ס' יזהר, סיפור חרבת חזעה, הוצאה מחודשת

1

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.2.2011

ההוצאה המחודשת של 'סיפור חרבת חזעה', במסגרת פרויקט 'עם הספר', היא מעשה תרבותי חשוב מאוד, ולא פחות מזה, ממוסמס לחלוטין. הספר עצמו הוא שדה קרב סמוי בין העטיפה המנומנמת והממלכתית, כולל חסות של בנק הפועלים, לבין התוכן הספקני והפולמוסי. האם העטיפה תנצח? סביר להניח שכן.

מה היה עולה היום בגורלה של יצירה כמו 'חרבת חזעה' – סיפור ארוך מפיו של לוחם צעיר בשלהי מלחמת העצמאות? איך הקוראים היו מתייחסים לניסיון לספר בגוף כמעט־ראשון על גירוש מאורגן של תושבי כפר פלסטיני בידי הכוחות הישראליים? האם הם היו מזדעקים על תיאור של חיילים שהתרגלו לירות בחמורים ובגמלים שנותרו מאחור בכפרים הערביים? האם הם מוכנים לחזות באנשים צעירים, שנלחמים בשמם ולמענם, יורים בהתלהבות על אזרחים שבורחים מהכפר המותקף?

לא צריך ללכת רחוק כדי לנחש. לא מופרך לדמיין שהספר היה עובר זובור ציבורי בדומה לסרט 'ג'נין ג'נין'. אם ס' יזהר, שפירסם את קובץ הסיפורים ב־49', על סמך דברים שראה כלוחם בשטח, לא היה מוקצה כמו טלי פחימה – האם היה נטען נגדו שהוא מוסר חומרים מסווגים ומרשיעים כמו ענת קם? האם הוא היה מואשם בצדקנות כמו הלוחמים לשעבר בארגון 'שוברים שתיקה'? האם לימור לבנת או אביגדור ליברמן היו מרוויחים על חשבונו נאום פטריוטי?

יזהר לא היה יוצר רדיקלי, גם אם הספר עורר בזמנו פולמוס. הוא היה קצין, ומאוחר יותר חבר כנסת מטעם מפלגת השלטון, מחנך וחוקר חינוך. איש הממסד שיצירתו השפיעה על פוליטיקאים וסופרים. אבל חבל להיסחף לדיון המוכן על תולדות חופש הביטוי בישראל ועל פועלו של יזהר. 'חרבת חזעה', הסיפור המרכזי בקובץ, הוא קודם כל מאבק על יפי הביטוי. הוא יצירת אמנות שהמפגש איתה היום הוא מפגש ספרותי אמיתי, מפגש חי. והרושם הזה רק מתעצם למחשבה שהסיפור נוצר בזמן אמת, בידי אדם צעיר, שהבין היטב איזה חומר מעולה מונח לו בידיים והצליח לעצב אותו עיצוב אמנותי כמעט שלם. גם ברגעים הנמלצים ביותר וגם בשיאי הפאתוס – מרתק לראות איך יזהר דמיין אותנו, קוראים עתידיים בעברית. איך נמנע מצנזורה והציג את הגיבור ובן דמותו בצורה עלובה, בו בזמן שאיפשר לקוראים להתקומם ואפילו לשנוא את דור המייסדים.

11111111111111111

אם קל לדמיין את ההסתייגות של קוראים ימנים מהספר בהקשר הזה, ברור שהוא מזמין גם ביקורת משמאל. תסמונת ה'יורים ובוכים' מוצגת כאן בשיא פארה. הלוחם הישראלי כילד שרק רוצה לחזור הביתה בשלום (מעניין לבחון את גלגוליה של הדמות הזו – היפה, המתייסרת, הפלגמטית – מימי יזהר ועד 'כאב של לוחמים', שירו של עידן עמדי, יוצא 'כוכב נולד', שמתנגן היום ברדיו).

אבל יזהר נתן לעיני הסופר שלו לנצח את עיני הלוחם, את עיני הבן ועיני האידיאולוג. הוא השאיר לקוראים אפשרות להיחשף לסיפור, לחוויה, ולשפוט אותו כטוב בעיניהם. 'חרבת חזעה' נותן לקוראים הזדמנות לפגוש את אבות האומה ברגעי שפל, אכזריות וחולשה. יזהר שואל אם ישיבה בארץ המובטחת, אם בעלות על קרקע, תלויה בהתנהגות מוסרית. גם אם הלהט הנבואי בסוף הסיפור מחליש את הטקסט – מעניין לגלות איך כל עיקרי הוויכוח על גבולות הביקורת העצמית, איך כל גרעיני הטוקבקים המוכרים מהיום, מתומצתים כאן בדיבור בין הלוחמים.

בניגוד לרגישות של יזהר לחשיבות ההיסטורית של המעשים שהוא מספר, בניגוד למאבק הפנימי שלו להסיט את המבט מהיפה אל מעורר הספקות – ההוצאה החדשה היא מוצר חסר פרספקטיבה ונטול ערך מוסף. מלבד ביוגרפיה קצרה של יזהר בפתח הספר, נעדר ממנה ניסיון לדבר על גלגולי היצירה, על השפעתה, על אופי ההתנגדות שעוררה עם פרסומה, על הקשר בין המציאות שהיא מתארת לבין המציאות היום. וגם על עצם ההחלטה להוציא אותה מחדש. אפשר לומר שהצעד הזה נותן ל'קלאסיקה' לדבר בעד עצמה, אלא שאפשר לפרש אותו גם כביטוי של אוזלת יד. העברית פנתה לכיוונים אחרים מיזהר, וגם האנשים שמדברים עברית.

ס' יזהר, סיפור חרבת חזעה, הוצאת ידיעות וזמורה־ביתן (פרויקט עם הספר)
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s