אברהם בורג, אבישג

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.3.2011

קשה להתייחס ברצינות לרומן הראשון של אברהם בורג, 'אבישג', למרות שהוא מייצג תופעה רצינית. בורג מנצל את בקיאותו במקרא כדי ליצור עוד מלודרמה תנ"כית מאלה שצצות כאן חדשות לבקרים – הבולטת בהן היא 'מלכים ג" של יוכי ברנדס מ־2008. התוצאה לא מביכה באופן מיוחד, אבל הרושם הכללי הוא של מוצר שנע בין הנאיבי למתיפייף. מה היה דחוף ליו"ר הכנסת לשעבר, מאנשי הציבור האחרונים שעולמם התרבותי מסוגל להפגיש בין היצירה הישראלית למקורות היהודיים, להוציא ספר שיישכח במהרה, אם רשימות רבי המכר לא יגאלו אותו משוליות מוחלטת?

לשאלה הזאת אפשר להציע כמה תשובות. הבולטת בהן מזמזמת מראשית הרומן. המספר שבחר לו בורג הוא שָמָע, כוהן ונביא שפועל בסוף ימי דוד ועד התפצלות ממלכתו של רחבעם בן שלמה. לדמות הזאת יש רקע כלשהו בסיפור המקראי, אבל ברובה היא המצאה ספרותית. תפקידה ברור: לספר את האמת המכוערת מאחורי הקלעים של בית דוד. ובמילים פשוטות יותר: להטיף. שמע מגלה את מאבקי הכוח שגודשים את הארמון המלכותי בימי זקנתו של דוד, וחולק את זעזועיו עם הקוראים: "את הקנוניה והמזימה. את הקשר והתחבולה. כל יום למדתי עוד ועוד על השלטון ועוולותיו". הוא מתאר את גופו המצחין של דוד, את סנטריה הכפולים של בת שבע המלכה, את יהירות הנסיכים, שלמה ואדוניה. "מתאר" היא אולי מילה נדיבה מדי, שכן המספר ב'אבישג' הולך בעקבות המספר המקראי ולרוב מעדיף לתת לדמויות ציונים של מוסר ויושר, בהרחבה יתרה ומנג'סת.

במובן הזה, בורג הולך צעד ענקי אחורה אל ספרות ההשכלה, ומנצל את המקורות לצורך ביקורת כלפי הממסד ותביעה לרפורמה. האלגוריה הפוליטית שקופה במוצהר: "מלחמות ישראל אינן עוד מלחמות מצווה ומצוקה. רק מלחמות לשם המלחמות, לשם כבוד המלכים ותפארתם". מילות שיר הרעות של חיים גורי נשתלות בפיו של דוד, וגם הדיון האנכרוניסטי ב"כיבוש" לא נפקד. השימוש בשפה מקראית כגשר למליצה יכול להזכיר למשל את אברהם מאפו, אבי הרומן העברי. אלא שמאפו עשה מעשה חדשני ופורץ דרך ביחס לספרות העברית במאה ה־19, לפני שהעברית חזרה להיות שפה מדוברת, וסגנונו נראה צבעוני ורהוט מול שורות משל בורג כמו "בעיה כי תצוץ, בחרב יקטמוה […] רק יצר ודם, ודרכים אחרות אין. וכל יהודה וישראל שמחים בגאוותם, עולזים בזקפתם".

הבחירה לספר מחדש את הסיפור המקראי, להרחיבו ולשתול בו ביקורת, היא מסורת שיש לה שורשים כבר במקרא עצמו. מגילת רות, למשל, מציגה את עצמה כתיאור של מעשה מימי השופטים, אבל חוקרים קבעו שזמנה מאוחר יותר והיא טקסט שיוצא נגד מגמות של בדלנות ושמירה על טוהר גזע במסגרת פולמוס פנים־מקראי. בניגוד למגילה, שבעצמה לא בוחלת בעלילה סנטימנטלית ומושכת לב, הביצוע של 'אבישג' ילדותי. הבחירה של בורג, מבקר חריף של ממשלות ישראל האחרונות, לספר סיפור מפי אדם שנחשף לשחיתות השלטונית מבפנים, מוותר על מנעמיה ולבסוף נושא נבואת תוכחה נגד המלכים הנובורישיים – היא לא בדיוק מופת של אלגנטיות וענווה. לזכותו ייאמר שהוא מנסה לומר דברים שכדאי לשמוע; אלא שהמנגינה לא מפתה.

