לאה איני, סוסית

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.2.2012

לאה איני לקחה סיכון כשפרסמה את 'ורד הלבנון' ב־2009. היא סטתה מנתיב אלים ונסיוני יותר של כתיבת פרוזה ללב הסיפור הישראלי של שנות האלפיים – שואה, הגירה, לבנון. הרומן האוטוביוגרפי צלל לאזורים בוערים וחשוכים בתולדות חייה; בעיקר ילדות שהתעצבה בצל סיפורי הזוועה של אביה, ניצול השואה, תחת איום מתמשך להפוך קורבן לתשוקות האב. איני הייתה מודעת כנראה לכוח המשיכה של הסיפור הזה על קוראים עכשוויים – מכיוון הסנסציה ומכיוון התביעה לשמוע סיפורים בגוף ראשון על ישראל 'האחרת', המהגרת, הפולקלוריסטית; כמו גם סיפור מזווית 'חדשה' על השואה הלא מאוד מדוברת של יהדות יוון.

'ורד הלבנון' סיפק במידה רבה את הציפיות האלה, אבל גם נלחם בהן. איני הקבילה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה למלחמת ההישרדות של אביה והעמידה את שתיהן בסימן מלחמת לבנון הראשונה, אבל גם ביקשה לנער את הקורא מהקשרים האוטומטיים שהוא מתבקש לקשור ברומנים כאלה.

'סוסית', הספר החדש שלה, יוצא כביכול לדרך חדשה: מתנתק מהריאליזם של 'ורד הלבנון', מהפוליטיות, מהווידוי האישי, מהקדרות. אבל לא רק הכותרת המסחרית על הכריכה – "מאת מחברת 'ורד הלבנון"' – יוצרת קשר בין הספרים, ולא רק השימוש בגיבורה מספרת בגוף ראשון. 'סוסית' נוצר כנראה בשני שלבים, לפני כתיבת 'ורד הלבנון' ואחריה (בסוף הספר מצוינות השנים 2003 ו־2010). במידה רבה, אפשר לקרוא אותו כעיבוד אחר או כפרשנות אישית של איני לרומן הקודם. זה כנראה העוקץ בפרסום רומן אוטוביוגרפי. הסופר יוצר את הרושם שהוא חושף את המפתח ליצירה שלו, את תמונות הילדות המכוננות, את המוטיבציה שלו ככותב. הצעד הזה מעשיר את הקריאה בספרים אחרים של הסופר, אבל גם מכפיף אותם לפרשנות אוטוביוגרפית.

נדמה ש'סוסית' מבטא מודעות לכך, וכאילו מקדים תרופה למכה. הסיפור המשפחתי כבד המשקל מ'ורד הלבנון' מתגלגל ב'סוסית' לפנטזיה קלילה ואנרגטית, שכאילו הולכת בעקבות ספרות נוער בשאיפה הברורה שלו לבדר ולחנך. הוא מספר את סיפורה של אישה צעירה שמבקשת להתנתק מחייה וממשפחתה בישראל – לטובת חיים חדשים בטקסס. ירושה מפתיעה מצד סבתא נדיבה ומסתורית מאלצת את המספרת לחזור לארץ, להשתכן בנחלה הכפרית של הסבתא ולהתוודע לסוד המשפחתי שבצבץ והוסתר מפניה כילדה.

את התבנית הזאת של שיבה בוגרת לילדות, לעבר המודחק, לשבט, איני יוצקת בתבונה וביצירתיות לסיפור קומי־מיתולוגי. השדים של העבר והתפיסה המיתולוגית של השואה הופכים כאן לסיפור על־טבעי שבמרכזו הדימוי הסוסי. את הירושה המכבידה של הדורות הקודמים היא מעצבת בעזרת עלילה שמחה על יורשת מאושרת. סודות העבר מתגלים כאן כסוד האושר.

