אמנון דנקנר, מגע הקסם של הבל גאגין

11111111111111111

פורסם  במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.2.2011

ב'מגע הקסם של הבל גאגין', קובץ הסיפורים החדש שלו, אמנון דנקנר מבקש מאיתנו להפסיק להיות נודניקים ולהתחיל ליהנות מהחיים. מי שבעד, שירים את היד. בזאת הוא מניח את האצבע על נקודה גועשת, אדומה ונפוחה באחוריים של סדר היום הציבורי. משהו שמציק ומשבש את הזרימה החופשית, את ההרמוניה, את היציבות – בדומה לאותו צרצר שמפריע לפינוקיו לעשות גוד־טיים. כמו שאומר ראש העיר באחד הסיפורים על פקח שיכור וידוע לשמצה: "אם יהיה לי על כל חמישים פקידים חמוצים שסובלים מעצירות כרונית שלוקר אחד עם שמחת חיים, אולי סוף־סוף העיר הזאת תחייך כבר". אם האומה סובלת מבעיית עצירות, 'מגע הקסם של הבל גאגין' נחלץ לעזרה בכפפת ליצן ומנה יפה של שומן אווז.

כדי לאתר את מקור הסתימה חוזר דנקנר לשנות ה־50 וה־60, לשנות ילדותו בירושלים שנמתחת על סקאלה שבקצה האחד שלה פרופסורים מרחביה ובקצה השני חנוונים זעירים ששואפים להוליד פרופסור מרחביה. החומרים שיוצאים מהצנרת מוכרים מאוד, ובכל זאת לובשים צורה חדשה. מגויסים כאן החיילים המזיעים, התחמנים אך אהובים, יושבי המרפסות של סרטי הבורקס, של זאב רווח ושל אפרים קישון. כל אלה נגרסים במטחנת הבשר של מספרים הומוריסטיים אמריקאים כמו או.הנרי ודיימון ראניון. בעיקר ראניון.

הקובץ משחק על הפער בין ירושלים הנעבעכית ההיא לבין הפנטזיה של ברודוויי החלקלקה נוסח ראניון, על הפער שבין הניסיון לגנוב מהצד עוד קצה דג מלוח לבין תאוות ההימורים של אזרחי המזללה של מינדי. "זאת תהיה הגזמה לומר ש'אוריינט' היה מרכז העולם התחתון של ירושלים", הוא כותב באחד הסיפורים, "כי, אחרי הכל, איזה עולם תחתון? […] אנחנו לא באמת מדברים כאן על משפחת קורליאונה". ומוסיף: "העבריינים הקטנים וחבריהם היו גאים בשחמטאים שהוסיפו למקום קלאסה אינטלקטואלית […] ואילו מטורפי השחמט הרגישו שהם מצויים במקום עם אווירה אקזוטית […] קצת סקסית".

האם הסיפורים של דנקנר מצליחים להגיע לאיזון של קצת קלאסה וקצת סקס אפיל? לא בדיוק. שביעות רצון עצמית היא מכשול בפני שניהם. הסיפורים הראשונים בקובץ מדיפים ריח חזק של מיונז והשפעה חזקה של ההומורסקה האמריקאית (הסיפור השני, למשל, מספר סיפור נוסח 'ברנשים וחתיכות', על רווק מזדקן שנאלץ לפברק מעשייה על רומן עם אסירת עולם, כדי שאמו תמשיך לממן את חיי האהבה שלו). יותר מזה, ההטפות של דנקנר נגד הטפות מוסר, נגד נוקדנות, נגד היצמדות יבשושית לאידיאולוגיה, מצטברות לסיפור כמעט ידוע מראש: הפלצן, שליח הסדר והטעם הטוב, ייאלץ להרפות את סוגריו אל מול קצת נוכלות שרמנטית, או לנפוח את נשמתו. ולפעמים להפך: התאוותן הבלתי מזיק אך חסר הגבולות ייאלץ להתכווץ במסגרת מדכאת.