מעבר לתשוקה הפובליציסטית, ניכרת ב'אבישג' חדוות הקונספירציה הפופולרית. קוראים שסיפורי המקרא קרובים לליבם יוכלו ליהנות מהחשיפה הכאילו היסטוריונית של דמותם ה'אמיתית' של בת שבע, נתן הנביא וכן אבישג עצמה, הצעירה שנשכרה לחמם את גופו של דוד בזקנתו. במובן הזה, הספר פוסע בעקבות ספרי בילוש פסבדו־היסטוריים מעדות 'צופן דה וינצ'י'. בדומה ל'מלכים ג', 'אבישג' נשען על סתירות, סימנים של צנזורה אפשרית ואינפורמציה מעורפלת בטקסט המקראי כדי לפנטז על סיפור שהמקורות כביכול מסתירים. בדומה לדמויות מאופרות סבון, גיבוריו של בורג נוהגים להפנות את הגב לבן שיחם, ולהציג מול הקוראים חיבוטי נפש לגבי סודות שהם חוששים להסגיר.

גם אופרות סבון יכולות להיות מקור לתענוג, אבל לא במקרה הזה. כמו רומנים היסטוריים־בלשיים־פופולריים אחרים שהתפרסמו אצלנו בשנים האחרונות (למשל 'אות מאבשלום' על אבשלום פיינברג), 'אבישג' לא מסוגל או מעוניין להתפרע. היבשושיות שלו בולטת בעידן טלוויזיוני של מלודרמות פסבדו־היסטוריות כמו 'שושלת טיודור' על הנרי השמיני ונשותיו, ולאחרונה גם 'ספרטקוס' על מרד העבדים ברומא – שיוצרות הקבלה עקיפה בין שלטון האימים והזימה שהן מתארות לשליטים עכשוויים. 'ספרטקוס" למשל, סוחטת את הדימוי של רומא כבית חרושת לאינטריגות, הנאות חושים וסטיות מיניות. היא הולכת על הגבול של סרטי פורנוגרפיה וסנאף, ומתענגת על כוריאוגרפיה של זיונים והשפרצות דם, ובכך גם דנה במהות של טלוויזיה ובידור המוני היום ומתבוננת פנימה. אצל סופרים כמו ברנדס ובורג, לעומת זאת, ניכר חוסר יכולת לדחות סיפוקים וחוסר כבוד לשימוש בסנסציה, במין ובקנוניות. הכל נפרש מהר מדי, עצי מדי – ותמיד חינוכי ותמים כמו סיור במוזיאון חובבני בגליל.

השאלה האמיתית שהקריאה בספרים כאלו מעוררת היא איך יתייחסו הדורות הבאים לרומנים המקראיים בסגנון הזה. הספרות היהודית בימי בית שני, למשל, עשירה בנסיונות ספרותיים להציג פנים חדשות, נועזות ומרדניות בסיפור המקראי – שנועדו לשתול בו רעיונות רדיקליים ככלי נשק בפולמוסים אקטואליים. אפשר להבין היטב למה הספרים 'החיצוניים' לא התקבלו לקאנון המקראי. העשורים האחרונים בישראל הניבו גל חדש של סיפור מקראי מורחב בעשרות ספרים ומחזות. מדוע רובם כל כך תפלים? מדוע רובם מזכירים מבוגרים שמשחקים בבארביות? מה הם מעידים עלינו כקוראים? נכון לעכשיו, על עייפות גדולה ועל נכונות להסתפק בשכפול.

אברהם בורג, אבישג, הוצאת דביר
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s