מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.10.2010

לפני כמה חודשים יעל בר זוהר עשתה מעשה. הטאלנטית הופיעה בתוכנית טלוויזיה כלכלית כפרזנטורית של חברת קוסמטיקה, וכשהמנחה שאל שאלות לגבי שכרה, קטעה בר זוהר את הראיון והשאירה את המצלמה להתמקד בתפאורה. מה הכעיס כל כך את מי שמתמחה, מתחילת הקריירה שלה, בבידור ובדוגמנות – תחומים מסחריים במובהק? האם נטשה באחת את עמדת הפרזנטורית רק משום שנדרשה להתייחס ישירות להיבט הכספי של עבודתה?

האנתולוגיה 'מאחורי הכסף יש סיפור' מבקשת לעשות צעד הפוך. לקחת את אותו מרכיב שהנגיעה בו מוטטה את החיוך שיצוק על פני בר זוהר, ועל גביו לבנות עולם קטן. בפתח־הדבר שכתבה העורכת דנה אולמרט, היא מסבירה שהצירוף של שבע הנובלות בספר מתברר ככלי "למרוד ברוח הזמן", כלומר בשיטה הקפיטליסטית ובאמנות המסחרית. המעשה הספרותי מוצג כאן כדרך להשיב לדמויות את סיפורן האישי ואת מורכבותן, דווקא בנקודה שבה עיקרון כלכלי אחד מצמצם את זהותם של בני אדם.

אולמרט מבהירה שהמטרה הראשונית הייתה להציג לקוראים שורת כותבים מוכשרים, ורק במהלך העריכה התברר הקשר בין הסיפורים, בדמות עירוב של עולם מושגים כלכלי ורגשי. ובאמת, לאורך הקריאה באנתולוגיה ניכר ששום סגנון, מוטיב סיפורי, מקור השפעה או אידיאולוגיה לא קושרים בין שבעת הסיפורים. יותר מזה, נראה שעצם הצירוף שלהם תחת גג אחד לא מועיל להם. הסיפורים לא מדברים אחד עם השני. להפך: משהו קהה ולא נעים מצטבר במעבר ביניהם ומטשטש את ייחודם. ודווקא המשהו הזה הוא אולי לב הקובץ, שיש בו אמנם סיפורים טובים וטובים יותר, אבל אף אחד מהם לא מענג או חדשני במיוחד.

הסיפור הפותח, מאת יניב איצקוביץ', הוא כנראה הנאיבי מכולם – דווקא בזכות הטון הכאילו־אירוני שמאפיין אותו. הוא מסופר בגוף רבים, מפיהם של בעלי משרד שמאות, שפונים למנהלת סניף בנק ולכל נמען "שעשוי להתעניין בסיפורו של פלוני־אלמוני". הסיפור משתמש בעסקי השמאות, המפרקים נכסים מ"ערכם" הרגשי ומסיפור החיים שמאחוריהם, ומבקש לחקות את הז'אנר והלשון של כתבי שומה כדי לדבר על מעשה הספרות. האנלוגיה בין יחסי מספר־קוראים לבין יחסי שמאי־בנקאים היא מעניינת, וגם התשתית העלילתית – מפלתו של בירוקרט שלא היה מספיק מאושר בעיני מעסיקיו ומשפחתו. היה יכול להתפתח כאן דיון על האופן שבו הניו־אייג', הפסיכולוגיה וצו ההגשמה העצמית הופכים לאמצעי שליטה, לרודן מחייך. בפועל, נוצר כאן סיפור שטוח עם פואנטה די צפויה על אותו פקידון, שמיטב הסופרים המודרניים כמו גוגול, קפקא, צ'כוב ובלזק כבר גרסו לדייסה.

