פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.7.2011
הרצל חזה מדינה. אשכול נבו חזה את משבר הקוטג'. באחד הרגעים הנבואיים ב'נוילנד', ספרו החדש, משתוקק תרמילן בדרום אמריקה לאותה גבינה ישראלית. מדהים לראות איך נבו מזהה את הקשר בין המיתוג הנוסטלגי והתמים של הקוטג' לעברו הפצוע של האיש, לוחם לשעבר בצנחנים שעשה באינתיפאדה השנייה "דברים שיהודי לא צריך לעשות". הרומן העבה הזה מנסה לרקוד על שתי החתונות: לדחוס פעם נוספת את הסיפור הציוני כולו למדף הגבינות בסופר – ובאותו זמן לחשוף את השדים בתוך קופסת הפלסטיק.
בספריו הקודמים הצליח נבו ליצור קונצנזוס בקרב שתי קהילות: הקונים והמבקרים. הקונים הצביעו בקופה; הביקורות יישרו קו: מתנחמד, קונפורמיסטי. סביר להניח שהטקס יחזור על עצמו גם לכבוד 'נוילנד', הרומן החדש והשאפתני של נבו. מתחשק לחרוג מהדרך הסלולה הזאת, אבל בדומה ל'נוילנד', הרשימה הזו לא עומדת לחדש דבר. נבו לא נטש את ספרות המיינסטרים שלו. הוא עדיין מיומן ביצירת שניצל ספרותי – דשן, קל לעיכול, משביע, ביתי וכו'. גם הפעם אין מנוס מאותה שורה תחתונה: מדובר בספר קריא, מעורר סקרנות, שלא מעליב את האינטליגנציה אבל גם לא יוצא איתה לסיבוב פראי בנהר. ספרות סבבה.
הנקודה המעניינת ב'נוילנד' היא המודעות לתפקיד התרבותי שנבו לקח על עצמו: הילד הטוב, הבסדר, שמבקש לרצות את כולם ועדיין זוכה לנזיפות מנציגי הטעם הטוב. הדילמה של ההליכה בתלם מול החריגה הרומנטית מהמוכר היא לב העניין כאן. על העלילה צריך לדבר בזהירות כדי להימנע מספוילרים, כמו בכל ספר שמדגיש את המרכיב הבידורי. מעבר לסודות משפחתיים שנרמזים בפתח הדברים, מתנסחת שאלה דרמטית: האם גיבורי הספר, שני הנאהבים, יממשו את אהבתם האסורה? האם כבר מימשו אותה בטיול המסתורי שעליו הם מתכתבים באינטרנט? ויותר מזה, האם הגיבור הגברי הצליח לאתר את אביו האלמן שיצא לחפש את עצמו בדרום אמריקה וניתק קשר עם העולם?
'נוילנד' נע בין שתי יצירות: 'אלטנוילנד', רומן התעמולה האוטופי של הרצל מ־1902, ו'לפני הזריחה', אחת הדרמות הרומנטיות הבולטות בקולנוע של שנות ה־90. 'נוילנד' למעשה משכתב את שתיהן לסיפור אחד. אלה גבולות הגזרה המוצהרים של נבו. הסיפור הלאומי, הממסדי, מצד אחד. ומולו הסיפור הכאילו־אוניברסלי, הפרטי והזוגי. 'אלטנוילנד' של חוזה המדינה הציע גאולה לעם שלם. 'לפני השקיעה' הציע לזוג צעירים מתוסבכים הפוגה מחייהם הממוסדים. כמו עשרות סרטים לפניו, הוא הפגיש שני זרים (אמריקאי, צרפתייה) בטריטוריה חדשה (וינה) ובחן את הרעיון של אהבה זמנית ועל־זמנית – משל פופולרי כנראה לקשר בין הקולנוע לצופים.
