ראיון עם אלון חילו, הכי רחוק שאפשר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.1.2012

 אישה גוססת דיברה מגרונו של אלון חילו. "ראיתי אותה רועדת מקור כשהעבירו אותי בהיפנוזה לזמן אחר", הוא מספר. "מצאתי את עצמי בשנת 50 אלף לפני הספירה בתור אישה בשבט קדמון. שוכב אצל המטפלת, בעיניים עצומות, ראיתי את חברי השבט מקיפים אותה בשירים ובריקודים כדי לעזור לנפש שלה לצאת. היא כל הזמן דיברה על השבט: 'למדתי לסמוך על השבט, לאהוב אותו'. והיא צודקת. בהבנה שאתה חלק מקולקטיב יש משהו משכך כאבים, מנחם".

חילו הוא כנראה הסופר הישראלי היחיד שעורר לחיים בשנים האחרונות ריקוד בקנה מידה שבטי. ב־2009 הצליח הרומן השני שלו, 'אחוזת דג'אני', להפוך מעוד ספר פרוזה בעברית לשיחת היום, לשערורייה תקשורתית ופוליטית. על פניו, עניינים לא ספרותיים עמדו במוקד הדיון. מצד אחד, תביעה משפטית מצד משפחה שחילו הפך את אחד מאבותיה, גואל אדמות נשכח מימי העלייה הראשון, לגיבור ספרותי. מצד אחר, היריד הגדול שכונה 'פרשת ספיר', ובו בוטלה הזכייה של חילו בפרס.

חילו, עורך דין במקצועו, יכול להסביר את מחול השדים ההוא במישור אנושי, משפטי ופוליטי. אבל הוא מאמין שעוד לפני שבחשו בקלחת גורמים בעולם הספרות, ולפני שעמותה ימנית פנתה למפעל הפיס בדרישה לבטל את הזכייה, כוחות אחרים היו מעורבים. "הרוח של חיים מרגליות־קלווריסקי, גיבור הספר, פנתה אליי באמצעות מתקשרת ודרשה להפוך לדמות המרכזית ברומן שכבר תכננתי. אולי לא כדאי לדבר על זה, אין לי כוח לעצבן את המשפחה שלו עוד פעם, אבל את תמצית העלילה של הספר הכתיבה לי הדמות שלו דרך אותה מתקשרת".

בספר החדש שלו, 'הכי רחוק שאפשר', חילו אמנם מוותר על המחלצות של רומן היסטורי – בסגנון שני ספריו הקודמים – אבל העניין המיסטי שהורגש בהם מתעצם, גם אם לובש פנים קלילות יותר. שני גיבורים עומדים במרכזו של רומן המכתבים הזה. חייל טרי שהגיוס שובר את רוחו, מתכתב עם דודו המבוגר, פרקליט ותיק שמשבר גיל העמידה מוביל אותו לשורה של נסיונות רוחניים. הצעיר לומד להתגבר על הדרמה ועל הרגשנות של גיל הנעורים. מקבילו המבוגר לומד לדבר מחדש בשפת הרגש והרגשנות.

כחלק מההכנות לכתיבת הספר חילו העצים את העניין הוותיק שלו במַגְיָה ובמיסטיקה. מדי שבוע הוא התנסה בטיפולים שונים כמו חזרה לגלגולי חיים קודמים, סיאנס, תקשור עם נשמות מתים או היפנוזה. באחד הגילגולים שלו, הוא מספר, חזר לסקוטלנד של המאה ה־11 – רק כדי שחרב תשפד אותו אחרי שלא שילם מיסים לשלטונות. במפגש איתו בביתו בהרצליה, דירה טיפוסית של זוג עם שתי ילדות, אין זכר לתיירות המיסטית הזו, אבל כמו שחילו מסביר, צריך כנראה להסתכל מעבר: "אני מאמין שהמציאות כפי שאנחנו רואים אותה היא חלק קטן מהתמונה הכוללת. קריאה בקפה, טארוט, היפנוזה – אלה רק שערים קטנים, הצצות, לעולם של כוחות שאף פעם לא נבין במלואו".

ובכל זאת, חילו קטע את המסע הרוחני שלו בשיאו. "חשבתי שהנפש שלי חסינה לכל אירוע ספיריטואלי, וזה ממש לא היה ככה. אחרי שנה הגעתי קרוב להתמוטטות עצבים. התחלתי לשמוע בתוך הראש את המחשבות שלי חוזרות בהד".

