק – גרוע מאוד. קולומביה – גרוע מאוד. הם חייבים לי עד היום איזה 300 דולר".

למה ישראלים מצפים ממך כשאת מגיעה לאמריקה?
"אם הם לא קוראים לי 'רוצחת' אחרי שצה"ל הורג ילדים בעזה, הם מצפים שאני אהיה יהורם גאון או הג'ינג'י מהטברנה. בתור התחלה, שאני אביא ניחוח. אני מביאה ניחוח? אני לא מרצה על שמנים אתריים. יש לי שטיקים, גם אני יודעת להיות סטנד־אפיסטית, אבל כבר נמאס לי מהם. בלוס־אנג'לס הלכתי ערב הבחירות למיליונרים דמוקרטים, ובבוורלי־הילס – רפובליקנים. אצל אלה השמצתי את אלה, ואצל אלה התקפתי את אלה. הייתי גם המתלהמת וגם המותק. צריך למצוא פרצוף חדש, יותר אותנטי. פשוט להיכנס לחדר ולשתוק".

קסטל־בלום יכולה לשתוק עד מחרתיים, אבל כדי למכור ספרים ולשלם את המשכנתה, היא יודעת שאין ברירה אלא לנסוע בעולם על תקן שגרירה. היא כבר ספגה חרם בפראג ("היו איתי ברוגז בגלל שהרגנו את השייח' יאסין"). היא כבר ספגה צרחות בארה"ב ("צה"ל בדיוק הפגיז בעזה, אז מישהי מהקהל צעקה לי 'מרדרר!'"). לאחרונה ביקרה גם במצרים עם ידידה האמן גיל מרקו־שני, כאורחת של המכון הישראלי האקדמי בקהיר – ביקור שהוליד את הסיפור שפותח את הספר.

"ההורים שלי הם ממוצא מצרי. כשנחתתי במצרים וראיתי את אולם ההמתנה עם כל הערבים, הרגשתי שהגעתי הביתה. כל הדיכאון והחרדות נעלמו לי. הרגשתי רגועה. הרגשתי שאני פשוט יכולה להישאר שם. בכלל, עד שאתה לא אומר שאתה ישראלי, מצרים היא גן עדן. ישבנו באיזו מסעדה מול סלב מצרי ששתה המון בירה. ברגע שאמרנו שאנחנו מישראל, המבט שלו התאיין, כאילו אמרנו שאנחנו שליחי השטן. רק בגלל שהוא היה שיכור, לא היה לו כוח לקום".

הגיעו מצרים להרצאה שלך?
"מצרי אחד ועוד מצרי וחצי. אבל הספר החדש שאני עובדת עליו מבוסס על מבנה הפירמידות. תדע לך שהפירמידות זה כמו כלבו שלום בתל־אביב. אני חייבת לחזור לשם כדי להשלים את החצי השני של הספר. אני פונה אל השגרירות המצרית שיזמינו אותי שוב להרצאה של 12 איש, כולל אנשי הניקיון".

לרגל חגיגות ה־60 לעצמאות ישראל הצטרפה קסטל־בלום למשלחת הסופרים העברים שנסעה ליריד הספרים הבינלאומי בפריז. "באו הרבה סופרים עם נשותיהם והרבה סופרות עם בעליהן, ואני באתי עם עצמי. היינו באיזה טקס בתוך בניין מאוד עתיק שבו העניקו לאשכול נבו פרס של 10,000 יורו על ספרו 'ארבעה בתים וגעגוע', שבתרגום הפך ל'ארבעה בתים וגלות'. הוא נתן נאום מאוד ארוך, ככה שהייתה לי הזדמנות לעבור בינתיים על כל נשות הסופרים, וזה מה שעשיתי".

התוצאה היא סיפור עוקצני בשם 'אשת הסופר', ששולח חיצים לעבר אלו שמקדישות את חייהן לקידום הקריירה של הבעל. קסטל־בלום אמנם מסרבת לציין שמות, אבל כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות יוכל לזהות מבין השורות את מקורות ההשראה; לאתר בין נשות סופרינו את זו שמורגלת "להפנט את עצמה לאי־קיום במשך רגעים ארוכים כאשר עליה לשמוע שוב ושוב איזה נאום שהסופר מכין ומתרגל לקראת אחד הכנסים".

