פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.3.2012
פגישה עם ספר חדש של עמוס עוז היא קודם כל פגישה עם מוסד. ההישג הראשון של 'בין חברים', קובץ הסיפורים החדש שלו, הוא היכולת לעקוף את החומה הזאת וליצור דיבור אינטימי עם הקורא – דווקא כשעוז מבצע מהלך של סיכום ומתבונן ב'ארצות התן', ספרו הראשון מ־65', בניגוד לבן זוגו הספרותי, א"ב יהושע, שספרו האחרון חזר לסיפוריו הראשונים מתוך חגיגה של קריצות ורמזים – עוז משתדל לדבר בקול צלול וגלוי, שלא מחייב את הקורא לעקוב אחרי מחוות שלו לעצמו.
במילים אחרות, אפשר להתייחס ל'בין חברים' כתצוגה של צניעות, של צמצום האגו. זה מתבטא בעצם החזרה לעידן האפרורי שאחרי הקמת המדינה ולהווי הקיבוץ. עוז אפילו קורא לקיבוץ הספרותי שהוא מקים בשם "יקהת" – מילה מקראית שפירושה כנראה משמעת או הכנעת רצון בפני אחרים. הגיבורים של שמונת הסיפורים הקצרים הם אנטי־גיבורים מובהקים, רובם אנשי השוליים של הקיבוץ. אנשים עדינים וכאילו כנועים שסופגים בשקט את החבטות שהחיים הכינו עבורם – מרות הקיבוץ ותביעות החיים המשותפים, הזדקנות, בגידת בני זוג או ילדים, בגידת המציאות והזמן בחלום השוויון והאחווה.
למרות התיאור הלא מפתה הזה, 'בין חברים' יכול דווקא להתחבב על קוראים רבים בזכות הגישה המופנמת והציות לצו של ספר כאילו קטן ורגיש על בני אדם שנעשה להם עוול אך בוחרים לשאת בשתיקה וכמעט בהבנה את עלבונם. בהקשר הזה, הוא משתלב בזרם המתגבר של שיבה מפוכחת לקיבוץ, בספרים כמו 'הביתה', 'היינו העתיד' ו'לוח חלק', או בסרט התיעודי 'ילדי השמש'. השיבה העכשווית לקיבוץ מתבצעת תוך מודעת למגבלות החיים בו, לחלומות הנאיביים של מקימיו, לקורבנות שהוא גבה מחבריו – מתוך ניסיון לאתר מחדש נקודות של יופי ושל אמת, אולי כתמונת מראה לחוליי המציאות העכשווית.
השיבה של עוז לקיבוץ היא כאמור גם שיבה לראשית דרכו כסופר. הקיבוץ הספרותי שעוז תיאר בשנות ה־60 היה זירת קרב בין חזון מודרניסטי של קדמה ורציונליות לבין כוחות קדמוניים שמקיפים אותו ובוקעים מתוכו. הספר הבליט את המפגש בין דמויות של אנשים ממוצעים, הולכים בתלם, לדמויות חריגות גדולות מהחיים שכאילו מאיימות למוטט את הסדר החברתי. עוז הדגיש ב'ארצות התן' את הקשר שלו לספרות של ברדיצ'בסקי, ספרות שהציגה גיבורים יהודים כמין כוחות טבע מתפרצים, מעל לגבולות ישנים של מוסר מנוון ומלאכותי.
'בין חברים' מסלק מהשטח את ההזיה, את הבחינה של המופרע והמיני, או יותר נכון, מחזיר אותם למימדים אנושיים. הרמזים החוזרים לגילוי עריות – שגם אצל עוז הצעיר היו קודם כל ספרותיים ולא קונקרטיים – מתגלגלים בסיפור הנושא לתוגה ריאליסטית של גבר מבוגר שבתו בת ה־17 הופכת לבת זוג של חברו הוותיק. ברגע השיא של הסיפור, במה שהיה אמור להיות עימות בין הגברים, במקום להטיח ספר לימוד בשולחן, הגיבור מניח אותו בעדינות.