מה גרם לך לקחת צעד אחורה?
"זה בעיניי הפרדס שחז"ל הזהירו מהכניסה אליו: עולם של נשמות המתים, העלאה באוב. תחשוב שמישהו צעיר מגלה שהעולם שמעבר הוא עולם כל כך נינוח. אין בו כאב, אין בו גוף ומחלות. הוא יכול להתאבד בגלל דבר כזה. אני שמח שכמעט הגעתי לגיל 40. אחרת, אלה רעיונות שיכולים לגרום לך להשתגע או להתפקר. אני מקווה שיצאתי מזה בשלום".

הכתיבה מבחינתך היא מדיום מיסטי?
"פגשתי דרך מתקשרת את הסבא ואת הסבתא שלי שנפטרו. סבא התוודה שהוא אוהב להציץ לי מעבר לכתף כשאני כותב, ולפעמים הוא לוחש לי רעיון שנדמה לי שהוא שלי. אני לא אוהב את המונחים הניו־אייג'יים על ישויות גבוהות ואנרגיות, אבל כן, יש כתיבה שיוצרת פעילות מסוג מסוים במוח, כתיבה מהירה ואוטומטית שלא מופיעה כשאני כותב, למשל, חוזה כעורך דין".

חילו הוא דמות לא טיפוסית של סופר ישראלי. למרות הפרסום וההתקבלות המהירה שלו, הוא מדבר על הכתיבה כעל תחביב "שצריך להיות אגבי ביחס לחיים". 'מות הנזיר', רומן הביכורים שלו, המציא מחדש את סיפור עלילות הדם נגד יהודי דמשק במאה ה־19 כמלודרמה היסטורית הומו־ארוטית. 'אחוזת דג'אני' השלים את המהלך והציב את חילו בעמדה נדירה של התייחסות רצינית מצד הביקורת לצד הצלחה מסחרית. במקביל, הספר עורר עוינות מכיוונים שונים. אנשי ספרות התייחסו לחילו כשרלטן. אחרים תקפו אותו משני צידי המפה הפוליטית – כפוסט־ציוני שמשחיר את פני אבות הציונות, ומצד אחר, כמי שהציג דמויות ערביות בצורה סטריאוטיפית, מינית, פנטסטית. בשיחה עם חילו, לעומת זאת, נראה שלא מדובר בדיוק בחיה פוליטית. נדמה שעצם השאיפה להלהיט, ליצור סנסציה, היא חלק משמעותי בכתיבה שלו.

"אני מסתייג מדמות הסופר שהוא סמכות רוחנית. אני לא מבין מאיפה מגיעה העמדה הזאת של מכובדות אצל הסופרים הגדולים שלנו. אני בנאדם בלי כבוד. הרבה פעמים אני רואה סופרים שמוציאים ספר ומצטלמים לעיתון עם מין פרצוף תחת כזה, ומדברים על כל החרא בחיים שלהם. אבל הספר נולד! כתיבה היא שמחה, היא שעשוע".

בספר החדש הוא ביקש ללכת לכיוון יותר "קליל ושמח. רציתי להישאר סלנגי, כמעט ערסי אפילו, גם כשאני מתעסק בשאלות פילוסופיות. אני עושה עסקאות וחוזים עם הספרים שלי. כבר כשיצא 'אחוזת דג'אני' ידעתי שהספר יסבך אותי בצרות – עוד לפני התביעות והסקנדל. גלומה שם איזו אנרגיה שלילית שבסוף התפוצצה לי בפרצוף. בספר החדש אני קצת יותר בוטח. יש בו משהו יותר נדיב ושוחר טוב".

'אחוזת דג'אני' לא היה טוב כלפיך? הפרשיות והסקנדלים יצרו המון עניין סביבו.
"לאלון חילו הסופר, הרעש ההוא עשה דבר נפלא. הוא אפילו ביקש שזה יקרה לו, הפרובוקציה שלו הזמינה את זה. אבל אלון חילו הבנאדם, לא טוב לו עם הדברים האלה. בחיים אני ביישן ונחבא אל הכלים. אני לא זה שירים את היד בהרצאה וישאל שאלה. אני זוכר איך הצטלמנו בהתחלה, כל המועמדים לפרס, ונעמדתי בצד, לא קשור לזה. מצד שני, תמיד משכתי גם אש. אני נרדף על ידי יצר פרסום של מותג, שרק רוצה להיות יותר ויותר ידוע, אבל גם לא טוב לי כשמזהים אותי ברחוב".