היית רוצה שתהיה לך 'אשת סופר' כזאת?
"גיישה, אתה מתכוון. לא, זה נורא לעשות דבר כזה לבנאדם, לתבוע שיקדיש לי את כל חייו".

היא מודאגת אם הספר מספיק מצחיק. הומור לא חסר כאן, אבל במונחי קסטל־בלום 'חיי חורף' הוא ספר לירי ונוגה. הצד הסאטירי ופריצות המציאות שמזוהים עם הכתיבה שלה מרוסנים כאן רוב הזמן וצמודים אל הקרקע. יותר מתמיד, בולט בסיפורים המימד הביוגרפי. לא קשה לזהות את הקשר בין המצב הלאומי למצבה האישי של קסטל־בלום – עניין ראוי לציון אצל סופרת שעשתה שמות בריאליזם הישראלי של אמצע הדרך.

אחד הסיפורים בקובץ, 'עונת המתים', מתייחס לרצף מיתות אמיתיות שפקדו את משפחתה בשנים האחרונות. "לא טרחתי אפילו לשנות את השמות. דניאלה, בת־דודה שלי, מתה לפני ארבע שנים מהסתבכות של סוכרת. זאת הייתה נקודת משבר אמיתית. היא תמיד אמרה לי שהיא לא תגיע לגיל 50, ולא האמנתי. בגלל זה כל כך חזק אצלי ה־50 הזה. היינו ממש כמו אחיות. כשהיא מתה, צרחתי. המזרחיות שלי ממש יצאה החוצה.

"אחריה מתה מסרטן גם מישלין, הבת־דודה השנייה שלי מצרפת. כל פעם שהייתה לי בעיה בחיים, הייתי מתקשרת אליה ועושה בדיוק מה שהיא אומרת לי. אחרי המוות שלהן נשארתי בלי בעלות ברית במשפחה. הצרפתייה הזאת ידעה לחיות – בסופי שבוע היא הייתה מטיסה מטוס פרטי, וכל חופש היא טסה מעל האלפים. היא הייתה אומרת לי: 'אין מה לחפש על האדמה'. מילים כדורבנות. הבחורה הייתה מפוכחת".

ואת?
"חשבתי שאני לא אגיע לגיל 50. צריך לדעת להזדקן, וזה קשה מאוד. מבחינת הגוף, אני לא בשיאי, אבל אני לא דואגת לו. אפשר לעשות יוגה. אפשר לשחות. מה שמפחיד אותי הוא שצריך להדחיק הרבה. אני רק שומעת 'זיקנה' וכל הדלתות בראש נטרקות. יעיל כמו מערכת הביטחון המצרית. אבל כמו שאמרה לי הפסיכואנליטיקאית שלי: כבר עשו את זה לפניי; אני לא הראשונה ולא האחרונה שתזדקן. בדיוק אתמול דיברתי איתה, אחרי שנתיים שלא נפגשנו. ביקשתי פגישה חד־פעמית לסיכום, והיא הזדעזעה שאני רוצה לסכם. היא התעקשה שזו תהיה 'פתיחה'. אני באמת צריכה פתיחה חדשה".

כבר אי אפשר כמעט למצוא אצלך ניבולי פה.
"כמו שבגילי אני לא אלך עם מיני ועם חולצת בטן, ככה אני גם לא אקלל בכתיבה שלי. הרי קיללתי, הלכתי עם ביקיני עד מתי שאפשר היה. גם ירקתי על אנשים. מקללים אותי הרבה בנהיגה – יש לי שיבוש בחניה – אבל אני לא עונה, בניגוד לפעם. למדתי להתנהג יפה, וגם התעייפתי. אני לומדת להתפשר".

תני דוגמה.
"היה למשל עניין עם המילים 'פתותי שלג' בספר החדש. בהתחלה נורא נאבקתי שזה יהיה 'פתיתי שלג'. כל פעם פרי היה משנה את זה, ואני הייתי משנה בחזרה. עד שהבנתי שפרי פשוט לא יכול לסבול פתיתים. משהו בילדות, כנראה. לקח זמן עד שהבנתי שפתיתים אצלו הולך עם מרק. התחלתי לדמיין מרק פתיתים, ואת פרי בבנימינה לא רוצה לאכול מרק פתיתים. אז שיהיה 'פתותי שלג'. מתפשרים".

