שמעון אדף, מוקס נוקס

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.8.2011

קשה לסכם את ההתרשמות מהרומן החמישי של שמעון אדף – ספר שתובע קריאות חוזרות והשוואות ערמומיות לספריו הקודמים – אבל כבר עכשיו ברור שמדובר בספר חזק ומרשים, שמעביר את מחברו לרמה אחרת של כתיבת פרוזה.

לא שהחסרונות של אדף כסופר פרשו לגמלאות. גם ב'מוקס נוקס', החל בשמו הלטיני, מורגשת התבצרות בעמדה אליטיסטית, חידתית, מדברת לעצמה. גם כאן מורגשת חמיצותו של ילד פלא כבוי שלכוד בין עולם המבוגרים לילדות, בין גייזרים של יהירות לשלוליות של תבוסה רופסת. אלא שהרומן הזה – בשונה מהשניים שקדמו לו ובישרו אותו – מצליח להפוך את כל אלה לחלק בלתי נפרד מהסיפור שהוא מספר. החיכוך בין הטקסט לבין הקוראים, הפעם, ממחיש יפה את החיכוך בין גיבור הרומן לזולתו.

אדף, שעדיין מוכר יותר כמשורר, שיחק בכל הרומנים שלו בפירורים אוטוביוגרפיים כדי לחקור את הקשר בין הפרטי למיתולוגי, המציאותי לפנטסטי. למרות הסתייגויות מהנטייה לכתיבה שכלתנית ומופשטת על חשבון האמינות הרגשית, המבקרים התפעלו מהפרוזה השאפתנית והפיוטית שלו. עם זאת, היה נדמה שאדף לא פורע את ההבטחה. בניגוד לספר השירה המפתיע 'אביבה־לא', שפרסם לפני כשנה וחצי – שני הרומנים האחרונים שלו לא עוררו תגובות יוצאות דופן. מבחינת הצלחה מסחרית, מספיק לציין שגיבור 'מוקס נוקס', בן דמותו של אדף ברומן החדש, מכנה את עצמו באנדרסטייטמנט "סופר לא מוכר".

על פניו, 'מוקס נוקס' הוא הרומן המעוגן ביותר במציאות שאדף כתב. מלבד רמזים ספורים, רובם קשורים לספרו הקודם 'כפור', הוא נמנע מפריצות לתחום הפנטזיה. זהו גם הצעד הגלוי והנועז ביותר שלו אל התחום האוטוביוגרפי. ולמרות זאת, נדמה שאפשר להתייחס ל'מוקס נוקס' ("הלילה מתקרב" בלטינית – שבריר מפתגם שמשמעו "ניגש לעניין") כאל ניסיון, שרוב הזמן מצליח, להסביר מה עומד מאחורי החשדנות והרתיעה של אדף כלפי מה שמוגדר כמציאותי. הוא מצליח להמחיש את החרדה שמעורר העולם היומיומי, הפיזי, חסר החוקיות, שכאילו לועג לכל מאמץ להפיק ממנו יופי או משמעות.

1
גבריאל קלזמר, ללא כותרת

 

בדומה לשני הרומנים שקדמו לו, גם 'מוקס נוקס' מעמת בין ילדות ובגרות, בין חיים בפריפריה למרכז התרבותי – אבל מוצא דרך אחרת לעמת בין ממשות לפנטזיה. פרק מהעבר ופרק מההווה מופיעים לסירוגין, ונבדלים בשימוש הלשוני בזמן עבר והווה. העבר מתמקד בחופשת קיץ אחת שבה הגיבור מחליט לעזוב את החינוך הדתי לטובת תיכון חילוני, ולבגוד בציפיות הקשוחות של אביו להפוך לתלמיד חכם ולרב. הוא נאלץ לעבוד במפעל שבו עובד אביו, שמבקש להמחיש לו את הטעם המר של עבודת כפיים וקשיי הישרדות מחוץ לאוהלה של תורה. הווה הספר כבר מתאר את הגיבור כסופר שוליים, לוזר מוערך, שאמנם לא נכנע לאביו כנער, אבל לא הצליח להשיג כגבר יציבות בשום תחום: כלכלי, רגשי, רוחני.

