פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.12.2010
מבין שלל הדימויים שאלכס אפשטיין מנסה ללכוד בעזרתם את מהות הסיפור הקצרצר – צניחה מראש גג, מסע מכווץ בזמן, קיצור דרך הביתה – הקולע ביותר הוא זה של 'אמן ההימלטות': "הוא נכפת בחליפת משוגעים והוכנס לכלוב עם גורילה. הכלוב כוסה בבד ופחות מדקה אחר כך כבר ישב בו יאקוב חופשי, רגל על רגל, כוסית קוניאק בידו, ואילו הקוף הענק מוטל למרגלותיו, כפות הוא בכתונת המשוגעים". כלוב קטן, דקה אחת, מחיאות כפיים.
הקריאה בסיפור הקצרצר היא אכן ציפייה להתפעל, לצד דריכות לגלות את הבלוף. אפשטיין, יליד 71', החל לפרסם סיפורים קצרצרים בשנות ה־90, אלא שבשנים האחרונות צמח סביבו דור שלם של סמסני פלאפון וצייצני טוויטר שלמדו גם הם דבר או שניים על המאמץ העילאי להיראות נונשלנטי בדרך אל הפאנץ'. האם עדיין שווה לבקר ביריד של אפשטיין?
התשובה היא קודם כל כן. אם כי ראוי – כמו קהל בהופעה של קוסם – להיות חשדניים. הטריק העיקרי של אפשטיין בקובץ החדש הוא שילוב בין המיתולוגי ליומיומי, בין הזעיר לאדיר – לא פעם בעזרת טשטוש תחבירי או פיגורטיבי בין שני קווי סיפור, ריאליסטי ופנטסטי. אפשטיין מציע כאן להתנסות שוב בקסם הקדמון של הספרות באמצעות הסיפור הקצרצר, באמצעות המסע המפרך של מילימטר אחד. רוב הגיבורים שמופיעים פה הם גולים מעידן מופלא שנפלו אל תוך הווה דל־פלאות. מלאכים מתפוצצים, מתעוורים, כנפיהם נקטעות. אורפיאוס עוקר את עיניו. סיזיפוס מנסה להתאבד. אטלס – אולי ניצול שואה קשיש – גורר כל הלילה רהיטים בקומת הבניין מעל. והנה עוד משל יפה לסיפור הקצרצר: דירת בניין קטנה שמעליה שומעים רהיטים נגררים בידי ענק מופרע. "כמה מוזר העידן הזה", חותם אפשטיין, שוב, בנונשלנט מיתמם של רגל על רגל; "דומה שהשמיים פשוט מחזיקים את עצמם".
אפשטיין הוא לא הראשון שבודק את הדרך לליבו של הקורא החשדן, העייף והמפוכח שיצרה הספרות במאה ה־20. הוא גם לא הראשון שמבקש לטעון שהקסם של הספרות נעוץ בעצם השאיפה להיקסם – גם בידיעה שהקסם שקרי ומגוחך (ראו, למשל, את 'יאקיש ופופצ'ה' של חנוך לוין שעדיין רץ על הבמות). אתגר קרת, למשל, שסגנונו שונה לחלוטין, פועל במסגרת פרויקט דומה של המיזוג בין העולם הבא לרחוב אלנבי.
הגירסה של אפשטיין לתנועה הזו היא גירסה שנונה ואינטלקטואלית במופגן, שמתקיימת בעולם שכל ההקשרים בו הם פנים־ספרותיים, מה שגובל לפעמים בהתחכמות מעיקה. בשורות פתיחה כמו "פרוזה היה חתול פרסי. שירה הייתה חתולת רחוב. או להפך" יש משהו קצת חנפני – ליטוף עצמי של הסופר וקהילת הקוראים. סביר להניח גם שלא כל קורא יתחבר למערכת הסיפורונים על האיש האחרון שנותר בעולם (סופר) ועל האיש הכמעט אחרון בעולם (קורא שנוחתת עליו מכונת כתיבה שהושלכה מהחלון בעקבות מחסום כתיבה). שניהם מדומים לקין והבל.
אבל התמונה הכללית עובדת. למעשה, אפשטיין יצר בקובץ הזה תוכנית מערכונים – חלקם עצובים למדי – שמשלבת דמויות חוזרות: הבלש שנרדם בזירות פשע, המלאך המפוחם, משפחה של נוסעים בזמן שנפרדת ושבה להיפגש בעידנים שונים, הסופר הרדוף בידי האפשרות של כתיבת רומן. גב הספר רומז שמאחורי מצבור הסיפורים מסתתרת עלילת־על שהקורא צריך לתפור, אבל נדמה שיותר נכון לדבר על וריאציות של דמויות וסיטואציות דומות, שאפשר לפעמים ליצור ביניהן קשר, לתפוס אותן כשברירים בעלילה מיתולוגית.
כך או כך, ברור שהקצרצרים של אפשטיין לא באמת מבקשים ללכת בקטנות. אטלס אולי לא נושא את השמיים בכפות ידיו, אבל מי שיקשיב לחריקת הרהיטים יתוודע לכוחו. יותר מזה, כמו אותו צילום של דיאן ארבוס של הענק והוריו האפורים בדירתם הזעירה – דווקא הכלוב, הגבלת היקף היריעה של הסיפור, ממחישים את עוצמתו ואת האפשרות לפרוץ את הגבולות.
ובאמת, לא פעם אפשטיין מצליח בכמה שורות לשנות בתנועה זעירה את מצב התודעה מתחילת הקריאה – למשל בתיאור הרגעים המתמשכים שבהם אדם שמצליח לפתע להתעופף, מאבד את כוח התעופה ומתרסק מטה. הוא מצליח לתחוב אצבע לרגע המציאותי הזעיר ולהשהות אותו. אם קוראים את הסיפורים ברצף, האפקט אפילו קצת ממסטל. מצד שני, הקריאה בכל סיפור לא מתעלה הרבה מעבר לחיוך קטן, קריקטורי, שבמהרה נשכח. בקנה המידה של אפשטיין, יכול להיות שהחיוך הזה הוא תחילתה של רעידת אדמה.
אלכס אפשטיין, קיצורי דרך הביתה, הוצאת ידיעות ספרים
מיטת סדום - יוני ליבנה 