ראיון עם מאיה ערד, חשד לשיטיון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.9.2011

מארק צוקרברג עושה סידורים בשכונה שלה. איילי בר חולפים על פניה כשהיא מטיילת בגבעות המיוערות. לפעמים, בתחרות סמויה ואגבית, היא עוקפת גמלאים שצועדים לצידה בחליפות ספורט. זה נכון, עמק הסיליקון מאיר פנים למאיה ערד. הבליל המוזר של אקדמאים, אנשי היי־טק, פנסיונרים ומהגרים – מוקפים בטבע הקליפורני – הוא הרקע גם לרומן החדש שלה, 'חשד לשיטיון'. במרכזו עקרת בית בת 60 פלוס, אשתו של פרופסור לאווירודינמיקה. שניהם עזבו את ישראל עוד לפני שהומצא הערוץ הראשון. במשך עשרות שנים הם מטפחים זוגיות הרמטית, מבודדים מהסביבה, מנותקים מהארץ כמעט לחלוטין. כשגיל הזהב דופק בדלת, גיבורת הרומן מתלבטת בין שתי אפשרויות מבהילות: האם בעלה הולך ומסתגר מפניה אל ממלכת הזיקנה והדמנציה? אולי הוא מנהל רומן עם אישה צעירה?

מה משך את ערד, אמא לשתי ילדות קטנות, לרומן שמוקדש לחרדה מהתבלות הגוף והנפש? "אני בת 40 השנה. במחקר שקראתי על אלצהיימר, בני 40 עד 60 הוגדרו כקבוצה אחת, קבוצת אמצע החיים. המקום שאני נמצאת בו הוא מין קו פרשת מים. אתה עומד מלמעלה ויכול לראות את שני הצדדים – הצעירים והזקנים. ניקח דוגמה הכי פשוטה. נכנסתי לחנות בגדים. רוב מי שקונה שם הוא בערך בגילי. כדי לתת לנו תחושה שאנחנו צעירים, משמיעים שם מוזיקה משנות ה־80. מצאתי את עצמי תוהה איך מרגישה אישה מבוגרת יותר כשהיא שומעת את השירים האלה. מה שבשבילי נחשב נוסטלגיה, בשבילה הוא דבר זר. הגיבורה הזאת הייתה לי מאוד ברורה מלכתחילה, אבל פתאום הבנתי שכמוה, גם אני עוברת איזה סף".

גם ספרים קודמים שלה נגעו בחיי האקדמיה, אבל את העלילה שתלה הפעם ערד ממש בחצר האחורית: חיי הקהילה באוניברסיטת סטנפורד האקסקלוסיבית. בעלה של ערד, רויאל נץ, הוא פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה הזו; היא עצמה סופרת אורחת במרכז ללימודי יהדות. בתחילת הרומן, כמו פולשים לגן עדן, זוג אקדמאים צעירים חודרים לחיי הגיבורה. השפה שלהם נשמעת לאוזניה סלנגית, צורמת, ישירה. "הרבה פעמים", אומרת ערד, "ככל שאתה צעיר יותר, אתה יהיר יותר. כמו תינוקות שלומדים ללכת ועוד לא יודעים שאפשר ליפול. אני רואה לפעמים סטודנטים שהתקבלו לסטנפורד. הם יודעים שניצחו אחרים בתחרות קשה על מקום. חלק מהם מרגישים על גג העולם, מלאים מעצמם. אחר כך אתה רואה אותם מיישרים קו עם החיים.

"אני זוכרת את עצמי כתלמידה לתואר ראשון, בתוכנית למצטיינים באוניברסיטת תל־אביב, מסתכלת ברחמים וגם קצת בלגלוג על הנשים בנות ה־40 פלוס שישבו איתי בשיעורים. היינו קוראים להן 'הדודות'. הן היו שומעות חופשיות או שזו הייתה קריירה שנייה שלהן – ואני חשבתי, למה לקח לכן עשרים שנה לדעת מה אתן רוצות לעשות בחיים? 15 שנים אחר כך, מצאתי את עצמי עוזבת את העיסוק שלי בבלשנות, מתחילה קריירה שנייה, ואפילו יושבת לפעמים בשיעורים מתקדמים בסטנפורד עם סטודנטים לתואר ראשון. דודה לכל דבר".