את עוד מרגישה כמו בת חורגת ביחס לספרות העברית?
"כבר לא. אם אני אצא מעורי ואסתכל על עצמי ועל תפוקתי מבחוץ – אז לא רע מבחינת הספרות העברית שיש לה אחת כזאת. בשנות ה־20 שלי פחדתי למצוא את עצמי בגיל 50 בלי יצירות, בלי משמעות לחיים, והתחלתי לכתוב בקצב. אתה שואל אם מי שהייתי בגיל 20 הייתה מרוצה ממני היום? כן, עשיתי וי. אבל מי שאני בגיל 50 – בוא לא ניתן לה פתחון פה. יש איתה בעיות. כרגע אני מדברת איתך בפנים המרוסנות שלי, מה שאנשים קרובים אליי לא תמיד זוכים לראות.

"אני מאלה שהיו אמורים בגיל 50 כבר לנוח. אמנם אין לי את האפשרות הזאת, אבל מבחינה פילוסופית, אני פנסיונרית. אם אני אלך לעולמי בקרוב – זה בסדר. מבחינת חובתי הפילוסופית, לא ההיסטורית, אני חושבת שסיכמתי כמה דברים בספר הזה. למרות שלא מזמן ראיתי שכתוב עליי בוויקיפדיה 'סופרת פוסט־מודרניסטית'. מי לעזאזל כתב את זה? שיכתבו סופרת, נקודה".

משונה שאת נלחמת בתואר הזה.
"אני פשוט רוצה כבר להיות סופרת קלאסית. מצידי להיות סופרת פוסט־מודרנית קלאסית. אני עדיין מקנאת פה ושם ביחס שסופרים אחרים מקבלים. אני רוצה כבר שתהיה תמונה שלי בשחור־לבן בוויקיפדיה.

"אני קוראת עכשיו סופרים עברים ישנים וטובים שנשכחו ועברו מהעולם – יעקב שטיינברג למשל, אתה יודע איזה סופר ענק האיש הזה היה? אני עושה מחקר: מה פירוש הביטוי הנורא 'נס לחו'. למה הם ולא אחרים? למה דווקא ביאליק? המצב שאני רוצה להגיע אליו הוא שלא יהיה לי אכפת להישכח. לפעמים אני עושה הרפיות. אני אומרת לעצמי: תשכחי את כל העולם, ועכשיו תדמייני שהעולם שוכח אותך. לא היית, לא תרמת, לא עשית, לא התקיימת, לא הזקת. כלום. קניון עזריאלי ממשיך בלעדייך. אתה לא מבין איזו הקלה אני מרגישה. ככה אני מצליחה ללכת לישון בשש בערב. זה הדבר הכי מרגיע בעולם. כמו תנוחת המת ביוגה".

את מרגישה היום כמו מוסד ספרותי?
"יותר כמו מוסד סגור".

הצעה לעבודת סמינר: פקידי בנק בספרות של אורלי קסטל־בלום. במציאות, היחסים המרים בין הסופרת לרשויות הפיננסיות הגיעו לסטטוס־קוו. "כשבאתי לבקש עוד משכנתה על הבית, הבנקאי שאל אותי: 'יש לך הרבה תיאורים בספר החדש?'. זו שאלה קלאסית, הוא צודק. אבל אני שונאת תיאורים. אז אמרתי לו: 'כן, אני עכשיו נורא אוהבת לתאר – אבל יש גם אקשן, אי אפשר לומר שאין פה התפתחות עלילתית'. וככה קיבלתי את המשכנתה".

בזכות התיאורים?
"בזכות הדאווין".

את עוד צריכה לרדוף אחרי כסף?
"זה ברור כשמש. בשוודיה יש להם קרן – מספר מסוים של סופרים מקבלים 80 אלף שקל בשנה, קבוע. פה אין דבר כזה. פה הסופרים על הפנים. אבל ברוך השם, אני כבר לא במצב של תחילת הדרך. למדתי הרבה קומבינות. פיתחתי איזה חוש. פעם אנשים עבדו עליי בעיניים, החתימו אותי על שעבודים למיניהם. עכשיו, אחרי כל המעברים בין הוצאות הספרים, אני לא משועבדת יותר. רק לבנק הפועלים.