דנקנר מצטרף למקהלת הקולות שהוא מחקה, וכמו מעבד כאן את קולו של הבדחן היידי העממי. המחווה הטיפוסית ביותר לספר היא זו של מתיחת העפעף כלפי מטה בסגנון 'על מי אתם מנסים לעבוד'. מתחת לעטיפה של חידון התנ"ך, באחד הסיפורים, מסתתר ספר חינוך מיני. מאחורי בעלת סלון אליטיסטי לבגדי נשים מסתתרת נערת מסיבות פרועה מווינה שמבקשת להלבין את עברה. במילים אחרות, דנקנר חוזר אל אבותינו הבורגנים ומבקש מהם־מאיתנו במטותא להפסיק להעמיד פנים, לסלק הצידה את כלי הפורצלן ולא להתכחש ליהודי הגלותי החרמן וטוב הלב שבתוכנו. כל ניסיון לריסון עצמי ייגמר בטחורים. כך הוא מצטרף לסאטירה ההפוכה, המרגיעה, נוסח 'זוהי סדום' של 'ארץ נהדרת': אין ממה להתרגש. פוליטיקאים הם פוליטיקאים. אנשים הם אנשים. שחיתות – שחיתות. מה שהיה הוא שיהיה, ולכן עדיף קצת ליהנות.

הסיפורים המוצלחים יותר בקובץ הם אלה שעוסקים בהוריו של דנקנר. שם מתאחדות הדמויות שוחרות החוק והסדר שמופיעות בסיפורים אחרים – אחיות בית חולים קפוצות, פקחים קפדניים ופרקליטים מטילי אימה – לדמותה הגרוטסקית של אמא דנקנר, אישה שחלומה הוא לתפוס על חם את העוזרת גונבת ממנה. באחד הסיפורים, למשל, היא משתלטת על בית הקפה שבעלה מנהל ומבטלת את השוחד הקבוע לפקחים. "אז לא קראנו לזה שוחד", קורץ דנקנר לקוראים, "היה מקובל על כל הצדדים כי המתת הזאת נבעה מלב טוב, מהכרה […] וכי מוטב להעלים עין מחטאים ועבירות קלות כדי שכולם יוכלו לנשום". כמו שאומר משגיח הכשרות באותו סיפור: "למה לרדת לחייהם של יהודים ולבדוק אחרים? מי אני? […] קוזאק של הקדוש ברוך הוא?". בסיפורים המשפחתיים מצליח דנקנר לא רק לגייר את הקוזאק בדמות ישראל הוואנאבי־מודרנית, אלא להפוך את הבירוקרטיה המפא"יניקית לשֵד מאגדות חז"ל.

'מגע הקסם' שעליו מדברת כותרת הספר הוא מגע התרמית היפה, הוא הפוילעשטיק הספרותי. את הקסם הזה עובדות חמורות יכולות רק לקלקל. על הטענה הזאת אין להתווכח בתחום הספרות, אבל היא מקבלת נופך רב־משמעי בזכות הפרסונה העיתונאית של דנקנר, שיצא כעורך נגד 'מועדון שלטון החוק' (לפני הקמפיין ההפוך של 'די לשחיתות'), והוצג כמקורבם של פוליטיקאים כמו אריה דרעי ואהוד אולמרט, שגם להם דבר או שניים לומר לגבי הצורך להרטיב את החוק היבש. כך או כך, הספר הזה יכול להצליח. לא רק בגלל שדנקנר הוא מספר מוכשר ולא רק בגלל שהוא נושק בלי לגמגם לספרות בורקס. סודו הוא סודו של בדחן חתונות: הוא יודע מה הקהל רוצה לשמוע. השאלה היא אם זה הפולקע שהקהל צריך.

אמנון דנקנר, מגע הקסם של הבל גאגין, הוצאת אחוזת בית
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s