אברי הרלינג, סליחה איך מגיעים מכאן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.2.2011

הספר הזה כל כך הולך בקטנות, עד שהוא כמעט משכנע את היד לעזוב אותו ולהמשיך הלאה. אבל לוותר על קובץ הסיפורים 'סליחה איך מגיעים מכאן' תהיה טעות. למרות האפרוריות שלו, למרות שנדמה שהוא חוזר על עצמו, למרות הנטייה הקלה להתחכמות – ספר הביכורים של אברי הרלינג הוא אחד הספרים הטובים והחשובים שראו אור בעברית בשנה החולפת. בעזרת חומרים אוטוביוגרפיים ופנטסטיים, הרלינג הופך את הנתונים הסטטיסטיים המצטברים על האזרח הישראלי הממוצע – גרוש, שכיר־מובטל לסירוגין, בקושי משתכר למחייתו, מצנן את מוחו הלוהט מול תוכניות ריאליטי – למשל ספרותי שהיה אמור להבעית את הקורא. הוא מתאר את שגרת יומה של נשמה מעונה ואוהבת חיים שמדי בוקר מגיחה מתוך הפציעות והעלבונות של היום הקודם כמו מתוך יציקת גבס, רק כדי לדדות מדי ערב עם חבורות טריות הביתה.

כבר שלוש שנים שהרלינג מפרסם במוסף התרבות והספרות של 'הארץ' סיפורים קצרצרים שמבוססים על חייו בדרום תל־אביב. על גבי נייר עיתון, הסיפורים האלה מזכירים קצת בלוג של דוד חביב ופיוטי. אפילו השם המתנחמד של המדור שלו, 'סיפורונים', מרמז על פכים קטנים, דיווחים אינטימיים מארץ פלאים: ארצם של חובשי הקסקט קשי היום, של חתולים קטומי זנב, של פחי זבל פעורי פה – צאצאים רחוקים של המשתתפים בסרטים כמו 'קזבלן'.

לאה איני, שספר הביכורים שלה תיאר בתחילת שנות ה־90 את אותה אקס־טריטוריה שכונתית (בצלילים זועמים יותר), סיפרה פעם בראיון איך ביקשה להתנער מהתפקיד הזה שמתווך בין אנשי השוליים לקוראי הספרות. הספר של הרלינג יכול היה ליפול בדיוק במלכודת הזאת, אלא שהוא מגלה שההפרדה בין צרכני תרבות גבוהה ל'ישראל האחרת' כבר לחלוטין לא תקפה. להפך, הוא מראה איך האדם שנמשך ליופי לירי הולך ומאבד את האחיזה שלו בחיים הכלכליים בישראל. הוא מראה איך איש התרבות, ולמעשה כל אדם שלא מוכן או לא מצליח לשחק לפי חוקי המשחק הקרייריסטי, נסחף אל בין הרוחות החמות שפולטים אגזוזי האוטובוסים ברחוב העלייה, ואל בין דפי החשבונות שרודפים אותו כמו אלות נקמה יווניות.

אם בגירסת העיתון נראו הסיפורונים של הרלינג כחומר גלם לגזירים שנשמח לתלות על המקרר כדי להרגיש רחומים יותר – בצורתם המקובצת הם הופכים לתמרור אזהרה. הרלינג לא רק מתאר קבצנים, הוא מתאר את עצמו כקבצן מול הקורא – שמוזמן לדמיין בעצמו את המשך השרשרת. כך, למשל, בחירה לתאר בצורה כרונולוגית את ההתרחשות סביב פח זבל במשך יום שלם הולכת ומתפרשת לכמה פנים: מהחזות הכאילו־פקידותית, אל הפרודיה החביבה והכמו־אנתרופולוגית, ובסופו של דבר אל שברון הלב שעומד מאחורי התיעוד הזה. של מי שבילה יממה ללא שינה במרפסת, צופה בפח אשפה כבתוכנית טלוויזיה. הפוזיציה הזאת נכפית על הקוראים כל כך בנחמדות, עד שהם מתקשים לשים לב שהם צופים בגיהנום: בלולאה בלתי סופית, מחזורית כמו מילוי ופינוי פח האשפה, שאין ממנה גאולה. וזאת הגדולה בכתיבה הכאילו־קטנה של הרלינג: לא מדובר בהצטנעות, ולא בדיוק בנתיב שבו אלוהים מסתתר־מתגלה בפרטים הקטנים. המבט קטן ומקובע מפני שכך קיבעו אותו כוחות שונים ומפני שזהו מרחב החירות שנותר לו. באותו זמן, המבט המקובע הזה מצליח בכל זאת לאתר הומור וחיים בתוך המטר המרובע והמושתן.

בניגוד לטכניקה דומה שמופיעה לפעמים בשירים של עמיחי, למשל, הסיפורים של הרלינג לא ממש מאפשרים להתנחם בחיקו של איזה מוסר יהודי אוניברסלי (למרות המחוות שלו לספרות חסידית לאורך הספר). גם הרגעים ה'הומניסטיים' מתגלים כמלכודת: החיבוק החם במיטה בסוף היום, הארוחה הטובה עם ידידים וההתפלפלות לרגע עם פילוסוף רחוב אולי לא כל כך שונים במהותם מכדורים נגד דיכאון או ג'וינט עסיסי (והרלינג יוצר ספרות סטלנית מובחרת). גם הם מרפאים לרגע, מרככים את הפגיעה המתמשכת ושולחים את הקורבן שהחלים בחזרה לאינקוויזיציה של היומיום. האופטימיות, התקווה ואפילו יכולת הביטוי והמודעות הפוליטית הן מכשיר עינויים במסווה.

השאלה הגדולה שהספר מעלה היא מדוע הייאוש הגדול לא הופך אצל הרלינג לזעם. למה המושג של השלמה חוזר לאורך הספר שוב ושוב בניסוחים שונים: "עד כאן הגעתי וטוב מזה לא יהיה", "יותר מן המעט מאשר מן היותר". המחאה החריפה ביותר שבן דמותו של הרלינג מרשה לעצמו היא לזרוק עציצים מהמרפסת על עננים חולפים. גם אם לרגע הוא נכנס לנעליו השיכורות של איוב ומקלל את אמו יולדתו – ההתפרצות הזאת תמיד תסתיים ב"להזמין פיצה וללכת לישון כאילו לא קרה כלום מעולם". בזמן שההמונים במדינות ערב סביבנו מדיחים דיקטטורים וקורעים בראש חוצות את דיוקנם, ספרו של הרלינג לא רק מעלה את השאלה לגבי הרודנים השקופים של החברה הישראלית; הוא שואל את עצמו אם הספרות היפה, אם המבע הספרותי האינדיווידואלי, הם כלי של שחרור או סימום.

אברי הרלינג, סליחה איך מגיעים מכאן, הוצאת כרמל
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s