סיפור החניכה הכושל הזה נעזר בשני מסלולים ספרותיים קונבנציונליים שאדף מעוות. הראשון הוא סיפור האהבה – או במקרה הזה, סיפור ההתנכרות לאהבה, הבהלה מפניה, המבוכה המוחלטת מפני ההתקרבות של שני גופים חיים ונושמים. בעלילת הנעורים מתואר הקשר שנוצר בין הגיבור לבין המזכירה במפעל. היא מתוארת מצד אחד כמין נפש תאומה ופיוטית לגיבור, בתוך העולם המחוספס והגברי של המפעל. מצד שני, הווייתה הגופנית מצוירת במונחים דוחים של "קציצה" או "פשטידה", של בשר מת ואסור לאכילה. וכמו מתוך ציות לסיפור הפרוידיאני, הגיבור מאמין, או משתדל להאמין, שהיא המאהבת של אביו.

העלילה בזמן הווה מתארת את ההתקרבות בין הגיבור הנבול לאישה עשירה, מבוגרת ממנו, ששוכרת אותו כמנחה למפגשי ספרות פרטיים. זה אחד מסיפורי האהבה המקוריים והאנטיפתיים שראו כאן אור לאחרונה. עכשיו הגיבור הוא שמתואר במונחים של בשר לבן, רופס וילדותי. נכון, הסופרים העברים ידעו מאז ומתמיד לתאר גברים ספרותיים, אימפוטנטיים, חרדי סירוס, שקופאים או מתגמדים מול מיניות נשית – אבל הגיבור המתנכר של אדף מתואר בצורה חד־פעמית – כנה, אנוכית, מכוערת, פחדנית ונוגעת ללב.

שני סיפורי הכמעט־אהבה האלה, אהבתו של הסריס, מוכנסים למסגרת תובענית עוד יותר: רומן החניכה האמנותית, ובראשו 'דיוקן האמן כאיש צעיר' של ג'ויס, שאדף מתייחס לכתביו בצורה ישירה. אכן, סטיבן דדאלוס של ג'ויס הוא מודל מתאים לגיבור האוטוביוגרפי של אדף – כולל המטען של אשמה דתית, בגידה באב ומגלומניה ספרותית. מה שמעניין הוא האופן שבו אדף מצייר בעזרת העלילה הזו את יחסי הסופר וקוראיו (או היעדר קוראיו) במונחים של יחסים זוגיים: חוסר הבנה, התנשאות הדדית, ניצול, ילדותיות.

בצורה הזאת, אדף מצליח להחדיר, כמעט על כורחו, קצת הומור לתוך הסיפור המדכא והקודר הזה. או לכל הפחות, לתת פתחון פה לביקורת כלפיו. על כל ביטוי נסיכי ומתייהר כמו "נולדתי עם עיניים זקנות" – מישהו ישאל "מה אתה רציני כל הזמן". על כל "לפעמים אני מרגיש כמו נצר לאלים המזייף צליעה בכיכר השוק", יופיע "אולי אתה צריך לפשט את הרעיונות שלך". על הדרך, אדף מקבל רישיון להשתמש בדגם מורכב למדי של זרם תודעה שמאפשר לו לערבל זמנים, תמונות ואסוציאציות – ובעיקר, להציג את הסופר ואת הגיבור כמי שבעצם לא מסוגלים להתנהל במציאות. כלומר, לחגוג את הטכניקה הספרותית ואת הסיבוך המודרניסטי – ועדיין להצליח להסתכל עליהם גם קצת מבחוץ. גם השימוש התחבירי במשפטי הֶסְגר ארוכים כאורך הגלות מצליח להמחיש היטב את הפער בין היכולת המילולית של הגיבור ודמיונו המתפרץ לבין כשלונו הגמור ביחסי אנוש. במילים אחרות, המיזנתרופיה והחרדה החברתית והכלכלית של איש הרוח זוכות כאן לטיפול עשרת אלפים. לעזאזל, חוסר האונים נראה כמעט סקסי.

שמעון אדף, מוקס נוקס, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s