1
מתוך 'מר דידס הולך העירה'

 

הרבה יצירות אוהבות להעמיד גיבור טמבל ולראות איך הוא מתמודד עם הצלחה מיידית, איך הוא מגן על אושר לא צפוי. הסרט 'מר דידס הולך העירה' מ־1936 הוא דוגמה קלאסית. גרי קופר מגלם בסרט בחור כפרי שתמימותו נאבקת בתככים הנלווים לירושה פתאומית של 20 מיליון דולר ולחיים בניו־יורק. הגרסה של איני דומה אבל אחרת. הגיבורה שלה אמנם מייצגת איזה טוּב אנושי לא מקולקל שיוצר עם הקורא ברית מיידית, אבל היא חושפת מלכתחילה את השנינות וההומור העצמי שלה. באותה מידה, היא משתמשת בלשון עבר ובתיאורים מבודחים של סיטואציות מתוחות שמבהירים לקורא שהכל ייגמר בטוב – אחרי שהגיבורה תיפטר דווקא מהדבקות שלה בחוקי ההיגיון. תתיישב מחדש בכפר, באגדה.

הכוח הגדול של איני כסופרת נחשף כאן פעם נוספת – הכוח ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקורא. הדיבור אליו כאל רוח אחות. איני משתמשת במסורת הגיבורים האינדיבידואליסטים של ספרות הנוער והילדים המערבית; הילדים החורגים, או הילדים המבוגרים, שלא מוכנים לוותר על המוזרות שלהם, על מקור כוחם. בילבי, למשל, מוזכרת כבר בחלקים הראשונים של הספר. 'סוסית' הוא הכינוי שהגיבורה מדביקה לעצמה על שום המראה שלה. היא מייצגת את האישה הלא נשית, את הסוררת שטעונה אילוף, את הטום בוי. הברווזון המכוער השמח בחלקו (או השמח בדיעבד).

העמדה הזו של חריגה גאה מהתלם היא הבסיס לאמפתיה המיידית של הקורא כלפי המספרת – כשני שותפים לגורל. העניין מתודלק בעזרת סגנון שכאילו נשפך היישר ממיקסר שבו נקצצו עשרות תרגומים קלאסיים. 'מסעות גוליבר', ספרי דיקנס ואחרים משמשים את איני לסגנון סיפור סאטירי, עוקצני־אוהב אדם, חובב הגזמות יבשות, של פרוזה אנגלית ואמריקאית מהמאה ה־19.

'סוסית', במילים אחרות, הוא מעין מתנה לקורא של מי שמציגה את עצמה כקוראת. אם הספרות ומעשה הסיפור הוצגו ב'ורד הלבנון' כגלגל הצלה מחיים בלתי נסבלים – כאן מודגש הכוח של חיי הדמיון. במה שמצטייר עכשיו כפיצוי לחיים שתוארו ב'ורד הלבנון', המטלה הראשית והמוצהרת של הספר היא להעמיס עוד ועוד אושר על גבי הגיבורה. לראות איך היא תחזיק מעמד. איני מקצינה את כל הפנטזיות השגרתיות לגבי אושר – אהבה, כסף, משפחה – למימדים מופרכים, ונהנית עם הקורא ועם הגיבורה שלה ממסלול ההרפתקאות הקרקסי־טלנובלי בדרך אליהם.

ההנאה הזאת ניכרת קודם כל בקרנבל לשוני. התחכמויות, משחקי מילים ודו־משמעות הם לב ההרפתקה. לפעמים התאווה הזאת, ההתפרצות הסוסית, קצת מתישה או לא מצליחה להצחיק. בתוך הגעש, לא ברורה ההיררכיה של איני כקומיקאית – מהם רגעי השיא ומה אמור להרים להנחתה. איני היא אחת הסופרים המרוכזים והאנרגטיים ביותר שכותבים היום בעברית. ועדיין, נדמה שהיא משתעשעת כאן בעיקר ברעיון של אושר וחירות, בדימויים המילוליים שלו – אולי כמו הסופרים שבעקבותיהם היא דוהרת – ופחות מצליחה לתאר אותו בצורה חושנית. רגעים רציניים, ממושכים, של ההיבט הגופני והרגשי של החוויה הזאת היו אולי הופכים את 'סוסית' מניסוי חכם ומבדר במילים לביטוי משכנע של אושר.

לאה איני, סוסית, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s