דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.6.2011

אין אפשרות לדבר על 'נופל מחוץ לזמן' בהקשרים ספרותיים בלבד. לספר הזה, ספרו של הסופר ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה ומאז נמנע מראיונות אישיים, מגיעים הקוראים מצוידים. אלא שגרוסמן לא עונה לציפיות, למרות שהוא בהחלט מטייל לידן. הוא לא מציג כאן יצירה קלאסית, בנויה לתלפיות. הוא לא הופך את המוות של בנו לניצחון אמנותי גדול. למרות הרמיזות הפילוסופיות והלאומיות שמהדהדות בשם 'נופל מחוץ לזמן' – לא מדובר בספר שמקנה להתמודדות עם אבל משמעות פילוסופית מעמיקה. האובדן האישי לא מקבל מימדים של טרגדיה לאומית, וגם לא ממחיש מחדש את המהות של שכול בחברה שהתרגלה מזמן לתמונות של הורים שכולים ובנים מתים ושום מוות כבר לא מוציא אותה מהכלים. זאת אומרת, גרוסמן דווקא כן מבצע את כל המשימות האלה, המשימות שמוטלות על סופר ישראלי מרכזי ששכל את בנו במלחמה, אבל בעזרת מכשירי עיוות רבים ככל האפשר.

זה ספר קטן ולא ברור. לפעמים מעורפל, הרבה פעמים ישיר לחלוטין. לא בדיוק עלילתי, לא בדיוק מופשט. כמו הדיבור על שכול ומלחמות, 'נופל מחוץ לזמן' גובל לא פעם בקלישאות ובטקסיות. גם כשהוא מדבר בכנות, ואולי במיוחד כשהוא חשוף וכן, התובנות שלו יכולות להיראות כמעט מובנות מאליהן למי שחווה אובדן.

אלא שהחשיבות של הספר הזה קשורה לעיסוק בכישלון ובחוסר אונים. מלחמת לבנון השנייה, שמונחת על השולחן אבל לא חודרת ישירות לספר, זכתה לדימוי עלוב ומבלבל בציבור הישראלי: האם זהו ניצחון או כישלון, האם זו הייתה מלחמה הכרחית, האם ישראל הפגינה כוח או חולשה, האם חיילים הופקרו לגורלם או שדווקא הדאגה לחייהם הייתה שיקול מפתח. בצורה דומה, קשה להגדיר את ספרו של גרוסמן, להבין באיזו שפה הוא רוצה לדבר. הוא מוגדר כ"סיפור בקולות" שנע בין כמה דמויות חוזרות. האם זאת פרוזה, כמו שמצביעה המילה "סיפור"? האם זהו ספר שירה – מאחר שרובו מעוצב בשורות קצוצות, בדרך כלל שקולות וחרוזות? או, לאור העובדה שמדובר במונולוגים ודיאלוגים שיריים, מדובר בעצם בדרמה? למרות שגב הספר מבליט את היסוד הסיפורי שבו – ה"ערפל" הזה, מילה חוזרת בספר, מתקשר לניסיון לתפוס מותו של בן, ולניסיון לדבר אל המת.

שאלות כאלה יכולות להיראות מיותרות ביחס לחוויית הקריאה עצמה – אלא שהיחסים הבלתי אפשריים עם המת מתוארים בספר בהשוואה ליחסים בלתי אפשריים עם מעשה הכתיבה. הכתיבה מחיה את הזיכרון, וגם ממיתה אותו. היא הופכת אותו למלוטש, אמנותי, "נשגב" בלשון הספר – ובכך גם משטיחה אותו, מרחיקה אותו מהחיים. באחד הרגעים הקולעים בסיפור, "האיש ההולך", הקול שהכי מזוהה עם גרוסמן עצמו, מתאר את עצמו לש את פני הבן, את פני זכרו של הבן, לכדי חיוך. על פניו, 'נופל מחוץ לזמן' מוליך את הקורא להבנה שאין ברירה אלא לספר סיפור, לדבר על מה שאי אפשר לבטא במילים. גם אם אין אפשרות לתת פשר וצורה לאובדן – אין ברירה אלא לנסות.