4444
עבודות בהכנה של ליו בולין

בתה בת הארבע של ערד אמורה אוטוטו לקבל דרכון ישראלי. למרות השנים הרבות, ערד עדיין מזוהה כסופרת הישראלית שחיה בחו"ל וכותבת בעברית. בעבר כבר הביעה עייפות מהסקרנות שהסוגיה הזאת מעוררת. 'אמן הסיפור הקצר', הרומן הקודם שלה, התרחש כולו בישראל. "קיבלתי אחריו מחמאות בסגנון 'לא מרגישים שאת חיה בחו"ל'. תהיתי אם זה דבר טוב. זה מה שאני רוצה לעשות, להעמיד פנים שאני לא חיה בארה"ב? אני חושבת שבשלב הזה הייתי רוצה לתת יותר ביטוי בכתיבה לחוויה המפוצלת הזאת".

הרומן החדש מעמת בין השפה והזיכרון של הגיבורה לבין המהגרים הטריים מישראל שהיא פוגשת. שאלת הניתוק מהמולדת, מההיסטוריה ומהתרבות המקומית משיקה לפחד של הגיבורה מהפגיעה ביכולת השכלית והתקשורתית. בשיחה הטרנס־אטלנטית עם ערד היא דווקא מקפידה להפגין גישה נונשלנטית כלפי השתקעות בחו"ל: "נראה לי קצת בומבסטי לקבוע משהו בסגנון 'ישראל לא תהיה הבית שלך'. אני אזרחית ישראלית. כל המשפחה שלי, חוץ מהמשפחה הגרעינית, נמצאת שם, ועוד לא הזכרנו חברים ואנשים מהעולם הספרותי. בכלל, יש משהו נורמלי ברעיון של פזורה ישראלית, של כתיבה בעברית בתפוצות. אבל אם פורטים את זה לדברים קטנים, אז כן, אין לי בעיה שהבנות שלי לומדות במערכת החינוך האמריקאית ושבמכולת מדברים אנגלית במקום עברית. ההתפצלות הזאת, בין שני העולמות, התחילה לפני 17 שנה. הייתי אדם אחר אז, והיום אני לא יכולה לדעת לאן דברים היו מתגלגלים. קשה לי אפילו להיכנס ליקום האלטרנטיבי הזה. מי יודע אם הייתי בכלל מתחילה לכתוב, מי יודע אם הייתי כותבת דווקא את הספרים שכתבתי".

הגיבורה של ערד קצת יותר החלטית. לאורך הספר היא מביעה כמה דעות עסיסיות לגבי הישראלים שהיא פוגשת, לגבי העדריות, הדביקות והחמדנות שלהם. "כולן הולכות למועדון הספר, גם את תלכי. כולן הולכות ל'הדסה', אז גם את תירשמי. כולן הולכות לפיקניק השנתי של יום העצמאות, גם את תלכי […] אבל לא רק בגלל העדריות היא מתרחקת מהישראלים כאן. פשוט הם לא אנשים שמעניינים אותה. קהילה חומרנית. גסת רוח. אנטי־אינטלקטואלית. בעסקי כסף כולם. גם האקדמאים. מינהל עסקים ושיווק או מחשבים, חושבים רק איך לעשות כסף מאיזו חברה קקיונית. והנשים שלהם. אותו דבר בדיוק. כל מה שמעניין אותן זה בעלה של מי עושה הכי הרבה כסף ושיפוצים וקניית בתים ואיפה אפשר להשיג שקדי מרק וחומוס כמו בארץ".

ערד מקפידה להבהיר שהיא לא מזדהה עם הגישה הזאת ודווקא מעורבת בקהילה הישראלית באזור. בספר, לעומת זאת, כמו שדר כדורגל מחתרתי, הגיבורה מפרשנת לעצמה את ההתרחשות בטקס חינוכי לכבוד יום השואה: "היא מבחינה שעל שולחן הוכנו כבר שישה נרות. אחד לכל מיליון. שוב מאיימת עווית הצחוק להתפרץ".