"אבל אני נזהרת מאוד לא להפוך לטיפוס המריר הזה. זה מכער מאוד את הפנים, הורס את הסימטריה שלהן. וזה הרי אינטרס מספר אחת. אז אוקיי, יש לי קצת סנטר, יש פגעים, הגרביטציה מנצחת. אבל צריך לדעת להישמר ממרירות".

איך בכל זאת את מתקיימת?
"אמא שלי בת 80 פלוס ומחזיקה אותי. משלמת לי כמעט הכל. אילולא היא, לא יכולתי לכתוב ספרים. היא עזרה לי לגדל את הילדים, פיזית, אחרי שהתגרשתי מבעלי. זה כמו מצנט, פטרון. אבל המצב הזה יוצר הרבה הרי געש. וזו עוד מדינה חמה, והמזגן לא עובד. מי היה מאמין שעיסוק בספרות, דבר כל כך משעמם, יפתח כזו תיבת פנדורה.

"אמא שלי בעצמה עבדה פעם ככתבנית. אני פשוט רציתי לשכלל את הכתבנות שלה, אבל כמובן שזה תפס כנפיים. מבחינתה, הבת שלה צריכה לעבוד בבנק. היא לא מבינה איך עובדים בדברים רוחניים, בלי תלוש משכורת. ודווקא יש לי תלוש – מאוניברסיטת תל־אביב! זה באמת הזמן לבקש שוב סליחה מאוניברסיטת בן־גוריון: הם ברוגז איתי כי פישלתי פעם ולא הופעתי להרצאה. ביקשתי כבר מאה פעם שיסלחו לי העוול הנורא, אבל הם עדיין מחרימים אותי. ושם זו הרי המשכורת הכי טובה.

"חבל שאבא שלי לא חי. הוא היה מעריך את זה. גם אמא שלי נורא גאה בי בחוץ – כל הספרים שלי מסודרים אצלה בארון מאוד יפה, ולידם ספרים של רונית מטלון וא"ב יהושע בצרפתית ובאנגלית. היא אוהבת את רונית מטלון בגלל שהיא מצרית. את הספרים שלי היא לא יכולה לקרוא. עניין פסיכולוגי מורכב. היא לא מתחברת. אבל הנה, הספר החדש הוא הוכחה שאני עובדת ומודה לה שהיא תומכת בי, למרות שהיא לא כל כך מאמינה בי".

גם אחרי כל כך הרבה ספרים?
"אפשר לומר שבמשפחה לא מחזיקים ממני. אחת הקרובות אמרה לי עם מבטא שאני 'הול'. כמו 'עול' על הצוואר רק עם ה"א. יש אנשים שמתייחסים לכתיבה כאל סוג של שרלטנות. ובגלל שאני כותבת בלילה, אף אחד גם לא מרגיש שזה קורה. זה הרי דורש המון אנרגיה. זה הימור. והימרתי על עצמי עוד בגיל 25, כשלא היו לי הוכחות. צריך חוצפה בשביל זה. אני לא הבת של עוזי ברעם. אני הבת של ברטה וסלבו, ממגורשי קיבוץ עין־שמר. לא פשוט".

אם היית גבר זה היה אחרת?
"עוד יותר גרוע. המזל שלי הוא שאני אישה. הרי איך הכל התחיל? שמירת הריון. גבר סופר שלא מפרנס כבר היו שוחטים. המזל שלי הוא אמא שלי. רק שתפרגן כבר, זה הכל. זה כנראה חלק מהדלק שלי לכתיבה, הזווית הזאת של האנדרדוג, אבל כבר נגמר הדלק הזה. צריך למצוא חדש. לדעתי, אני כבר מזמן על אנרגיה סולארית לגמרי אחרת. בגלל זה אני רוצה לגור ליד הים. להפיק חשמל מרוח ים. אבל לא מרשים, יש חוק נגד זה. להתנתק מחברת החשמל, זה החלום שלי".

אורלי קסטל־בלום, חיי חורף, הוצאת הספרייה החדשה