צרויה שלו, שארית החיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.4.2011

האם כרטיס האשראי של צרויה שלו ייבלע אי פעם בכספומט? האם יש דבר כמו משיכת יתר ספרותית, אובר־דרפאט של חומר מילולי, של דימויים, של השתקפויות? מכל השמות שבעולם, 'שארית החיים' הוא השם שבחרה שלו לרומן החמישי שלה – רומן רעבתני עד כדי בולימיה, שמתמרד נגד עצם הרעיון של הסתפקות במועט, של התכלות הגוף. לא פלא שהספר כולל תיאור של אצבעות נתחבות לפתח הלוע ופוצעות את הענבל. לטוב ולרע, זאת המוזיקה של שלו – פעמון של בשר שלא מפסיק לצלצל.

'שארית החיים' הוא גם שם מחזור שירים של לאה גולדברג, שנכתב סמוך למותה. המרירות הנזירית שהפגינה שם גולדברג לא תמצא את מקומה כאן. יש לרומן הזה עלילה וגיבורים ונושא – אבל הגיבור האמיתי הוא יצור ששמו 'עוד' שנלחם בחייל ושמו 'די'. על שני אלו מולבשים שלושה סיפורים. הראשי בהם שייך לדינה, מרצה להיסטוריה בת 45, שהמגע שלה עם העולם הולך ונעשה קהה. הקריירה מדשדשת, בעלה מסור מדי לעבודתו, ובתה לתפקיד הטינאייג'רית המתנכרת. אחרי שאמה מתאשפזת בבית חולים, משתלט על דינה זיכרון של תינוק, אחיה התאום של בתה, שמעולם לא נולד. היא מתחילה לתפוס את חייה כסיפור על אמהות ואהבה מוחמצות, ובחשבון נפש פנימי ומתפתל מעמידה לדין את הקשרים עם הקרובים אליה.

שני הסיפורים המקבילים, של אחיה ושל אמה, משלימים את התביעה הזאת לפריון. האמא, בדמדומים על סף המוות, הוזה את הילדות היפה והקשוחה שלה כבת הראשונה של קיבוץ ליד אגם החולה. הבן־האח מתמודד עם כרס מתפתחת ועם תוצר הפשרות שעשה לאורך חייו: נישואים חמוצים, ילדים אומללים, שחיקת מעמדו כעורך דין שמייצג בדואים שזכויותיהם נפגעו.

למרות הביוגרפיה המעניינת של כל אחד מהם – שלושת הגיבורים מדברים בעצם בקול אחד. קול קדומים רומנטי שנקבר תחת אבק היומיום, אבל מתפרץ בעקבות מחלת האם ותובע לצאת למסע צלב, לגעת במשהו מוחלט שהחיים הבורגניים מלמדים לוותר עליו. הקול הזה מקבל אינספור שמות ואפיונים ברומן: נשמה, נפש, אהבה, דיבוק. בדרך כלל הוא מדומה לרוח רפאים – של ילד שלא נולד, של אהבה שפוספסה, של יצירת מופת לא כתובה. לדמויות המשנה, נציגי ההיגיון כביכול, יש שמות אחרים לפרץ הזה. את האגדות שיוצרת הסבתא כילדה, למשל, אביה מנסה לגרש בעזרת חינוך ספרטני. הקרובים לדינה, בתורם, מאבחנים אצלה "משבר גיל המעבר" ו"בעיות הורמונליות", כשהיא מחליטה לנסות לאמץ ילד למרות התנגדות המשפחה.

המסע של הגיבורה לאמץ ילד הופך למלחמה נגד ערכי המעמד הבינוני־משכיל שאליו היא שייכת – נגד העיקרון של רגליים על הקרקע והסתפקות בביטחון משפחתי. שלו יודעת לתקוף את הנושא, בין היתר באמצעות שימוש בחומרים אישיים. בשנה שעברה פירסם בעלה, הסופר איל מגד, מעין יומן פילוסופי על אימוץ ילד זר באמצע החיים. בניגוד למגד, שלו מעצבת את תולדות מעשה האימוץ – צעד שהוא חלק מרשת כוחות בירוקרטיים, משפטיים וכלכליים – על גבול המלודרמה והמעשייה.

בהקשר הזה, שלו היא הקול הבולט בזרם של סופרים משנות ה־90 שיצאו למלחמה בשלטון הריאליזם בספרות העברית וביקשו לפוצץ אותו בכלי הרומן הרומנטי; מה שנחשב למוגזם, יפה מדי, קיטשי, רגשני – הפך אצלה לחומר אמנותי. מאז הפכה לסופרת נמכרת־מתורגמת־משווקת, והיום נדמה שהפרויקט של הספרות שלה הוא שניצח. האדם הישראלי הממוצע – כלומר זה שמופיע בתוכניות ריאליטי או צופה בהן – הפנים היטב את כללי המלודרמה. התביעה לרגש ולהתרגש, הדיבור הפסיכולוגי, הבחינה העצמית המתמשכת – כולם הפכו ללחם חוק בטלוויזיה.

 אלא ששלו הולכת ברומן הזה צעד קדימה. מעשה האימוץ, הפנטזיה של אמהות כל־יכולה, מוצג כאן כמאבק בכוחות מדכאים של רציונליות וחוש מידה. ובאמת, שלו היא עדיין אחת מהסופרים הבודדים שמוכנים לתאר בעברית ובלי הסוואות, למשל, השתוקקות של אם לבת במונחים גופניים וארוטיים. או לתאר את דמות האח המבוגר על סף ריגוש מיני בזמן שאמו הגוססת מנסה לחנוק אותו. 'שארית החיים' מוקדש לרצון לשקוע בביצה הזאת, במרק של דחפים אדיפליים, בהתפלשות נרקיסית חסרת בושה.

מצד אחד, יש משהו מרשים ועוצמתי בשאיפה של הספר ושל הדמויות לגעת בטוטאלי. מצד שני, הדחף הזה להכיל ולייצר את הכל, להימצא במצב בלתי פוסק של לידה – גם כנושא וגם כטכניקת כתיבה – חושף מגבלה בסיסית אצל שלו: אומץ לב שלא באמת חוצה את גבולות המותר, פריקת עול שבעצם משתוקקת לשליטה ולסדר. ההתרחשות אף פעם לא תזעזע או תגעיל. השפה תמיד מתפייטת, עשירה, חפה מגמגומים. גם המודעות העצמית לפאתוס לא תהפוך אף פעם להומור, לרגע נינוח, לשמץ קלילות. להפך: הקורא רק מתבקש לטבוע בבריכת הקטיפה, בעוד ועוד קפלים: כל התרחשות תמיד תשקף רגע מילדות הדמויות, כל לידה היא תאומה של אובדן או התייתמות. כלב לא יעבור בסצינה מבלי ששלו תקביל אותו לאחת הדמויות. אם יש הריון בספר הזה, הוא זה שבו האני יולד את עצמו, בולע, מפריש ומקיא.

צרויה שלו, שארית החיים, הוצאת כתר
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s