11

 

התהליך הזה מתחיל לא טוב, בצורה המרתיעה ואולי המושכת ביותר (הנטייה של הספר הזה למיזוג ניגודים מדבקת). בעזרת דמות פנקסנית בשם "רושם קורות העיר", שמציצה למטבחם של זוג הורים, גרוסמן מוליך את הקורא ליצור זיהוי מיידי בינו לבין דמותו של הגבר האבוד בספר, שאחרי חמש שנות שתיקה פוקע בו משהו והוא מחליט לצאת "לשם". אל רגע המוות, אל רגע התגלות המוות, אל תחושת האובדן הראשונית, אל הבן המת עצמו? לא הדמות ולא הספר לגמרי מבהירים. המפה הזאת מאותתת לקורא על הכיוון הרצוי: טקסט אוטוביוגרפי, כמעט יומני, שבו גרוסמן יהפוך את האבל שלו למילים יפות ומוזהבות.

במידה מסוימת הוא עושה את זה. הדיאלוג הכאילו־שירי שהוא שם בפי הגבר והאישה הוא תמצית האפקט הגרוסמני שמושך אליו קוראים ומרחיק ממנו קוראים אחרים: רגשני, חשוף, משחק במילים ובדימויים אינטנסיביים: "איך ניגש, חשבתי/ בלילה ההוא,/ איך נרגש זה אל זה?/ כשאנשק אותך/ תיחתך לשוני/ בשברי הזכוכית/ של שמו/ בתוך פיך". מפתה להיענות ללשון הקינה והשבועה, אבל התחושה הבולטת מהטקסט מזכירה שברי זכוכית. יש משהו לא נעים בשימוש הזה בשפה של חשיפה, בהגבהה של הקול המתאבל. אלא שגרוסמן, ככל שהספר מתקדם, חובט גם בקורא ובעצמו, בצורך הזה, בחדירה הסנטימנטלית והנצלנית לחדרים עם צעצועים מתיישנים ועריסות ריקות. הצורך בדיבור מת, פתטי, שקוצץ את הפינות החדות מהמפגש עם המוות ועם המתאבלים.

מצד אחד, גרוסמן משתמש בכינוי הילדותי והכל כך פרטי לבנו אורי, "אואי", ומצד שני, למעשה לא חושף דבר. את הסיטואציה האוטוביוגרפית ואת הרושם היומני הוא הופך לסיפור סמלי על דמותו של "רושם קורות העיר", פקידו של דוכס, שמתעד שורה של דמויות הורים לילדים מתים, כלומר עולם ללא המשכיות. האב בן דמותו של גרוסמן סוחף אחריו, כמו החלילן מהמלין, תהלוכה סהרורית של הורי המתים שסובבים במעגלים במטרה להגיע "לשם", לפגוש במתים (הצורך להניע את הקפוא מזכיר את גיבור סיפורי הילדים של גרוסמן, איתמר, שגובר על חוקי הזמן והמקום, מטייל על קירות ונכנס לתמונות מצוירות; ולהפך, גם את דמויות הילדים המורבידיות מהרומנים שלו).

יש משהו מרתיע בדומיננטיות של השירה בספר. זו שירה חלולה רוב הזמן, שלא נמנעת ממחוות ריקות ("שורש נשמתי נעקר"). חלק מהשורות השיריות נראות כאילו נכתבו בלב שותת, אבל יוצרות רושם שטוח על הנייר. גרוסמן לא מטשטש את המרחק הצורם בין האבל הראשוני והחי לביטוי הכתוב שלו: "כל עוד/ נשמה באפי/ אדלה/ ואשתה ואשתות/ את אופל/ הרגע/ הזה", הוא כותב. ובמקום אחר: "ממילה למילה/ משהו־סוד שבינינו/ נקלש, מתמסמס,/ כמו חלום/ שמאיר לתוכו/ הפנס. כי היה בשתיקה/ איזה נס,/ איזה רז היה בדממה/ שנבלענו בה יחד איתו".