הגיבורה שלך לא מתביישת להסתלבט על הישראלים. את מעדיפה את הקודים של נימוס אמריקאי על המקבילה הישראלית?
"במילה אחת, כן. זה נוח. אם הייתי עוברת למקום אחר, הייתי כנראה מסתדרת גם ככה. אבל למה להכחיש, יותר נעים לשמוע משהו בסגנון, 'תודה רבה על הרצאה מרתקת, אבל אני לא בטוח לגבי העניין הבא' – מאשר 'איזה שטויות אתה מדבר'. לאוזן המקומית, 'אני לא בטוח לגבי העניין הבא' אומר בדיוק 'אתה מדבר שטויות', אבל עצם העובדה שזה נאמר אחרת עושה הבדל.

"לקחתי פעם את הבנות שלי לפעילות במרכז היהודי הקהילתי. כשהגעתי, הרבנית המליצה לי בחום להגיע גם למפגשים שהם מארגנים לילדים. רק כשהגעתי הביתה, נפל לי האסימון שהיא התכוונה בכלל לגעור בי שהבאתי אותן איתי. אני מרגישה את התפיסה הזאת גם אצל הילדות שלי. החינוך שלהן אחר לגמרי. קודם כל, מעצם זה שהן לומדות עם ילדים מהמון סוגים של מוצא. כשדיברתי פעם על מישהי בתור שמנה הן היו מזועזעות".

נוזפים בך.
"גם על האנגלית לפעמים. לבעלי הן מעירות על האופן שבו הוא אומר 'מייקל'".

את כותבת גם באנגלית? יש לך כוונות לפנות לקוראי אנגלית?
"המצב שלי באנגלית דומה לשל חולה שבץ ששוכב בלי תנועה: מבין הכל, אבל לא יכול להגיד שום דבר".

5555

ערד עדיין זוכרת בחיבה את מסעדת אורנה ואלה. הקשר הסמלי בין הסופרת למוסד השינקינאי – שב־94' השנה שבה עזבה את ישראל, היה מקום צעיר וזוהר – לא יפתיע קוראים ששמו לב לעיסוק המדוקדק באוכל בחלק מספריה. אפיית עוגות, למשל, היא דימוי מפתח למצבה הנפשי של הגיבורה ברומן החדש. עושה רושם שכרטיס הביקור הפיינשמעקרי של המסעדה הולך יד ביד עם המזג האמנותי של ערד. רומן הביכורים שלה מ־2003 היה אדפטציה ישראלית ל'יבגני אונייגין' של פושקין – שקול ומחורז עד הפרט האחרון. ערד מזוהה גם כאחד הקולות הבולטים בחבורת 'הו!', שביקשה להחזיר את העיסוק הצורני למרכז הדיון הספרותי (ב־2008 פרסמה עם בעלה את 'מקור הטעם', ספר מסות שקורא לחזור למסורת הספרותית ההיסטורית).

"כשאתה מוציא רומן ראשון בחרוזים ומחדש יצירה קלאסית", היא אומרת, "כדאי לקחת בחשבון שאחר כך יידבק אליך דימוי קלאסיציסטי. לא עזר שגם הספר השני שלי היה בחרוזים. אבל היום אני במקום אחר. יכול להיות שאחזור לכתוב בצורות יותר מסוגננות – אבל אני מתכננת עוד רומנים 'פשוטים'".

ספרה החדש סוטה מהנטייה שלה להעמיד בחזית הדברים את העיסוק בדגמים ובז'אנרים ספרותיים. נדמה שהגיבורה התלושה והמבודדת איפשרה לה ליצור רומן משוחרר מהרגיל.

