רות אלמוג, שריקת האוקרינה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.6.2011

לעומת שורת האוטוביוגרפיות השמנמנות שהתבלטו בשנים האחרונות בספרות העברית, מתייצב 'שריקת האוקרינה' של רות אלמוג כצלחת רקיקים מול נתחי בשר מדממים. למרות שהקובץ הזה הוא הישג ספרותי ראוי לציון, אפשר לנחש שלא מעט קוראים פוטנציאליים יתעלמו ממנו בגלל החזות האנקדוטלית שלו. זהו אוסף סיפורים קצרים שמבקשים, כל אחד בתורו, ללכוד רגע משמעותי במהלך חיים שלם. המשפטים קצרים, כמו־עובדתיים, מנוסחים באיפוק רב־משמעי ויכולים ליצור רושם של פרוזה מיומנת אך חסרת מעוף. כמו גיבורת הסיפורים – בת דמותה של אלמוג כילדה, מתבגרת, אישה וקשישה – מתחשק לשאול, "איפה הפרס?".

אלא שהחיפוש אחר הפרס – או "הפלא", במונחי הספר – הוא אולי המוקד של הסיפורים הללו, שפורטים את הנושאים והתמונות שמזוהים עם אלמוג, ילידת 36', למטבעות קטנות: הילדות בפתח־תקווה לפני שהפכה ל"העיר המכוערת ביותר בארץ חוץ מבני־ברק", ההערצה לאביה שחטף התקף לב ונפטר בגיל צעיר, החינוך היקי המדכא, צל השואה, ההתקדשות לחיי יצירה. עד שמתחברות הנקודות, והקוראים לומדים לקשר בין הילדה התמהה בסיפורים הראשונים לגיבורת החלומות המשונים שחותמים את הספר – חוזר בווריאציות שונות הרגע הזה שבו מבקשים לגלות פיסת חיים חדשה, לחדור לאיזו פינה נסתרת בעולם, לקבל פרס. המפגש הראשון עם הפרס הוא לרוב מפגש קוצני ומעליב. אחרי לילה של צרחות וחוסר אונים ליד אחיה, תינוק קודח מחום; אחרי ציפייה לבובה שההורים אמורים להגריל ב"נשף" – הילדה מקבלת כדור פינג־פונג. "אבל זה לא שווה בלי שולחן ורקטות", אומר לה אביה, "ולנו אין".

מבקרים הצביעו לא פעם על היסוד הפרוידיאני הבולט בספריה של אלמוג, מה שתקף גם לגבי 'שריקת האוקרינה'. אלא שכאשר היא מתארת כאן את החפץ הפלאי והאדום שמוצאת הילדה בחול, ואת הצריבה המפתיעה, הערמומית, שהוא מעורר בעיניה – מצטרף משהו עמוק יותר לסירוס הסמלי הזה. הילדה והקוראים לא מודעים בזמן אמת לכך שמדובר בפלפל חריף. ההשתוקקות והאכזבה קשורות לעצם הקשר בין המילים לבין העולם. למרבה השמחה, אלמוג לא נגררת לעיסוק מופשט וגבה מצח בנושא הלעוס הזה – אלא נותנת לו פנים חדשות ואישיות. הצריבה הזאת מסתתרת ומגיחה מפינות שונות, מאיימת ומפתה כאחד: בשעון הכיס של סבה שאוצר בתוכו מוות בלתי נמנע; בניסיון של גבר זר לפתות את הילדה למעשים אסורים; בשירי ילדים ובשיחות המבוגרים. העולם הוא אוסף של חידות מחשמלות שאי אפשר שלא לשלוח אליהן את היד שוב ושוב.

החלק השני של הספר הופך את המבט. הילדה שנכווית מעולם המבוגרים הופכת למתבגרת שמנסה לשווא למצוא במבט לאחור את הפלא של העבר – על רקע ההתבגרות וההתכערות של פתח־תקווה. החלק השלישי נוטש את הקו המציאותי לטובת 'סיפורי חלום' שממקמים את המספרת המבוגרת בסיטואציות סמליות ומעורפלות, שמהדהדות את ההתרחשות בסיפורי הילדות. לא רק ההומור נעשה כאן גלוי יותר, אלא גם העיסוק ב'קוצר היד' של המספרת ככותבת וכאישה. "עכשיו אני חושבת שבעצם לא ידעתי לחיות, שהחמצתי את החיים", אומרת היורשת המובסת של ילדת הפלא. אלא שהמשיכה להתגלות מתהפכת פעם נוספת: דווקא האכזבה, ההזדקנות וחוסר היכולת הופכים את הצריבה מהילדות לניסיון לא לגמרי פסימי "לקבל את ההצטמקות הזאת […] לאגור מתיקות כמו הצימוקים". ולא ברור אם יש סיכוי לניסיון הזה.

בלי מאמץ ניכר לעין ובלי התקשטות באלגוריות, נוצק לתהליך האישי הזה רקע היסטורי וחברתי. ההתאקלמות הקשה של זוג ההורים הגרמנים בארץ, הכניסה אל השפה העברית והשפה בכלל, המרחק הבלתי נתפס בין שתי ההוויות שאלמוג מתארת – פתח־תקווה של שנות ה־30 וה־40 ותל־אביב האקטואלית. האיום הפיזי על חיי ילדים, רעב בזמנים של מחסור, התחושה המעיקה והאינטימית של חיי קהילה – מקבלים נפח דווקא בזכות החלקיות הכמעט־אגבית שבה הם נמסרים, שאליה מתפרץ בנקודות מסוימות הקול הילדותי ("המושבה המכוערת והמשמימה אמנם מסריחה פחות [מתל־אביב], אבל רוב הגנים הציבוריים שהיו בה חרבו ומי שנולד בה אין לו לאן לחזור והוא חי בגלות כל הימים"). כל זה בניגוד למגמה הרווחת היום של רומנים היסטוריים שמדגישים את מלאכת התחקיר ואת עושר התפאורה. צריך להיזהר בשבחים ל'שריקת האוקרינה', שלא בכל הסיפורים בו אפשר למצוא אותו עניין. אבל אי אפשר שלא להתרשם מהקסם שהופך, הלוך ושוב, חריפות לצימוקים – מבלי לנסות לסנוור את הקהל.

רות אלמוג, שריקת האוקרינה, הוצאת זמורה־ביתן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s