כל הכותבים בקובץ מעמתים בין המנגנון הכלכלי למעשה האמנותי. המשוררת רחל חלפי, בסיפור המשכנע והריאליסטי בקובץ, משליכה סטודנטית צעירה לאמנות למאבק על בית ופיסת קרקע, שחושף חוסר יכולת להשתלט על כללי המשחק בחברה כוחנית (וגברית, במושגי הסיפור) ואת הפנטזיה על פסיביות מוחלטת בחברה כזאת. שאר הסיפורים מציבים גיבורים בעמדה דומה, של שיתוק מול חוקי המשחק ורצון לבצר לעצמם חלקה קטנה מחוץ ללוח המונופול. המלנכוליה הופכת כמעט אוטומטית לסימון של יופי, על פי אותה נוסחה שמולכת בגלגלצ כבר שנים. על האזכור החוזר לשואה בסיפורים לא נדבר.

"הו, הדכדוך הזה", מתארת את עצמה הגיבורה של נגה אלבלך, שכתבה סיפור נוגה ונקי על מעצבת שעוזבת את עולם האופנה המתגלה לה כ"ביזנס במסווה של אמנות" והופכת למאיירת לילדים. בנקודה הזו נחשפת תפיסת העולם השמרנית שהקובץ משקף על כוחה הגואל של אמנות, שעליה גם ביאליק היה חותם בשמחה. שוב ושוב מרומזת הוויה עשירה של תרבות ויצירה – אירופית בבירור – כקוטב מנוגד לקשיי החיים בחברה מעמדית־חומרנית. רק לעיתים רחוקות מבצבצת ביקורת כלפי עצם הניגוד הזה. יותר מזה, כמעט כל היוצרים בקובץ משתמשים בדמויות מיותמות, חסרות אונים, בעלות נפש ילדותית ולא פעם קורבנית, והיתמות הזו מתחברת היטב לאותו דימוי של עולם תרבותי עשיר ובטוח בעצמו שכאילו נחמס מידיהן.

זה בולט גם בסיפור המעניין בקובץ, שכתבה ארנה קזין ונמנע מרצינות־היתר ואווירת הנכאים של חבריו. את הנובלה שלה היא פותחת בתיאור אישה משכילה ואמידה שעדיין נאבקת בעולם הסמלים של אביה שהיה "כולו גרמני, כולו גרמנית […] כולו היינריך בל". נדמה שקזין וחלפי הן היחידות מבין הכותבים שלא מסתפקות בתיאור של עולם מופרט ומנוכר. קזין יודעת גם להמיר את הדיבור על כסף בדיבור על חירות, ולא משתמשת ברובה האוטומטי של כתיבה לירית מול המציאות הקפיטליסטית. אם יונה העגלון של צ'כוב לא מצליח למצוא בעיר הגדולה אוזן קשבת לכאב ליבו – נהג המונית של קזין, מורה בתיכון לפילוסופיה לשעבר שנקלע לחובות, לא מצליח להשיג מרחב פרטי להשתין בו. גם כאן, בסיפור האופטימי בקובץ, הגיבורים מצטיירים כילדים שהוסרה מעליהם השגחתו של איזה מבוגר מופשט: אלוהים, המדינה, התרבות והמוסר החברתי.

עידו אנג'ל הוא כנראה היחיד שמוכן לנצל כלי עכשווי שיצרה התרבות הקפיטליסטית כדי לנסח צורת סיפור חדשה – הגיבור שלו מספר את הביוגרפיה המלודרמטית שלו בעזרת תוכנת 'רב־מילים'. אבל כמו אצל איצקוביץ', ההזרה הזאת מנוצלת בצורה כמעט סכמטית, וגם כאן הסיפור מסתיים בחגיגה של אובדן ומחיקת העצמי. כך יוצא שגם אם כל סיפור ראוי לתשומת לב בפני עצמו, הגעגוע המצטבר שעולה מהאנתולוגיה לעולם תרבותי שיוצריו לא הכירו משקף ספרות כנועה ומדכדכת, שלא מבקשת אפילו לפרוץ את גבולות הכניעה והדכדוך. אם אולמרט ביקשה להציג את הסיפור שמאחורי הכסף, היא לא חשפה אלא את כיסופי התוגה הרומנטית של האדם העירוני הקטן, או את תוגת המתאבל על מה שמעולם לא היה שלו.

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות, הוצאת אחוזת בית
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s