מה שמקל על הקריאה בספר הוא היסוד העלילתי, הסיפורי. כאשר אחרי כארבעים עמודים פונה הפקיד לאדונו הדוכס – אפשר להתחיל למפות את ההתרחשות ולצפות להתפתחות העלילה. אם כי גם האשליה הזו נשברת (הדמויות קורסות אחת אל תוך השנייה, ומוצגות כפנים שונות של אותו נוף נפשי פנימי). את ההסתייגות שמעורר הטקסט הכאילו־שירי אפשר להסביר בכך שהמילים האלו מחפשות קול שיפיח בהן חיים, שיבצע אותן. ובאמת, בכמה נקודות נרמז שהדמויות שרות אותן ממש, פורצות בשירה בעולם שבו הן פועלות, בכפייה או בדרך נס (אחת מהן מגמגמת, אחרת אילמת). במילים אחרות, עצם המפגש בין רסיסי הסיפור והפרוזה לסגנון השירי ממחיש את המפגש בין החי למת.

התיאור הזה של הספר יכול להישמע כמו התפתלות. כמו ניסיון לעקוף את השאלה אם אפשר לשפוט ביטוי של אבל, אם מותר לדבר עליו במונחים אסתטיים – שאלה שגרוסמן בעצמו השיב עליה כשהחליט לפרסם את הספר. אלא שהמבוכה הזאת היא בדיוק מה שמציע הספר לקוראים. התזוזה בין מה שנראה אישי ואקטואלי לבין הבדיוני והמעורפל. בין תיאור כל כך מקומי של חתיכות חביתה בצלחת, לנוף סמלי של דוכסות עתיקה. בין הקשרים גבוהים למיתולוגיה ולדרמה לבין הבלחות של טקסט בוסרי במובהק.

קשה להאמין ש'נופל מחוץ לזמן' יזכה לאותה פופולריות כמו 'אישה בורחת מבשורה' – מפני שהוא רק מתגרה בקוראים עם הבטחות לסיפור ולעלילה מרתקת, עם הבטחות להצצה לחיים פרטיים. עיקר החשיבות שלו קשור לנכונות של גרוסמן לזגזג בין התחלות לא גמורות של סגנונות וכיוונים ולחשוף את עצמו ככותב, גם שלא במיטבו. לתאר דבר שלא הבשיל.

דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, הוצאת הספרייה החדשה
מודעות פרסומת

  1. שלום
    סיימתי לקרוא את הספר לפני מספר ימים ועתה העזתי לבחון את שנאמר אודותיו, ולהוסיף את שאני חש.
    קברתי וליוויתי רבים בדרכם האחרונה וגם הגורל לא הקל עם משפחתי. המסע שלנו הוא אל בית הקברות ושם בפרק זמן קצר אנחנו נכנסים לתכניו של הזמן מעבר למוות ,,, אנחנו מביטים אל המצבה , אל התמונה ו/או האלבום נזכרים ומזילים דמעה , אך עתה לאחר ה"חיטוט במילותיהם של ההולכים בספר – אני מתחיל גם לשאול "היכן הם,,,, מה הם עושים … המילים שאנחנו נוהגים להשתמש בהם " הם מביטים עלינו מלמעלה , לאחר קריאה היצירה של דוד , לפתע מקבלים משמעות אחרת .
    העיון בספר ,לעיתים, היטשטש בגין הדמעות , ואשתי גם להמשיך ולקרוא לא יכלה…. דוד היה מקל על הקוראים לו היה מאפשר לנו להתרכז יותר בקלות בדברי ההולכים. הקורא לא יכול להרשות לעצמו שלא להעמיק , לקרוא ולהבין ואפילו לרשום לעצמו את מחשבות ההולכים , חרדת הקודש בעיסוק במת אינה מאפשרת רפרוף והתקדמות במעלה היצירה מבלי להבינה ולתאר את פני הדובר ודמותו ש/ל המת/חלל . יש ביצירה מעין חזרה ללא התחדשות . של עוד קווים לדמות המחפשים וקרוביהם, ובוודאי לאלו שאינם,
    לסכום, דוד גרוסמן – פתח מרחב חדש של עולם שניתן להכנס אליו ולהתחיל ללכת בו , הליכה עם חשש של כניסה לשדה מוקשים של רגש ודיכאון , יחד עם ההאפשרות של לא להפרד מיקירנו ולהמשיך ולהחזיק ולשמר אותם כל העת איתנו …..


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s