מתוך 'לפני הזריחה'
נבו מדבר טלוויזיונית וקולנועית שוטפת, וזה בסדר גמור. גיבורי הספר עצמם מודעים לתפקיד שהם משחקים – הבחור שנישואיו במשבר, הבחורה שלא מוצאת את עצמה, התפאורה האקזוטית של סרטים רומנטיים שקוראת להם לרפא זה את כאביו של זה. אלא שלנבו, כמו לקוראים שלו וכמו לגיבוריו, אין אומץ או רצון להשביע את התיאבון הבריא לרומן רומנטי בצורה ישירה. כל המעורבים מוכרחים לקבל דחיפה היסטורית וגורלית, להרגיש את הידיים של אבא הודפות את הנדנדה מאחור, כדי לנדנד את הרגליים באוויר.
אם יש משהו נועז ב'נוילנד', משהו עוכר שלווה באמת, הוא הצורך ללוות את אבא אל חדר המיטות; להקביל בין ההתאהבות לחיפוש אחר האב. אביו של הגיבור, איש עסקים מצליח ובעל עיטור גבורה ממלחמת יום כיפור, יוצא למסע הקלאסי של חיילים ישראלים באיחור של שלושים שנה. הוא מאפשר לעצמו לפרוק עול ולבטא את הטראומה מאותה מלחמה, אחרי שנים שבהן התמסר לתפקיד אבי המשפחה. את המשבר האישי שלו הוא הופך למסע ציבורי ומבקש להקים אלטרנטיבה לישראל של שנות האלפיים, שנייה לפני מלחמת לבנון השנייה, ברוח החזון של הרצל, כפרודיה או כתיקון שלו.
לב הספר מוקדש לבחינה דו־משמעית של הבשורה הציונית בימינו: האם בדומה לרומן מחוץ לנישואים, הציונות עצמה לא הייתה הימור, יציאה רומנטית משגרת ההיסטוריה והחיים בגולה? ולהיפך, האם הגיע הזמן לצאת להרפתקה חדשה? על השאלות האלה נשפך עוד רוטב של חוויית הדור השלישי לשואה, מסע מקביל בזמן של אוניית מעפילים לפלשתינה, תהיות לגבי היהודי הנודד ותופעת התרמילאות הישראלית. אלה שאלות יפות, מעוררות פיהוק לעיתים, שמבשרות אולי על גל חדש של סיפורי מסע וגלות בספרות הישראלית (עד כה, פילסו את הדרך הרומנים של א"ב יהושע וחיים באר, למשל, מהעשור האחרון).
אלא שהשאלה הכי מעניינת שנבו שואל היא מהי מטרתו כסופר. בנקודה אחת, גיבורו לועג לשף דמוי אייל שני, "עם הנטייה שלו להכניס יד מתחת לסינר וללטף לעצמו את שערות החזה, עם ההתעקשות שלו להעניק משמעות עמוקה לעניין הארצי למדי שבו עסקו". האם נבו מדבר בעקיפין על עצמו, כמי שמבקש לחלץ את הקורא הבורגני מהשגרה המשעממת של חייו? האם הוא מבקש להפיח חיים חדשים בסיפור הציוני, הנמשל לנישואים מתפוררים? האם מטרתו לקבץ סביבו, כמו אבי הגיבור, קהילה של קוראים הלומי קרב ולרפא את נפשם? האם הוא מבקש להציג קול ביקורתי מול המציאות, בעזרת החזון הליברלי, השוויוני, של הרצל – או שתפקידו לנחם את הקוראים, להאציל על חייהם יופי נסתר כמו פרסומת לקוטג'? נבו בוחן את כל התפקידים הללו אבל לא מוכן להתמסר לאף אחד מהם. מצד אחד, 'נוילנד' מציב אותו בחזית ספרות המיינסטרים בעברית, ללא הרבה מתחרים. מצד שני, נראה שנבו עוצר את עצמו מלהגיע רחוק יותר.
אשכול נבו, נוילנד, הוצאת זמורה־ביתן
מיטת סדום - יוני ליבנה 