אלי עמיר, מה שנשאר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.11.2010

מאחר שעל כל שאר השאלות שמציקות לו הוא משתדל לענות בפירוט רב ככל האפשר – השאלה המרכזית שנשארת אחרי שמניחים מהיד את 'מה שנשאר' היא לשם מה נכתב הספר הזה. מה גרם לאלי עמיר – סופר אהוב ומצליח אבל לא תמיד מוערך – לספר את הסיפור השגור ביותר, הבינוני ביותר, הממוצע שבממוצעים. אם נלך בדרכו השיטתית של המספר וגיבור הספר – השתוממות מול עובדות חייו, העלאת השערות ובירורן באמצעות נבירה בארכיון הזכרונות – אפשר לשלול גרפומניה לשמה, גם אם מלאכת הסיפור נמסרה כאן בידיו של גבר כל־ישראלי שמתנסה לראשונה בכתיבה ספרותית למגירה. לא, משהו רציני ודרוך מורגש לאורך כל 389 עמודי הספר, גם ברגעים הבנאליים ביותר – משהו שלא מאפשר פשוט לפתור אותו כעוד רומן על משבר אמצע החיים, מאלה שאהובים אצלנו ובכלל ('לאכול, להתפלל, לאהוב', למשל).

'מה שנשאר' – החל בכותרת השלמה־ארצית שלו – הוא שיר הלל לאנשים רגילים ולחיי זוגיות רגילים שעלו על שרטון. אוֹדָה לשגרתיות. הגיבור הוא יליד שכונת עוני ירושלמית, שהצליח לטפס מהרקע הצנוע של הוריו ולהפוך לאיש עסקים אמיד אך חסר סיפוק. התקף לב בשלהי שנות ה־50 שלו שולח אותו לבית חולים. ממיטת חוליו הוא משקיף על חיי האהבה והאמונה של חבריו לחדר, ובעיקר בוחן לאחור את חייו ברוח השיר של רוברט פרוסט: מדוע בחר בדרך חיים אחת ולא באחרת? איך היו נראים חייו אם היה בוחר בדרך האחרת? מה גרם לאהבת העלומים שלו לנבול בטרם עת, ומה הוביל לרקבון חיי הנישואים שלו?

השאלות הללו, בניסוח בארוקי לא פחות, חוזרות על עצמן שוב ושוב לאורך הרומן – שבכלל נכנע לסגנון מכופתר ופקידותי. סיגריה תהיה בדרך כלל "סיגריה אסורה". רצף התהיות ששואל את עצמו הגיבור יסתיים לרוב ב"מי חכם ויידע". העניין הזה לא רק מסרבל את הקריאה, אלא מוציא את האוויר מהרושם של דיבור מהוסס ולא מנוסה שאמור להיות מנת חלקו של רואה חשבון שעושה את צעדיו הראשונים בכתיבה.

את האחריות לסגנון הכתיבה הממלכתי של עמיר אפשר אולי להטיל על הגיבור, שכותב על פי מה שהוא חושב שאמור לייצג ספרות יפה, אלא שעמיר נמשך כאן באופן כללי לסימטריה ולשבלונות. סיפור משבר אמצע החיים שלו מציית לדגם של התקף לב סמלי (גיבורות נשים בז'אנר הזה בדרך כלל מתפכחות בעקבות בגידה מצד בעלן). שתי הנשים ששברו את ליבו מוצבות זו מול זו במתכונת הקלאסית: אחת מתרוממת לגבהים בסערת רגשות, השנייה כולה רגליים נטועות בקרקע. אחת מתוארת על גבול הנימפומניות, והשנייה עקרה. כל זה בולט במיוחד דווקא מול הרצון של הגיבור לשבור תבניות ולבדוק צורות מחשבה חדשות. רואה החשבון מבקש להשתנות, אבל שב ומדגים אותם רעיונות באנקדוטות ארכניות, בקול מסבירני שלא משאיר מקום לדמיון.

מצד שני, דווקא הפגמים האלה מעניקים לספר משמעות ביחס לפרסונה של עמיר, יליד שנות ה־30, שלא פעם הואשם בשטיחות רעיונית וסגנונית – ובספר החדש מנסה מסלולים חדשים של כתיבה. האופי הקונבנציונלי של הסיפור נראה כמו אתגר שהציב לעצמו – כאיש הממסד זה שנים, מי שבשנים האחרונות נהוג להצמיד לשמו את היוזמה שהייתה להריצו לנשיאות – לא לגלוש לפיתוי של אלגוריות לאומיות ופוליטיות שמזוהות איתו. בדומה לגעגועים של המספר לאהבת עלומיו, נדמה שגם עמיר, שנוטש כאן את הגיבור האוטוביוגרפי מספריו המרכזיים, מוכן לבדוק את ההנאה בכתיבת רומן רומנטי נטו ללא אצטלה ציונית. אם כי, בדומה לשירים של שלמה ארצי, הזוגיות העייפה עושה גם כאן רושם של דימוי לאהבת הארץ הדוויה.

ובכל זאת, למרות הרתיעה הכללית, לאורך הספר נבנית מערכת יחסים אינטימית עם המספר. נוצר יחס של כבוד ועניין כלפיו, במיוחד כשהוא לומד להתבונן בחיים האפורים של הוריו או לגלות דרמה בחיי הסובבים אותו במחלקה הרפואית. כמו זוג נשוי ותיק, הקוראים לומדים להתפשר עם הסגנון הלא־סקסי של עמיר (שבולט במיוחד בתיאורי הסקס הנדיבים) ומתפשרים על הזדהות ואכפתיות כלפי הגיבור וכלפי הנחישות לספר סיפור פשוט על חיים רגילים. הנחישות הזאת מצליחה בסופו של דבר להפיק מתיקות מחומרי הגלם חסרי המעוף של הסיפור. השאלה היא אם עמיר והקוראים מוכנים להסתפק בצימוקים.

אלי עמיר, מה שנשאר, הוצאת עם עובד
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s