אתה סוחב טראומה מהסיפור ההוא? מפחיד יותר להוציא עכשיו ספר חדש?
"הטראומה היא לא מזה שלקחו לי כסף או פרס. הטראומה הייתה העליהום שנוצר בעקבות הפרס. זה היה קיץ יבש מבחינה חדשותית. לא היו מלחמות, לא הייתה מחאה חברתית. רק אני ודודו טופז. התעסקו בזה במשך חודש! אני בחדשות, עם הרוצחים, האנסים והפוליטיקאים. הטריגר למקרה שלי נבע אמנם מתוך עולם הספרות, אבל הוא היה אחד הסימנים הראשונים לצנזורה פוליטית שמרגישים עכשיו. שנתיים אחרי אנחנו רואים גל של חוקים אנטי־דמוקרטיים, וניסיון להלך אימים על אנשים ולמנוע מהם להביע את דעתם. אנשי הקהילה הספרותית וקובעי המדיניות בפרס הרי ידעו מראש שיוסי שריד הוא דוד של העורכת שלי. הם ידעו שהוא מוציא ספרים בהוצאת ידיעות. הייתה הרגשה שמישהו מחכה עם הפצצה בכיס כדי לראות מי יזכה, ולהטיל אותה אם תהיה תוצאה כזו ולא אחרת".

היית מתמודד היום שוב על פרס כזה?
"סעיף בחוזה אוסר על ההוצאה שלי להגיש אותי לפרס ספיר".

קוראים ערניים יוכלו לזהות גם בספר החדש משקעים מפרשת ספיר. עלילת משנה בספר מתעסקת בירושת ענק, שבסוף נגזלת בזדון מהיורשים. סכום הירושה עומד על 150 אלף שקל – סכום הפרס שחילו כמעט קיבל (בסוף ההליך המשפטי הוא יצא עם 70 אלף שקל ש"הלכו על המשכנתה"). למוד מאבקים משפטיים, ואחרי התייעצות קצרה עם עורכת הספר, חילו ממהר להכחיש את העקיצה ששתל בסיפור. כך או כך, האפיזודה הזאת – שמזכירה פרודיה על סיפור סינדרלה ואחיותיה המרושעות – רומזת לאופן שבו הוא ממקם את עצמו בתוך עולם הספרות, גם אחרי ההכרה והפרסים.

"לפני שנכנסתי לעולם הספרות דמיינתי לעצמי את הפרופסורים לספרות כג'נטמלנים, אינטלקטואלים עם מקטרת מול האח, שמדברים על דברים נשגבים. ב'אחוזת דג'אני' הכרתי את הפן המכוער של העולם הזה. חצי שעה אחרי שהודיעו על הזכייה שלי בפרס ספיר, פרופסור ידוע לספרות התראיין לעיתון ואמר שהספר שלי הוא ביזיון. ריבונו של עולם, תן לבנאדם חצי שעה ליהנות מפרס שייקחו ממנו עוד שבוע.

"דן מירון אמר שאני לא מבין כלום בשפה של התקופה, שזאת פארסה. אני מציע לו אתגר: בכל הספר יש רק פסקה אחת שמועתקת מעיתונות התקופה. אם כל כך זייפתי את לשון התקופה, אותה פסקה בטח תזדהר באלף ניצוצות מולו. בבקשה, שיעורי בית. אני כנראה עדין מדי לתחום הזה. חשבתי שבספר השלישי אני כבר אהיה חסין, אבל אני קורא לא רק ביקורות, אלא את אחרונת הקטילות בטוקבקים".

היחס שלך לממסד הספרותי קצת מזכיר את הבהלה של הגיבור הצעיר בספר מהממסד הצבאי.
"יש דמיון מבחינת תהליך ההתפכחות, היציאה מהתמימות. לא התעניינתי בספר בנושאים כמו הכיבוש וההתנחלויות והאתוס הצבאי. פשוט הסתכלתי על הצבא כמקום של בזבוז זמן וכסף. שופכים עליו מיליארדים, ועוד מגייסים עבורו תרומות. כל מי שהיה בצבא רואה את הבירוקרטיה, את השומן המטפורי ואת השומן הפיזי על אנשים, שנובע מחוסר תזוזה. כל מי ששירת רואה את ההיקף של הבזבוז וההתבהמות, אבל כל פעם שרק מציינים משהו בנושא, מיד מתחילים לדבר איתך על איראן".

חילו עצמו היה חייל במודיעין; שירות הרבה פחות דרמטי מזה של נדב, הגיבור הצעיר. הוא מעולם לא נכנס לכלא כמוהו, לא סבל מעל הממוצע, "הייתי אפילו חייל טוב". את השירות המבודד והאבסורדי של נדב הוא ביסס על חוויית מילואים קצרה וכנראה מספיק קשה כדי לשמש דלק לספר אחרי 15 שנה. את הרעיון להתכתבות בין החייל הצעיר לדודו המבוגר שאב מהתכתבות בינו לסופר אהרן מגד, שביקר את חילו בחריפות על העמדה הפוליטית שזיהה ב'אחוזת דג'אני'.