בספרים האחרונים שלך בולט הנושא של שאפתנות והישגיות מול החמצה. עד כמה את עצמך שאפתנית?
"אני שאפתנית במובן הזה שאני רוצה לכתוב הרבה ולכתוב טוב. אני זוכרת שפעם בתקופת הבי.איי אמרתי למישהי שאני רוצה להיות מרצה בעתיד והיא אמרה, 'אני לא אמביציוזית כמוך'. היה בזה צל של גנאי. היום היא מרצה, אגב. באקדמיה, כמובן ששאפתנות זה דבר מרכזי. בלי זה אפשר לסגור את הבסטה.

"אני עזבתי בשמחה את הניסיון לעסוק בבלשנות. בדיעבד, אני יכולה להסביר את קצב העבודה שלי כסופרת בזה שהייתי 12 שנה בתחום הלא נכון. זה היה כמו לתת פול גז בניוטרל. הכתיבה האקדמית – הדוקטורט והספר של הפוסט־דוקטורט – הייתה עינוי. כשעברתי לכתוב כתיבה ספרותית, כאילו משהו השתחרר ופרץ החוצה. כבלשנית הייתי די שולית. מאמרים שלי לא התקבלו לפרסום או התקבלו בקושי. חייתי משנה לשנה על כל מיני עבודות זמניות. לא ציטטו אותי. זה לא המצב בספרות. אני מקבלת מכתבים מבלשנים שלא קראו שום מאמר שכתבתי, אבל קראו את הספרים שלי. גם לטובת הבלשנות וגם לטובתי האישית, המצב הנוכחי עדיף בהרבה".

מעניין שגיבור הרומן האחרון שלך הוא דווקא סופר שאיבד את מקומו בעולם הספרות.
"הצלחה ספרותית זה הרבה עניין של מזל. כשהספר הראשון שלי יצא, פחדתי שהוא פשוט ייעלם וזהו. אני עוד זוכרת איך שלחתי את אבא שלי לקנות איזה 70 עותקים ממנו. היה לי מזל שהוא התקבל בהוצאה, ואחרי שהוא יצא, היה לי מזל שהוא עורר מספיק עניין ולא רק נתפס כמין קוריוז מוזר בחרוזים. זה לקח כמה חודשים עד שהוא התחיל לצבור תאוצה. עם הספרים הבאים, שוב, היה מזל שהם מצאו להם מספיק קוראים טובים.

"בכלל, לקח לי זמן להבין שהכתיבה זו העבודה שלי. היו זמנים שלימדתי בחצי משרה וכתבתי בשאר הזמן. כששאלו אותי פעם אם אני עובדת במשרה מלאה, הייתי אומרת שחצי. הבת הגדולה שלי חשבה פעם שאני עקרת בית כי אני לא 'יוצאת' לעבודה כמו אבא. אבל אחרי ביקור בארץ, כשהיא ראתה ערימת ספרים שלי בחנות, היא הבינה שזו העבודה שלי. עכשיו, כשהיא חוזרת מבית הספר, היא עושה לי בוחן פתע מה כתבתי היום".

אגב בוחן פתע, שתלת בספר מין כפילה שלך – כמו היצ'קוק ששתל את עצמו כניצב בסרטים שלו.
"ברור לי שיש קוראים שמחפשים אותי בכל ספר – ולא את היכולת הספרותית או את כישורי הניסוח שלי. קצת כמו 'הקורא הרע' של עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'. זה פשוט מחליש את המוטיבציה לחפש אותי בדמויות היותר ראשיות. ברגע שיש דמות שחולקת איתי פרטים ביוגרפיים, אני בעצם אומרת לקוראים: 'רציתם אותי, אז הנה אני, קחו'".

אבל גם ככה כל החיצים מובילים אלייך. יש לך צורך להתגונן מפני הקורא?
"אני בהחלט חושבת שזה יתרון שסופרת מצליחה לשמור על איזה תעתוע. להשתמש בצעיפים. נראה לי קצת פשטני שאתה גומר לקרוא ספר ויודע בדיוק מה הסופר חשב על כל דמות. לא הייתי קוראת לזה להתגונן מפני הקורא, אלא פשוט ליצור ספרות. אתה יכול לקרוא לי מיושנת".

מאיה ערד, חשד לשיטיון, הוצאת חרגול

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s