כמוהו, רוב הגיבורים בקובץ מחניקים את האלימות או את התשוקה שלהם. כובשים את יצרם. גיבור הסיפור הפותח, שעדיין מובלטת בו גישה סאטירית שנמוגה בהמשך, מתואר כמי שלא יכול לסבול מגע אדם, מימוש פיזי של חיבה ומשיכה; אף על פי, או בהתאם לכך, שאותה דמות אחראית לגינון בקיבוץ. הטבע עצמו מרוסן. בסיפור אחר, בפרץ נדיר של עוינות, הליצן הארסי של הקיבוץ מתנפל במכות דווקא על ילד – כתגובה להתעללות בבנו, בלינה המשותפת, וכנראה גם לדיכוי וההקטנה שהוא עצמו עובר.
הסיפורים בקובץ לא נרתעים מלספר את הסיפור המובן מאליו – האימה הקיומית של החלשים בקיבוץ, מחיקת הזהות שעובר גיבור אחר, ילד חוץ 'ספרדי', שנפרד ממשפחתו וממסורתו, בידיעה שלעולם לא יתקבל כשווה ערך בקיבוץ או יחזור לחיק משפחתו. עוז בעצמו מצטייר כאן כמי שמוכן לבצע עבודה שגרתית, פרוזאית. כמי שנפרד מראוותנות ומעודף משקל יצירתי, כפי שהאשימו אותו לא פעם, ומתמקד בכלים פסיכולוגיים וריאליסטיים, במעדר או במגרפה, שכביכול לא משכו אותו בתחילת דרכו – כדי ליצור ספרות על גבול החינוכית והסוציאליסטית. יותר מזה, נדמה שכשהסיפורים מתמקדים בקורבנות הצביעות, הקטטוניות או הקרתנות של חיי הקיבוץ, הם מציגים אותם כגיבורים האמיתיים של הקיבוץ, כמי שממחישים איזו מהות נסתרת שלו – ובאופן הזה מעניקים לקיבוץ עצמו גבורה אפורה, אנטי־הירואית, כלומר תובעים את עלבונו (מעניין, במובן הזה, לעקוב אחרי המעברים של הקול המספר בספר בין השתייכות לציבור הקיבוצניקי חסר הפנים, שאליו הוא משתייך, לבין הצצה לחיי הנפש הפרטיים של נידחי הקיבוץ). במובנים מסוימים, הספר נראה כמו תשליל של ספרו הקודם של עוז, 'תמונות מחיי הכפר', שנעזר גם הוא במבנה של מחזור סיפורים על אנשי יישוב כפרי קטן. כאן האמפתיה והריאליזם הנוגה מאפילים על הארס, על המעוות והמתפורר שהתבלטו בספר הקודם.
מעניין לראות איך השלמה ארצי של הספרות, איך היורש המוכתר של אבות הספרות העברית החדשה, מאמץ פחות או יותר רטוריקה של ספרות שוליים, של ביטוי לקולות נשכחים או מדוכאים. איך הקיבוץ עצמו, ליבת החלום הישראלי, מוצג כמעט כעיירה יהודית שנמחקה מהעולם. אם התנים של 'ארצות התן' המחישו איום קדמוני – אולי העבר הגלותי שהישראליות ביקשה להדחיק, אולי התרבות הערבית שמנוכחותה ניסו להתעלם – קולות התנים שאופפים את קיבוץ יקהת ב'בין חברים' יכולים להתפרש כקולות העתיד המאיים דווקא. אולי רמז לחברה הישראלית הטורפנית של שנות האלפיים, שהתכחשה לחלומות מראשית דרכה.
עמוס עוז, בין חברים, הוצאת כתר
מיטת סדום - יוני ליבנה 