כמו ברומנים הקודמים שלו, גם הספר החדש מתאר יחסי חניכה בין צעיר למבוגר. גם כאן מופיע מרכיב הומו-ארוטי ביחסים, אבל בנוסח פחות קודר וגורלי ביחס לספריו הקודמים. "אני חושב שכל הסופרים כותבים שוב ושוב אותו ספר", מסביר חילו. "הספר שאני כותב הוא על מערכות יחסים בין גברים. זה מה שמעניין אותי: יחסים כמעט מיניים או מיניים, הומו־ארוטיים או אינטימיים. מהם הכללים של היחסים האלה, מה קורה כשמפרים אותם".

מתבקש לשאול מה לך, גבר נשוי ואבא לשתי ילדות, ולנושאים האלה.
"אחד הצווים התרבותיים אצלנו הוא ריחוק וחוסר אינטימיות בין גברים. אלא אם אתה גיי, וגם אז אתה לא אמור לעשות כל מיני דברים. זאת התניה שאני בוחן ושואל לגביה שאלות, בעזרת הגיבורים שלי שלא עומדים בכללים המיניים. בספר החדש, למשל, אין לגיבורים שלי כמעט חיי סקס. הגיבור המבוגר עובר עשר שנים בלי אישה. הצעיר אומר שהוא רוב הזמן עושה ביד. בזמנים המודרניים הביטוי העצמי הוא הגשמת מיניות. אתה חייב להשיג 'זמן מיטה' בתור דמות טלוויזיונית או ספרותית כדי להביע את עצמך. במאה ה־19, ההתנזרות או השליטה ביצר היו הביטויים הרצויים של מיניות".

ובכל זאת נראה ששחררת כובד בספר החדש. שהאשמה והקדרות הולכות ומתרככות אצלך מספר לספר.
'"אחוזת דג'אני' דיבר לדור שהוא היום בן 60־70־80. הם באו לאירועים ספרותיים איתי, הם הסתכסכו איתי, כתבו לי מכתבים, התפייסו איתי. ראיתי הרבה מהדור הזה שהזדקנו לא נכון. שמגיעים לגיל 80 מרירים, שונאים, מלאי טינות וחשבונות. ידעתי שאני לא רוצה להזדקן ככה. הלוואי שאני אוכל להתבגר הפוך, ללכת לכיוון הילד. אני לא חייב להגיד לעצמי, 'אני סופר איכותי ורציני וזכיתי בפרסים ואני מתעסק בפוליטיקה ובהיסטוריה'. צריך להיות דווקא שטותניק. רציתי לבדוק בספר הזה אם זה אפשרי להגיע טהור ומפויס לקו הסיום, למרות הייסורים של הגוף".

היית רוצה לפנות לקהל יותר צעיר?
"מאוד. אני רוצה שאת הספר החדש יקראו בני 20, חיילים. אני חושב שהספר הזה יכול לעודד אנשים במשבר, מי שקשה לו בצבא. עכשיו אני טפו־טפו בתקופה טובה, אבל במשבר הבא שלי אני חושב שאני אוכל לקרוא דברים שאומר הגיבור המבוגר של הספר, מיכאל, ולהתעודד.

"לא מזמן הייתי צריך לקרוא שוב את 'מות הנזיר', במסגרת פרויקט של הקלטת הספר. חוץ מהמשפטים הארוכים והמילים שלפעמים אי אפשר להגות, גיליתי שהספר הזה והגיבור הזה ממש מעצבנים אותי. אם הייתי מפגיש את הגיבור של 'מות הנזיר' עם מיכאל, אחרי שעה הכל היה מסתדר. הוא היה אומר לו: אוהבים אותך, אתה נחמד, אתה יפה, תפסיק כבר עם כל השליליות הזאת. הוא היה נותן לו חיבוק גדול ומזכיר לו שהכל חולף, שצריך לחיות את הרגע".

אז עכשיו אתה סופר ניו־אייג'? אתה לא מפחד ליפול לקלישאות, לספק את המובן מאליו?
"אני לא מפחד מקלישאות. אם מפנימים אותן באמת, מגלים בהן עוצמה. לא מזמן הייתי צריך ללכת פעמיים לחדר מיון ולקבל עירוי אחרי שאכלתי טרטר סלמון עם סלמונלה במסעדה מפורסמת בתל־אביב. על דבר כזה מטומטם אתה יכול למות. כתבתי להם מכתב זועם ואמוציונלי, וקיבלתי מהם מכתב שעוד יותר הכעיס אותי, שלא לקח שום אחריות. ואז קראתי את הספר ואת מיכאל ואמרתי לעצמי: על מה אני מבזבז את הזמן? מה, אני אלך איתם לבית משפט, אני אלחם איתם על 2,000 שקל? לא חבל על כל האנרגיות והכעס? לכו תיחנקו עם הסלמון שלכם!".

אלון חילו, הכי רחוק שאפשר, הוצאת ידיעות ספרים

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s